אולם השגרירים
"אולם השגרירים"
מחזה במערכה אחת, לזכרו של אנטוניו ז'וזה דה סילבה, "היהודי",
מאת גיורא ברק, מחבר הספר "גרציה מליסבון", שיצא לאור לאחרונה
רקע
ב-1391, היא שנת קנ"א בתולדותינו, היו פרעות נוראיות ביהודי ספרד. אלפי קהילות נהרסו. רבבות המירו, בתוך הלחצים הכבדים, את דתם לדת הנוצרית. אך השלום לא שב. במהלך המאה ה-15 היו עליות וירידות, ויכוחים בין הנוצרים ליהודים ותעמולה בלתי-פוסקת נגד "הנוצרים החדשים", שהואשמו, באופן קבוצתי, בשמירת היהדות בסתר.
ב-1 בינואר 1481 התחילה לפעול בספרד האינקביזיציה, שתפקידה היה לחקור את אותם אנשים שהתנצרו, אך נחשדו, כאמור, בשמירה בסתר על יהדותם.
ב-1 בינואר 1483 ניתן הצו לגירוש היהודים מאנדלוסיה. רבבות עזבו את בתיהם. רובם עברו לצפון-אפריקה ואחרים עלו צפונה לקשטיליה.
הכרזת המלחמה הרשמית על ממלכת גרנדה, שנשארה מזה כ-200 שנים תקועה כעצם בלועה של ספרד הנוצרית, נעשתה כבר ב-1482, כפי שהבטיחו המלכים לאפיפיור סיקסטוס ה-4 משהכיר בהם כזוג נשוי וכמלכים של שתי יחידות ספרד.
לקראת המלחמה היה מבצע אדיר של גיוס כספים. מיסים מיוחדים, כבדים במיוחד, הוטלו על הקהילה היהודית. המס נקרא "קשטיליאנוס" (מטבעות זהב בעלות ערך רב). חוץ ממס זה היו היהודים צריכים לשלם את מס הגולגולת השנתי ולפדות מהשבי את היהודים שנפלו בידי הנוצרים בערי ממלכת גרנדה, כרונדה, מלגה ואחרות.
מנהיגי היהודים היו רבי אברהם סניור, איש סגוביה, כבן 80 שנים, שתוארו היה "רב ראשי", אך בעיקר מההיבט הציבורי-מינהלי ולא כסמכות דתית. הוא היה גובה המיסים הראשי של הממלכה, עם חתנו מאיר מלמד. דון יצחק אברבנאל, יליד ליסבון, בן 55 שנים, מפרש התנ"ך הידוע, שימש כבר בעבר כשר אוצר אצל מלך פורטוגל אלפונסו החמישי, ברח לספרד בשל עלילה שהעלילו עליו, ונקרא ע"י המלכים כאן להיות להם שר-אוצר. את גיוס הכספים והמלוות, כולל מלווה אישי גדול, ארגן דון יצחק.
שני האנשים היו קשורים בניהם, הן בקשרי-נישואים, על-ידי שבנו הבכור של יצחק נשא את בתו של אברהם, וגם בעסקים היו קשורים- משנפגשו, שנים קודם-לכן, העריך אברהם את יכולותיו התורניות של יצחק ומינהו כחוכר-משנה למיסים הנגבים מהקהילה היהודית, אותו ואת חתנו יוסף אברבנאל, וכך יכול היה יצחק להתפנות לכתיבת ספריו.
ב-6 בינואר 1492 נכנסו המלכים לגור בארמון ה"אלהאמברה" בגרנדה, שהיה ארמונו של המלך המוסלמי האחרון, בואבדיל .
מאז תחילת חודש אפריל התהלכו שמועות בממלכה שהמלך והמלכה חתמו על "צוו גירוש" לכל היהודים מספרד. מנהיגי היהודים הפעילו את הקשרים שהיו להם ב"חוגי הארמון". כולם אישרו את הדבר. לא היה ברור מדוע הצו אינו מפורסם ברבים, כנהוג בצווים מלכותיים. מנהיגי היהודים התכתבו בניהם ונפגשו לפגישות חשאיות להשיב על השאלות המובנות המתעוררות.
סוכם כי רבי אברהם סניור ודון יצחק אברבנאל, יבקשו רישיון להגיע לגרנדה, כי הרי היהודים גורשו מאנדלוסיה, וייזמו פגישה עם המלכים, בהיכרותם האישית איתם, לבירור הנושא.
תוך ההכנות לנסיעה, פורסם, אכן, הצו, ברבים ,ב-1 לחודש מאי. הוא נשלח כצוו- מלכותי אל כול ראשי הערים, העיירות והכפרים, ואלה העתיקו אותו והוציאוהו, כיוצא מהם, לגבי אזרחיהם. שליחים רכובים על סוסים יצאו אל כל רחבי הממלכות, כרוזים על חצוצרותיהם עמדו וקראו אותם במקומות ציבוריים, והנה מנהיגינו באים ל"אולם השגרירים" המפואר, שבארמון אלהאמברה, ובידם העתק מכתב הגירוש.
הזמן הוא – חודש מאי, שנת 1492.
אולם השגרירים. המלכה והמלך יושבים בצד שמאל של האולם על כיסאותיהם המוגבהים. מאחוריהם חלונות בעדם נשקפים הרי סיירה-נוודה שהשלג עוד בפסגותיהם. פכפוך מי-המזרקות נשמע ברקע, מלווה במוסיקה אנדלוסית אופיינית.
היהודים מוכנסים מימין על ידי חיילים, כורעים ברך מרחוק.
ליד המלכים עומד מזכירם הנאמן, פרננדו די ספרה, לוח כתיבה בידו.
שני חיילים ניצבים, חניתותיהם זקופות בידיהם, משני צידי הכיסאות.
המלכה :שלום לכם, רבותי. מה רצונכם? דברו מהר, כי אנו עסוקים מאוד.
יצחק (שניהם מזדקפים קמעה): הוד רוממותכם. באנו לדבר בעניין כתב הגירוש ליהודים שהופץ ברבים.
המלך : מה יש לדבר? הוצאנו צוו כי אנו המלכים כאן בספרד. אתם כופרים בזכותנו לצוות את שיעלה בדעתנו?
אברהם : לא אדוני המלך, חס וחלילה. להיפך. וכיוון שכך באנו לדבר על ליבכם לבטל אותו צוו לא- הגיוני, לדעתנו הצנועה, כמובן.
המלכה : מה כאן לא הגיוני? מה לא ברור לכם ממה שהורינו לעוזרנו המיוחד, חואן די קולומה. הרי הכול כתוב, דבר דבור על אופנו.
יצחק : הכול באמת מובן, פחות או יותר. אך למעשה, יש לנו הרבה שאלות-הבהרה. השאלה הראשונה והמדהימה היא "למה עכשיו"?
המלכה : למה, עכשיו זה לא זמן טוב לגרש יהודים? חודש מאי, חודש האביב, חודש ההתחדשות. תלכו מכאן ותתחילו חיים חדשים במקום אחר.
אברהם : נו, מלכתי. זו לא השאלה של איזה חודש. למה עכשיו- אחרי 1500 שנים של קיומנו כאן, אחרי 800 שנים של נוכחות מוסלמית בספרד, אחרי שנים של שיתוף פעולה בנינו היהודים לבניכם, כשכול העם הספרדי, ואנו כמובן בתוכו, חגג וצהל את ניצחונכם המפואר- למה לגרש אותנו? למה להרוס את החגיגות? ובמיוחד, מה חטאנו כי חטאנו לכס אותו אנו מכבדים כל כך!
המלכה : אברם. אני הרי מכירה אותך שנים. באמת שמחתם לניצחון שלנו? איך נוכל לשכוח את דבר סיועכם למוסלמים להגיע וכאן, להשתלט על ארצנו, ואף למסור את מפתחות העיר טולדו, בירתנו?
אברהם : מלכתי. מה הקשר? זה היה מזמן ! אתם שוכחים שאני הוא זה שיזמתי את הנישואים בניכם! הרי אני דאגתי לכול מחסורך, המלכה, במאבקך עם ה"בלטראנחה", אחייניתך, עד ניצחונך? וחימשתי את צבאך, המלך, לקרב האחרון והמכריע? איך את יכולה להזכיר דברים מההיסטוריה הרחוקה עכשיו?
המלכה : הנה, אני יכולה. אנו, זרע המלוכה, לא שוכחים דברים כאלה, ולא נשכח.
יצחק : אינכם זוכרים שיחסו של השלטון הויזיגותי, אלינו, אל היהודים, היה שונה בתכלית- מאז המירו את דתם האריאנית לקתולית, רצו המלכים להיות "יותר קדושים מהאפיפיור עצמו", והציקו לנו בלי הרף. המרות-הדת מאונס התחילו למעשה, בזמנם. ואילו אנשי האיסלם, אז, היו אדיבים ונדיבים וחכמים ואף אפשר להגדירם, נאורים. הרגשנו קשר אליהם. חוץ מזה ראינו איך הם שטפו את העולם על סוסיהם והבנו גם שכדאי להיות לצידם.
הרי זו, בלית ברירה, דרכנו, בכול מקום בו אנו נמצאים, להגן על האינטרסים של בני עמנו. אך באמת, כבוד המלכים, נחזור לשאלה המרכזית כיום- מה בער לכם כל כך דווקא עכשיו? נעזוב לרגע את כול ההנמקות הלא-ענייניות- זה חייב להיות עכשיו? הרי קופת האוצר ריקה מחמת ההוצאות המרובות שהיו במלחמה הקדושה? מי יעזור לכם בגיוס הכסף?
המלך : לא משנה! משסילקנו את המוסלמים, אנחנו רוצים במדינה מאוחדת ומגובשת. נוכחותכם מפריעה לגיבוש!
יצחק ואברהם יחד : מה עשינו? למה אנחנו מפריעים לגיבוש? להיפך! הרי גם עתה, לאחר הכיבוש, נשארו בממלכה אלפי מוסלמים. ומי כמונו יידע, כפי שידענו לפני מאתיים שנים, לגשר ולקשר בניכם לבינם? אנו הדבק הטוב ביותר ליצירת אחדות בממלכה החדשה שלכם!
המלכה(בחיוך ציני): אתם מתעלמים בכוונה מנושא "הנוצרים החדשים"?
השניים יחדיו : מה לנו ולנושא זה? זו בעיה שלכם!
המלכה : לא, כי הנוכחות ש ל כ ם בספרד, והסיוע שאתם נותנים לאותם שהיו יהודים פעם, הוא שמפריע להם להיהפך לנוצרים גמורים. על-כן, כשנסלק אתכם מכאן, והם ינותקו מהיהדות, הם יהיו נוצרים טובים לחלוטין! פשוט בתכלית !
אברהם(בכבדות. נשען בידו על ברך אחת לייצוב): גברתי. קשה לי להאריך במילים. הרי יש כאן "הפוך על-הפוך", כמה פעמים. מלכתחילה התעקשתם, אתם הנוצרים, מאז ועידת-ניקאה, בזמנו של הקיסר קונסטנטינוס, להכביד ידכם עלינו כדי שניהפך לנוצרים כמותכם. אך זה לא הועיל! ולא אכנס כאן לשאלות תיאולוגיות. מספיק צרות עוללו קודמיכם בארגון הויכוחים הדתיים הפומביים, ובמיוחד "ויכוח טורטוסה", לפני 80 שנים. מה אכפת לכם שנשאר יהודים? הרי ישוע משיחכם בא מאיתנו. הרי אתם טוענים כי הוא נצר לדוד המלך, מלכנו? מה הבעיה?
(המלכה עוצרת אותו בידה ומורה לחיילים העומדים עליהם להביא לזקנים כסאות. הם משתתקים עד שכסאות מוצבים די קרוב למלכים).
המלכה : בואו רבותי. בואו שבו איתנו. אנו הרי מכירים הרבה שנים. אולי נוכל למצוא איזה פיתרון טוב יותר, יחד. (השניים מתיישבים בדחילו- ורחימו. שתייה קרה מוגשת להם.)
המלכה : כן, אברם. מה אתה רוצה להגיד?
אברהם : הרשו-נא לי להעיר, קודם-כל, הערה פרוצדוראלית. האם לא היה יותר נכון וראוי שהייתם מזמינים אותנו, שנינו, או בלוית עוד כמה מראשי הקהילה? אין לי ספק שהיינו יכולים, יחדיו, למצוא פתרון טוב לכול בעיה הנראית לכם. אך מילא. את זה כבר אי-אפשר לפתור. זכרו להבא כי בדיבורים אפשר להשיג המון.
אני חוזר כרגע, לפני השאלות המהותיות באמת- למה עכשיו? אולי נדחה את הנושא לשנה. הרי יש לכם 130 אלף חיילים שנלחמו כגיבורים במלחמה, וצריך ליישבם על קרקעות ולציידם בציוד יקר. לאוצר הממלכה יש חוב ענק של המלוות שלקח- איך תחזירו אותם? יש להקים לספרד צי חזק כדי להתמודד עם אויבתה המסורתית, אנגליה, המקימה צי השולט בימים? מי יעזור לכם? יש להתארגן כנגד העותומנים המתפרצים לאירופה כלדלת פתוחה? מי יכול טוב יותר מאיתנו, עם קשרינו הבינלאומיים, לסייע לכם במודיעין טוב ובכלל? למה לכם לכרות את הענף עליו אתם יושבים?
(המלכה מחליפה מבטים עם המלך. הם נראים מהוססים).
המלך : אני מצטער רבותי, אך יש לי תחושה שאתם מיתממים. לא יכולתם לחוש , קודם-לכן, בעצמכם, על-פי מה שקרה בארץ הזאת במאה השנים האחרונות, שגירושכם הוא הפיתרון ההגיוני היחיד, וכי הגיוני שאנו, המלכים, נגיע אליו?
יצחק : אמת מלכי, כי על-פי חלק מאירועי המאה האחרונה, היה אפשר להבין כך. אך האירועים היו כמטולטלת- בתחילה היו הפרעות הנוראים של 1391, עם רבבות הנספים והממירים את דתם, ואחר-כך באה רגיעה. בתחילת המאה הנוכחית חזרה קהילתנו לפרוח, במיוחד בימי המלך אנריקה הרביעי. מאידך באו הפרעות ותקנות "טוהר הדם" בטולדו ב-1449. האמת שזה מבלבל. לא בכדי רבבות מאנשינו עזבו כבר מרצונם את ספרד וגלו לארצות אחרות. אך בעשר השנים האחרונות חזרה ההרגשה להיות שהכול בסדר.
המלך : נו, כי היינו עסוקים במאבקים עם האצולה, בחיזוק ה"הרמנדות" העירוניות ובהכנות למלחמה. לא היה לנו כוח לטפל בשאלה שלכם וגם היינו זקוקים לסיוע שלכם, אתם שניכם באופן מיוחד, בגיוס הכספים למלחמה.
אברהם : רגע. ובאותו זמן שידידי יצחק ישב בממשלה כשר האוצר, עם טורקמוודה, לצידו, אתם תכננתם את הגירוש? אני ממש חש נעלב! זה ניצול ציני מחפיר!
המלכה : קודם-כל, אתם יודעים שלא תיכננו את הגירוש. כל הזמן עשינו ניסיונות למצוא פתרונות חלופיים, עד שהגענו למסקנה שאין ברירה. אבל אברם- לך זה לא הזיק כלל! עוד כמה שנים שצברת לך הון לא קטן. תפסיק בבקשה להתבכיין כמו ילד. מה אתה היית עושה במקומנו? לכול אדם יש סדרי-עדיפויות, וכך גם לגופים כמו מדינות. סדר העדיפות הראשון במעלה שלנו, היה, לשחרר את ספרד מקיום כלשהו של מוסלמים על אדמתנו. לשם כך גייסנו את כול הכוחות. אתם לא הייתם כוחות שקראנו לכם מבחוץ לעזור לנו, ועכשיו אנו מסלקים אתכם, אלא הייתם, ואתם מדגישים זאת עוד-ועוד, חלק מהאומה הספרדית.
אברהם : בכל זאת זו בגידה. כשם שנתתם לתקנות "טוהר הדם" לעבור.
המלך : זה הדבר ההגיוני. אי אפשר שכל מי שירצה פתאום להתנצר, יבוא ויתפוס משרות ממלכתיות שהיו עד-כה בידי האוכלוסייה האמיתית של ספרד!
יצחק : אתם סותרים כל-הזמן את עצמכם. מתי, סוף-כל-סוף תגבש הכנסייה מדיניות אחידה, כשאתם טוענים שאתם שואפים לאחדות! ב"ועידת ניקאה", בזמנו של הקיסר קונסטנטינוס, טענתם כי משבא ישוע שלכם לעולם כמשיח, אתם הנוצרים, הפכתם להיות " העם הנבחר", במקום העם היהודי. כל מי שמצטרף אליכם, ב ר ו ח ו , אמרתם, נהפך מיד ובאופן אוטומטי, לבן העם-הנבחר. עכשיו באות התקנות לדבר לא על "ה ר ו ח ", אלא שוב על "ה ב ש ר ". כלומר, יהודים שיתנצרו, ימשיכו להתייחס אליהם כאל יהודים! הרי ישוע היה יהודי, והוריו ואחיו וכל השליחים. וראשוני המתנצרים היו יהודים מאותו חבל ארץ המכונה "אסיה הקטנה". אז מה עם כל צאצאיהם- הם נוצרים ישנים או חדשים? אני מודיע לכם שזה מאוד מעייף, הזיגזוגים המחשבתיים שלכם!
אני חוזר, ברשותכם, על שאלתי- במקום לנקוט פעם מדיניות כזאת ופעם ההיפך מממנה, לא היה ראוי יותר שנשב יחדיו, באופן קבוע ונגיע לאסכמות כלליות ו"אד-הוק"?
המלך : אך מה עם כל המאכלים?
יצחק : איזה מאכלים, מלכי?
המלך : המאכלים שאתם נותנים למומרים לאכול ומלמדים אותם מה מותר ומה אסור. זה כתוב בטכסט.
יצחק : מה לך מלכי, גיבור מלחמה ומלך של ארץ אדירה, בשאלה מה אוכלים נתיניך? האם זו הבעיה היחידה עם האוכל שיש בספרד? האם כל הספרדים אוכלים אותו אוכל? האם לשונות-הטווסים ויין-מדירה המוגשים על שולחנותיכם ושולחנות האצולה כולה, דומים למה שאוכלים האיכרים באקסטרמדורה, למשל? האם תושבי קשטיליה ההררית, אוכלי הבקר והחזירים, אוכלים את מאכלי-הים למיניהם שאוכלים תושבי אסטוריאס? האם היין אחיד בטעמו ובטיבו? והפאייה אחידה? והלחם אחיד? האם תרצה להנהיג תפריט אחיד בכול המדינה? בכך אתם רוצים להשיג אחדות? איפה אנו נמצאים?
המלכה: אתם מיתממים שוב. מה שאוכלים בכול אזור ואזור זה עניין של מצאי המזון הספציפי וטעמם של האנשים שהתגבש כך במשך השנים. אך אין כאן כול משמעות דתית. המזונות שאתם אוכלים בחגים, יש להם משמעות של מסורת, אכן, ומכאן, כיוון שאתם אוכלים אותם בחגים דתיים שלכם, יש להם משמעות דתית. זה לא אותו דבר!
יצחק : זה נכון במקצת. אך אנשים מתגעגעים למזון אותו היו רגילים לאכול בילדותם, גם ללא המשמעות הדתית שלו. כשאנו מטעימים את שכנינו במטעמים אלה הם נהנים מהם לכשעצמם! לא המאכלים יגרמו להם לדבוק ביהדותם הישנה!
המלך(נבוך): כן. אך מה עם הצומות?
יצחק : א ת ם מדברים על צומות? כמה צומות יש לנו? 5 ימים בשנה? ואילו לכם יש בלי סוף! צום הלנט, ובימים ב, ד, ו, לא אוכלים בשר אלא דגים. ויש לכם קדושים לכול יום. זו הבעיה, עוד כמה ימי צום שהאנשים האלה צמים, חוץ מהימים שהם צמים כנוצרים? זה יהרוס לכם את התקווה לאחדות?
המלכה : אדרבה! אם בנוסף להרבה הצומות של הנוצרים, אותם הנוצרים-החדשים חייבים לצום, הם מוסיפים מרצונם ע ו ד צומות עבריים, זה מוכיח עד-כמה הזיקה שלהם לדת היהודית חזקה! אל תעשו עצמכם כאילו אינכם מבינים זאת!
אך נגיד אולי שאתם צודקים. מה נוכל לעשות? אתם יודעים איזה מהומות יש בכול הערים בשל המשרות שאותם "נוצרים-חדשים" גוזלים מהנוצרים הישנים, בכל התחומים. יש לנו כיום 4 בישופים ממוצא יהודי, גנרלים בצבא וכאלה שהתחתנו לתוך המשפחות הותיקות והמיוחסות ביותר בספרד! והתחושה היא שאנו נותנים לכם עדיפות. אנו לא זקוקים כיום למרידות נגדנו.
יצחק : הרי זה שוב "הפוך על-הפוך"- זה לא ש"מי שבא לו", מתנצר והולך. מעטים מאוד, ספורים, יחידים, עשו כך מסיבות פרטיות לחלוטין. בדרך-כלל באמת כדי להרוויח רווחים אמיתיים, ארציים, מהמרת-דתם. רוב המומרים לא רצו בכל המשרות האלה! אני חוזר- הם לא רצו בכך. לא הם הזמינו לספרד את הדומיניקנים והפרנצ'יסקנים שיציקו להם. לא הם עמדו ובדקו לפני הכניסה לבתי הכנסת שהיהודים לא יסתמו את אוזניהם בפתילות-בד, שלא לשמוע את הדרשות שנכפו עליהם בכוח. לא הם גררו את עצמם לכיכרות-השוק כדי שיתיזו עליהם "מים קדושים" ובכך, כאילו, יהפכו אותם לנוצרים. לא ולא.
כשלא עמד להם עוד הכוח להתנגד ובחרו להיכנע ולהיהפך לנוצרים המכונים "נוצרים-חדשים", לא הם חיפשו מישרות חדשות. משניתנה להם ההזדמנות, כיוון שכבר הפכו לנוצרים- למי זה מפריע? הרי בשכלם ובתושייתם וביוזמותיהם, כשניתן להם להפעילם באופן חופשי ובלתי-מוגבל, הם רק מביאים תועלת לממלכה ולכל תושביה! נראה לכם נכון לאסור עליהם עיסוק במקצועות ובתפקידים מסוימים? אתם חושבים שבכך תקרבו אותם יותר אל הנוצרים- הישנים? זה עוד אבסורד! מצד אחד האינקביזיציה הוקמה כדי לרדוף אחריהם ולאיים בכך על כל שאר הקהילה, כדי שיהיו נוצרים-גמורים, ומאידך העם לא מקבל אותם כנוצרים אמיתיים וכאילו דוחף אותם חזרה ליהדות. איזה מין אחדות אתם מבקשים ליצור אם אינכם מסוגלים בעצמכם ליצור מדיניות אחידה כלפי הבעיה?
המלכה : נגיד שזה נכון. על-כן, נראה לנו שגירוש כול היהודים והרחקת המומרים מכם, תמנע את הכפילות בחייהם וכולם יהפכו, גם אם זה ייקח דור או שניים, לנוצרים מלאים. אנו מביאים זאת בחשבון.
יצחק : ואתם חושבים שאם לא נהיה כאן, הם לא ידעו דבר על היהדות? הרי הכתבים הנוצריים, הן הממוסדים של הכנסייה והן של מלעיזים מטעם-עצמם, מלאים פרטים על הדת שלנו ועל דרכי הפולחן! מי שירצה בכך, ואני מניח שכך יהיה הדבר עם כולם, יוכלו למצוא את כול המנהגים והמאכלים שאתם מודאגים מהם, והצומות, והברכות והתפילות, כספר פתוח רק בכתבי הכנסייה! אז במה תועילו?
אברהם : אני רוצה להגיד לכם, הוד מלכותכם, שאני ממש-ממש מאוכזב מכם! זו הסיבה שיזמתי את ההתקשרות וההתחתנות בניכם? זו הסיבה שתרמתי כספים, כבר אמרתי זאת, סליחה, למלחמתך באחיינית הממזרה שלך?
המלכה : נו, בסדר. כבר אמרת. ואני הייתי אסירת-תודה במידה רבה. מה אתה רוצה עכשיו?
אברהם : תמכתי ותומך כי ראיתי בשניכם גיבורים ואמיצים שבאמת תוכלו לאחד את העם. ומה אתם עושים מיד? מגרשים א ו ת נ ו ?
המלכה : אברם, תקשיב (המלכה נעה על כסאה באי-נוחות). האצילים רוצים נתח בשלטון. אולי מגיע להם כי במשך מאות שנות הרקונקיסטה הם שלחמו והנהיגו צבאות שהביאו לשחרור ספרד מהמוסלמים. הכנסייה רוצה את שלה, ורוצה להתחזק, נכון, וזה לגיטימי, ומרגיז אותה שיש כאלה המבזים את סקרמנט הטבילה שעברו, בהמשיכם לשמור על היהדות. ולה לא משנה אם ההמרה הייתה בכפייה או לא. והעירוניים מתרגזים על כך שיש הרבה "נוצרים-חדשים" התופסים להם מישרות חדשות. מה יכולנו לעשות?
יצחק : זהו, מלכתי! במקום לטפל ביד חזקה ונטויה בכל המתנגדים הבוגדניים האלה, שאינם מעריכים נכון את דמותכם, אתם פונים לנקודה החלשה ביותר במערכת, אלינו, לגרש אותנו שאנו בכלל לא מעורבים בכל התסבוכת הזאת?
המלכה : אני אגיד עכשיו עוד משהו שלא כל-כך רציתי להגיד. אתם טוענים שאתם לא מעורבים. (היא פונה אל אברהם) אברם, ידידי. אתה איש מאוד עשיר ומכובד, נכון?
אברהם : כן מלכתי, תודות לחסד שהענקתם לי בתפקיד גובה המיסים הראשי.
המלכה : יפה. ובבית הגדול שבנית לך ולמשפחתך בסגוביה, יש בית-כנסת גדול, נכון?
אברהם : כן, מלכתי. יותר נוח להתפלל בבית.
המלכה : בהחלט. גם לנו יש בית-תפילה פרטי בכל ארמון שלנו. ולבית-הכנסת שלך באים להתפלל גם אנשים מחוץ למשפחה, נכון?
אברהם (בגאווה) : נכון מלכתי. הוא פתוח לכל מי שרוצה לבוא ולהתפלל.
המלכה (קמה ממקומה בכעס ומפנה אצבע לעברו) : ואני אומרת לך כי באים לביתך, כל שבת שלכם ובחגים הקדושים שלכם, גם "נוצרים חדשים", מומרים !
יצחק (בא לעזרת חברו) : מלכתי. בית-הכנסת הוא אכן מקום מקודש לנו, וכל מי שרוצה לבוא ולהתפלל, מוזמן.
המלך (מתערב גם הוא) :ואין לכם כל בקרה מי בא? אולי זה מלשינים, אולי אויבים שלכם?
יצחק (במבוכה גלויה) : זה נכון. ישנם מקרים בהם אנו מונעים ממי שאינו מוכר או חשוד, מלהיכנס. אתם צריכים להבין משהו שאצלכם לא קיים. בביתו של אברהם, כמו בבתיהם של כל המכובדים והגדולים שלנו, היה "מדרש". כן, אני מסביר. הרי כתיבת הספרים היא עניין יקר. ורוב האוכלוסייה, שהם עניים, אינם יכולים לקנות ספרי-קודש. אנו מקיימים בבתינו מעין ספרייה ציבורית אליה יכול כול הרוצה בכך, לבוא וללמוד. יכול להיות שעל-כן הבקרה שלנו לא הייתה כל-כך יעילה.
המלכה (בזעם רב, שוב מצביע באצבעה לעבר אברהם) : אני לא מקבלת את התירוץ הזה. אתה אמרת שאתה מאוכזב מאיתנו. אז אני מודיעה לך עכשיו, אברם, שאנו מאוכזבים ממך ! מזה זמן רב מודיע לי האינקביזיטור הראשי בסגוביה, פרננדו די סנטו דומינגו, שאתה מקבל מומרים להתפלל בבית-הכנסת שלך, ודווח לי שאתה מקבלם בחביבות רבה מאוד! לא ידעת שהם "נוצרים-חדשים"? לא ידעת שאתה מפר את חוקינו? מה חשבת לעצמך? ומה אני צריכה להסיק מכך? תגידו לי שניכם! (היא מתיישבת בכבדות על כסאה ומנידה ראשה מצד לצד).
(השניים שותקים, ממוללים קצות מעיליהם ומחליפים מבטים).
אברהם : מלכתי, אני מצטער. אתם מבינים, אני מכיר את האנשים האלה ומשפחותיהם עשרות שנים. חלקם הגדול לפני שהתנצרו. האם יכולתי למנוע מהם לבוא ולהתפלל?
המלכה (בכעס) : כי המשכת לראות בהם יהודים לכול דבר!
אברהם (בהיסוס) : כן, כן. יכול להיות.
המלך : אצלכם אומרים "אם נפלה השלהבת בצמרות העצים, מה יגידו אזובי-הקיר", נכון? אם אתה אברם, רב החצר, מנהיג הקהילה, מאפשר למומרים להתפלל אצלך בבית, מה יגידו או יעשו שאר בני העם? הפשוטים בהם . הם לא יהיו בקשר ויגישו סיוע? אתם לא מבינים עד כמה הגיוני שנגרש אתכם מהארץ הזאת?
המלכה (שוב מצביעה אל אברהם) :ואתה אברם, תשלם על זה ביוקר. כל-כך כעסתי ששמעתי על מה שאתה עושה! עוד ניפגש!
יצחק (לוחש לאברהם) : נספר לה על הרמב"ם ועל "איגרת השמד"? (אברהם מהנהן בראשו)
אנא הבינו המלכים. אתם בודאי מכירים את הרב הגדול והמפורסם שלנו "מיימונידס"?
המלכה: הוא שלכם? הייתי בטוחה שהוא מורי!
יצחק: לא, לא. הוא הרב הגדול ביותר שלנו, רבי משה בן מימון. ובעניין בו אנו עוסקים, לאחר שהקנאים המוסלמים, הם דווקא, שעלו לשלטון בצפון-אפריקה, הכריחו את היהודים שם להתאסלם, הוא, הרבי שלנו, כתב איגרת ובה לא רק קיבל את המרת-הדת לשם הצלת חיים אלא אף המליץ עליה. בתנאי שהיהודים המתאסלמים ישמרו בסתר על דתם האמיתית. אתם מבינים? כשאתם לוחצים ומאיימים, אתם וקודמיכם, כמובן, בעונשים עד-כדי מיתה, למי שלא יתנצר, האנשים נתלו בדברי הרבי שלהם ועשו כהוראתו.
המלך: אך לא יכול להיות שכשיש פקודה וחוק ממלכתיים, יבוא איזה רב וייתן הנחייה מנוגדת, ואנשים יצייתו לו ולא לחוק!
אברהם (כמתעורר) : אבל אנשים דתיים חייבים לציית קודם-כל לסמכות הדתית שלהם. מה, הנוצרים לא מצייתים קודם-כול לדברי האפיפיור, בכול רחבי-אירופה?
המלך: כן. ועל-זאת היה המאבק שנמשך מאות שנים בן הקיסרים של "הקיסרות הרומית הקדושה" לבין האפיפיורים.
יצחק (בשקט): ולמדנו כי בסופו של דבר הקיסר עמד בשלג במשך שבוע ימים, על ברכיו, כדי שהאפיפיור ימחל לו. מאז קוראים ל"קטע" הזה "הלך לקנוסה". כי האפיפיור ניצח. ומה אתם רוצים מאיתנו?
המלך (מתרגז. קם על רגליו) : אתם אל תהיו כאלה חכמים ותביאו לי דוגמאות מהעולם הנוצרי. האם באמת נראה לכם שאפשר לנהל מדינה באופן מסודר כשכול אחד יבחר לעצמו "רב" או "אפיפיור" שייתנו לו הוראות, וגם בניגוד להוראות השלטון בארצו? מה דעתכם? מה הייתם אתם עושים במקומנו?
השניים (מהססים ועונים לאט) : אמת שיש בזה משהו. כשאנו חושבים על זה, הביטוי "עשה לך רב", הממליץ לכול אדם לבחור לו אישיות גדולה בתורה שהוא ינחה אותו במהלך חייו, הכוונה היא כנראה, בדברים הקטנים. במה שקורה במשפחה, בין חלקיה השונים. בדברים שבין אדם לשכניו, לחבריו. היה זה אולי טוב כשלא קמו מדינות-לאומיות, כפי שאתם שואפים להקים כאן, בספרד. כשהיו נסיכויות או בתחומי הערים העצמאיות. אך כשאנו מעמיקים לחשוב על זה, הרי גם בנסיכויות ובדוכסויות, ואפילו בערים העצמאיות, היה חייב להיות "חוק וסדר". ואלה היו צריכים לנבוע ממקור-סמכות אחד ואחיד. עכשיו אנו מבינים טוב יותר את הקונפליקט. ועדין לא מסכימים כי תגרשו אותנו, את היהודים, איתם אין לכם כל קונפליקט.
המלך (מתיישב בחיוך, מחווה בידו מחווה רחבה באוויר) : עכשיו אני מודה לכם על-כי אתם מסכימים איתי. אשלח מחר מכתב אל האפיפיור ואספר לו על הדיון המעניין שהיה לנו!
יצחק (מושך לכיוון אחר, בקולו השקט): נגיד שתגרשו אותנו, האם תחדל מלהתקיים הבעיה של מקומות העבודה? ו א ז יקבל כול העם את הנוצרים-החדשים כשווים ולא ירדפו אותם יותר? ומה עם תקנות "טוהר הדם"? כבר לא יבקשו ממועמד למשרה ציבורית להוכיח שהוא "נקי" מדם יהודי "שלושה או ארבעה דורות אחורה" ? אתם באמת מאמינים כי תבוא עליכם האחדות והשלווה?
המלכה : למה זה הם מתעקשים לשמור על יהדותם? מה איכפת להם? אתם עצמכם אמרתם שהאלוהים הוא אחד והוא אותו האלוהים!
אברהם (בשקט, גם הוא, נבוך): אני על זה לא יודע ולא אומר דבר. רק אעלה השערה: את גברתי, גדלת במנזר בסגוביה, נזירות לימדו אותך ואת בקיאה היטב בכללי דתך. אתה אדוני המלך, גדלת בחצר עם מיטב המורים בממלכה.
אך מה יש לאנשים האלה? הרי רובם אינן יודעים כלל קרוא וכתוב! בשום שפה! הרי גם את תפילותיהם בלשון-הקודש, שלנו, היו בדרך-כלל עושים על-פה בלי לקרוא. והם לא היו מקורבים לנוצרים, ולא היו אנשי-ספר כמו שנינו, ואנשי העולם הגדול, הבקיאים גם בלשונות זרות וגם בהוויות העולם. ומה עשו להם בהמרת-דתם? התיזו עליהם מים מקודשים ונתנו להם שמות חדשים? בכך חשבו האפיפיורים והמלכים לפניכם שתבוא בראשם התבונה, ומיד יהפכו לנוצרים טובים? אך הם נשארו יצורים דתיים. אמונתם באל אחד, הוא האלוהים היחיד של כולנו, היא בסיסית. ובאין להם מורה ומכוון שינחה אותם בדת החדשה, חזרו ושיננו את התפילות הישנות שידעו.
הייתי אומר, שהיה אולי חכם יותר, במקום לגרש אותנו מספרד, לפתוח בתי-ספר למתנצרים ובו ינחו אותם לאמונתם החדשה. מה דעתכם, אולי זה יהיה הפיתרון?
המלך : אולי זה נכון לגבי פשוטי-העם. אני מוכן לקבל את ההסבר. אך מה לגבי המשכילים? מה לגבי יודעי-קרוא וכתוב המבינים בתפילותינו והולכים לכנסיה איתנו ובכל-זאת מתעקשים לשמור בסתר את יהדותם? את זה אני לא מבין וזה מאוד מכעיס אותנו!
אברהם : לא אנסה בכלל להסביר. אולי זה מהרגל, אולי מתוך כבוד למורשת הלאומית והמשפחתית? אולי הבטיחו להוריהם ולסביהם לשמור על היהדות? יש כנראה כל מיני סיבות. ואני לא רוצה לומר, כדי לא להרגיז את כבודכם, שאולי ראו שמתורתו האמיתית של אותו ישוע, שאתם מאמינים כי הוא המשיח, לא נשאר דבר? אולי כי ראו שהוא הטיף לעוני ולפשטות ולאהבת האדם, באשר הוא, והנה נוצרים הורגים בנוצרים? וראו מה קורה בחצר האפיפיור בורג'ה, אותו אתם מעריצים. האם דרכו היא באמת דרכו של הצלוב? איני יודע. אולי זה מחזיק את האנשים בדתם הקודמת, שהם מאמינים שהיא האמיתית.
ואומר עוד דבר- הקמתם את האינקביזיציה שאתם קוראים "הקדושה", ואנו אומרים "הנוראה". עובדה שטקסי "אוטו-דה-פה" שכבר נערכו, ואנשים הועלו על המוקד אחרי עינויים מרובים, לא הרתיעו את המומרים. אולי זה משהו שצריך לחשוב עליו היטב לפני שממשיכים ברדיפות?
המלכה(בתקיפות): אתם אל תאמרו לנו מה לחשוב ומה לעשות!
(ממעבר בקיר נכנסת חרישית דמות גבוהה, לבושה שחורים כולה, על ראשה מצנפת שחורה ופניה מכוסים. בידה היא נושאת, או דוחפת, מתלה עליו קשורה דמות מקרטון או מדיקט, של איש צעיר ונמוך, העקוד עם ידיו מאחוריו אל עמוד. רגליו קשורות וסביב כפות הרגלים אורות אדומים או צלופן אדום ובתוכו אורות מהבהבים).
המלך : מה זה? מי אתה?
האיש בשחור : בוקר טוב לך מלכי, וגם לך מלכתי (משתחווה כלפיהם קמעה). אינכם מכירים אותי? אני התליין הראשי שלכם, ריקרדו !
המלך : ולאן אתה מוביל את האיש המסכן הזה? למה הוא קשור ככה?
ריקרדו : הא, זה יהודי שהתיימר להציג עצמו כנוצרי-חדש. "הלשכה הקדושה", האינקביזיציה, דנה אותו למיתה והוא הועבר אלינו לביצוע גזר- הדין.
המלך : למה הוא מועבר אלינו? לכנסייה אין אנשים משלה לעשות את הדברים האלה? ובמה הוא נאשם?
ריקרדו : באמת, המלך. הכנסייה תלכלך את ידיה בהוצאה להורג? לא, זה לא יפה! זה מלוכלך! לשם-כך נמצאים אנחנו, התליינים ,הרגילים כבר להרוג אנשים אלה או אחרים.
המלכה : למה לשרוף? זה הרי נורא! לא היה יותר פשוט לערוף את ראשו?
ריקרדו : בהחלט. גם לו (מלטף את ראש הקשור) היה פחות כואב. אך הכנסייה ל א ש ו פ כ ת
ד ם ! פעולותיה נקיות! ובשריפה לא נשאר דם. ושאלתם מה האיש עשה? הוא התרחץ והחליף בגדים ביום שישי בערב, מה שהם מכנים "ערב-שבת". מה יש להם להתרחץ כל-כך? הם לא שמעו שהרחיצה מזיקה לבריאות?
המלכה : הנה אני מתרחצת רק פעמיים בשנה וזה מספיק לי בהחלט!
ריקרדו : האיש עבר עינויים, כמקובל, ובסופם הודה שהוא למעשה יהודי. הוא הסגיר גם את בני משפחתו שכבר אינם איתנו, והיום הגיע תורו (הוא עושה תנועה כאילו הוא מדליק את האש. הדמות מתחילה לקרטע. פתאום נשמעת צעקה נוראה).
המלכה : למה הוא צועק?
אברהם ויצחק : כ י חם ל ו מאוד והוא סובל מאוד !
המלכה (מנענעת את כתפיה בבעתה) : תוציא אותו מכאן. אני לא יכולה לסבול את זה (ריקרדו יוצא עם הדמות הממשיכה להתנועע). אני רוצה להגיד לכם, שאם הייתי רואה הוצאה כזאת להורג, הייתי כל-כך מפחדת שלא הייתי מעיזה לעשות משהו לא חוקי.
יצחק (קם ממקומו): כי את גבירה עדינה, מלכתי, אינך מהעם. העם חוזה וחי עם המוות יד-ביד במשך כל חייו. תינוקות מתים. שמונה מעשרה לא מגיעים לגיל שנה. מהנותרים, שבעה מעשרה לא מגיעים לגיל עשר. מהנותרים, שישה מעשרה לא עוברים את גיל שלושים. נשים רבות מתות בלידתן. שלא לדבר על מגיפות כאלה שאירופה חוותה לפני כמאה וחמישים שנים.
המלכה : כן, דרך אגב, שמעתי פעם כי בעוד שלושים ממאה מהאוכלוסייה הכללית, מתו ב"מגיפה השחורה", אצל היהודים הייתה התמותה מועטה ביותר. אתם יכולים להסביר את זה ?
יצחק : זו אגדה, כיתר עלילות-הדם. גם אצלנו מתו הרבה, אך אולי פחות מכולם. לא יודע. אולי כי אנו באמת מתרחצים לפחות פעם בשבוע, בימי שישי, ובחגים שלנו? אולי כיוון שאנו נוטלים את ידינו בבואנו מחדרי-השירותים? אולי משהו באוכל שלנו שהגן עלינו? או פשוט אולי אלוהים אוהב אותנו, עמו הנבחר האמיתי, יותר?
המלך : אני זוכר איך, כיוון שמתתם פחות, האשימו אתכם בהרעלת הבארות. יש בזה משהו?
יצחק : נו, מלכי. לא די בכול הסיפורים הטיפשים האלה? הנה עוד דוגמה מובהקת למה שאתם זוממים לעשות- הייתה מגיפה נוראה באירופה- מתו מלכים ונסיכים ואפיפיורים וקרדינלים, כולם יחד ובאותו סבל נורא. לא ברור למה המגיפה באה- אולי זעם אלוהים ניתח על העולם? אבל הכי קל להאשים ולפרוע ביהודים. זה מה שאתם רוצים- יש לכם בעיות עם אחרים, אנחנו נגורש!
המלכה : לא סיימת להסביר לגבי ההרתעה של השריפות.
יצחק : אמרתי בעדינות. לא רציתי להוסיף. אך כיוון שאת שואלת, אמשיך- הרי ההוצאות להורג בחוצות הערים אינן רק של נרדפי-האינקביזיציה. הרי אתם, והדוכסים, והרוזנים, והשופטים הניידים שלכם, דנים למוות כל הזמן כל מיני אנשים בתואנה שהם פושעים. ואיך "יודעים" שהם פושעים? כל מיני מבחנים כגון מבחן האש- אם יעמדו בלי לצעוק כשידם תוכנס לתוך אש, או מבחן המים, בו יוצקים לתוך גרונם דליים מלאים, או מבחנים שונים שאני לא רוצה להלאותכם בהם. בכל עיר בספרד יש מרתפי-עינויים ממשלתיים!
אז אנשים רגילים למוות. ורגילים לראות פושעים נגררים בזנב סוס אל כיכר העיר. בעבור זאת, היבגדו בדתם האמיתית? אל תיבנו על זה! (הוא התנשף והתיישב בכבדות).
המלך : בואו ננסה עכשיו לחשוב על משהו מעשי- האם אתם שניכם, ראשי הקהילה, מוכנים להתחייב בפנינו, כאן ועכשיו, כי כול היהודים יחדלו מכול קשר עם "הנוצרים החדשים"?
שניהם : איך זה אפשרי, מלכנו. הרי הם כאילו בני משפחה שלהם.
המלך : מה פירוש בני משפחה? הרי ברגע שהפכו לנוצרים כבר אינם מאותה משפחה?
יצחק : אצלנו זה שונה. אצלנו הלאום והדת הם אותו דבר. גם מי שהחליף את דתו, נשאר בן לעם היהודי. אצלכם יש לאום, ולאום נוצרי אחד יכול להילחם ולהרוג בלאום נוצרי אחר, שלא לדבר על מלחמות-הדת בצרפת, למשל, לפני 300 שנים, בהם נוצרים הרגו וטבחו בנוצרים אחרים, או במלחמות האחים כאן לפני 100 שנים. או עד לא מזמן. על כן, כיוון שהאנשים התנצרו כבודדים, ונשארו להם בני משפחה יהודים, מקובל, כמו בכל משפחה טובה, לבקר בחגים אחד אצל השני. והיהודים מבקרים את אחיהם הנוצרים בחג המולד ובפסחא ומביאים להם תשורות. זה לא סימן לאחדות?
המלכה : והם מביאים להם גם דברי מאכלים!
אברהם (מתעורר): שוב המאכלים. כן. דיברנו על זה, לא? בודאי מלכתי. את לא זוכרת איך, כילדה, אהבת לאכול מן המצה שלנו בפסח?(המלכה עוצמת את עיניה ומחייכת בהנאה). וכאשר חיינו, בני כול 3 הדתות בספרד, שהייתה הסמל העולמי לאחדות, היינו טועמים אחד מטעמי האחרים ונהנים מזה. המוסלמים היו מביאים אל כולם את הקוסקוס שלהם ואת דברי המתיקה. אנו באמת היינו מביאים את המצות והרבה אופים נוצריים היו מנסים להכין עוגות הדומות למצה. זו לא הפרדה, שוב, ז ה הסימן לאחדות ולסובלנות!
המלכה : לצוות שיביאו לכם משהו לאכול? (השניים מסמנים בידיהם לשלילה). אולי פירות טריים? בסדר. מיד יגיע.
המלך : אמרתם שיש לכם פיתרון. מה הוא?
יצחק : כפי שאמרנו, קודם-כול לדחות את הדבר המוזר הזה. בואו תידחו את הגירוש בשנה. מה איכפת לכם? ראינו שבעצמכם התלבטתם בפרסום הצו והמתנתם חודש מאז חתמתם עליו. מה יכול להיות? בינתיים נקים ועדה-ציבורית שתדון ותגיש הצעות. אולי יהיה צורך בכמה ועדות-משנה. נקבע גם ועדת-מנכ"לים. זה תמיד פועל. נטכס עצה.
השניים(בלחש, אחד לשני):אולי בינתיים הפריץ ימות…
המלך : מה, מה זה פריץ?
השניים : הו, סליחה אדוני המלך. זו בדיחה יהודית עתיקה.
המלך : ואתם מתחייבים לנתק קשר עם הנוצרים החדשים? כבר שאלתי, לא?
אברהם : מלכי. אני מתחייב בפניך לכנס תוך חודש-חודשים את כול ראשי הקהילות שלנו ולדחוף לניתוק הקשר ההדדי עם ה"מאראנוס". במקביל איזום כנס מקביל עם ראשיהם.
המלך(מזועזע): עם מי?
אברהם : עם המאראנוס.
המלך : אבל אנחנו לא, חוזר, לא רוצים שתהיו איתם בקשר בכלל! מה לא מובן?
יצחק : מלכי, זה מובן. אך כדי ליצור שינוי כוללני ומוחלט צריך שיהיה תיאום מושלם. אם סתם ככה נפסיק לדבר איתם הם לא יבינו ועלולים לעשות מעשים מוזרים. אני מציע שנקבע פרק זמן סביר לצרכי התיאומים.
(המלך מביט על המלכה והיא מהנהנת קלות בראשה )
המלכה : בסדר. אך היש לכם עוד איזה רעיון?
יצחק : כן. למה בכלל נפל הרעיון ליישב אותנו בגיברלטר, כפי שהציע הדוכס ממדינה-סידוניה? אולי נדון בזה שוב?
המלכה :(מבט מרושע בעיניה) היה יוצא לכם טוב, הה? לחבור עם שונאינו שמעבר למייצר ולהציק לנו?
השניים : לא, המלכה!
המלכה : איך לא?
יצחק : להיפך! ההיפך הגמור מכך. אני חוזר, בטובכם, על הרעיון שאנו המתווכים הטובים והחשובים שיש בעולם, נותנים ומציעים את שירותי-התיווך שלנו לכם, המלכים שלנו. עמנו הרי נפוץ, שלא מרצונו ומטובתו. לפני 1500 שנים הוגלינו, סופית, מארצנו שלנו, ומאז אנו נפוצים. אך, כפי שאמרנו, אנו כעם אחד. ובכל מקום שנגיע אנו חוברים, קודם-כל, אל בני-עמנו ומתחתנים בתוך עצמנו. כך שיש לנו קרובי-משפחה בכל מקום. הרומאים קראו בזמנו לים-התיכון "MARE NOSTRUM", היינו, הים-שלנו. אך הוא באמת שלנו, היהודים!
המלכה (בקרירות): אני שומעת קצת שחצנות בקולך, אדוני. ראינו איך כשהורנו לגרש את היהודים מסביליה ומקורדובה, רבים, במקום לפנות צפונה, פנו אל מלגה וגרנדה. האין בכך אות כי הם מרגישים יותר קרובים לערבים, וכי מיד כשיוכלו, יבגדו בנו?
יצחק(כורע ברך): אבל הרי זה מובן מאליו! מבחינה גיאוגרפית הם היו קרובים אל ממלכת גרנדה. זו עובדה. ואיך תרצי שיגיבו לנוכח הרדיפות? שיגידו תודה ויגישו גם את הלחי השנייה? עם כל האהדה כלפיכם, מלכתי ומלכי, יש בקרב העם הזה כעס! אם ידקרוהו לא יזוב-דם? אם יכוהו לא יזעק מכאב? עד כמה אנו יכולים לסבול? נדדנו בעולם והיינו בטוחים כי כאן, בספרד, מצאנו את ביתנו האמיתי והנה גם מכאן מגרשים אותנו? איך לא יהיו בנו רגשי-נקם?
לגבי יכולותינו, מלכתי. זו אינה שחצנות אלא תיאור המצב לאשורו. בכול הארצות, כפי שזה עדין בספרד היום, אלא אם באמת תתעקשו להרוס את זה, אנחנו המובילים בסחר הבינלאומי, ובייצור, ובגבית-המיסים ובהשקעות כספי- האוצר. לו היינו מקבלים את גיברלטר היינו יכולים מלהפוך אותה מיד ל"איזור סחר חופשי".
המלכים יחד : מה זה?
אברהם : זה איזור פטור ממכסים וממיסים. מיקומו בקצה הים התיכון היה יכול להפוך אותו לנקודת -הסחר המרכזית בים, אליו היו יכולות להגיע סחורות מהים-התיכון, מאפריקה ומצפון-אירופה. ומלכותכם הייתה המרוויחה הראשית. כך היה ביכולתה לממן "צי קדוש" כנגד התורכים ולהוריד את ונציה, ה י א השחצנית, מגדולתה!
(המלך והמלכה שוב מביטים אחד על השנייה בלי לדבר)
המלך : אתה מתכוון ברצינות?
יצחק : בודאי. ועוד לא התחלנו. עתה משתקציב הביטחון העצום שהיה נחוץ למלחמה במוסלמים, יקוצץ, אפשר להפנות הרבה מאוד משאבים לפיתוח החקלאות באזורים שוממים, לתעשייה קלה, ליזמויות פרטיות. לו רק יכולנו לסייע לכם!
אברהם : ואין לי ברירה אלא לחזור ולהזכיר לכם- אם צוו הגירוש הזה יישאר בתוקף, תישכחו ממגביות, החזר חובות, יזמויות ופיתוחים. המדינה שלכם תיסוג אחורה. רציתם אחדות? ואני עוד לא מדבר על האצילים שימשיכו להציק לכם ולדרוש את "ליטרת-הבשר" שלהם. והכנסייה שתטען כי כול הניצחון הנפלא הזה היה רק בזכות תפילות וצומות הכמרים. ומה עם בעלי-האחוזות? ומה עם הקטאלונים שירצו עצמאות? והבסקים הנועזים שלא יקבלו את מרותכם? זה נקרא בעינכם פיתרון בעיה? הרי זו, אם בכלל, הבעיה הכי קטנה שלכם עכשיו! תחשבו היטב!
המלכה : (שוב בלעג מר בקולה): אתם אל תדאגו למצב האוצר! אני חייבת לספר לכם כי הכספים שהתחילו לזרום אלינו ממכירת הרכוש שהחרמנו מהעולים למדורות, מסדר אותנו יפה מאוד! ועוד ידנו נטויה.
השניים(נראים מבועתים): המלכה. את רוצה להגיד לנו כי "האינקביזיציה הקדושה" מביאה בחשבון, בפסקי-הדין שלה, את מצב האוצר וצרכיו?
המלכה : רבותי. אתם הרי אנשים מבוגרים ומנוסים. ומה חשבתם לכם?
אברהם : חשבנו שאתם מתכוונים באמת לאחדות-מחשבתית, ליושר כלפי הכנסייה, לפגיעה בסקרמנט החשוב של הטבילה.
המלכה : הכול נכון וגם המצב הכספי שלנו רלוונטי. אני מצטערת. הבטחנו לכס הקדוש שנפתור את בעיית המאראנוס ואנו מחייבים לו. הרי הוא שנתן לנו את התואר המפואר "המלכים הקתוליים".
יצחק : יופי לו, לכס הקדוש. ומה הוא רוצה? את כספם ורכושם של הנרדפים! לא די לו במיסים שהוא גובה מנחלותיו הפרטיות באיטליה? מהפרוטות שתורמים לו חסידיו העניים בכול אירופה? הכול כדי להקים עוד כיכרות ומצבות ברומא? הרי אתם יודעים זאת היטב!
והאפיפיור עצמו? איך הוא מסתדר עם היהודים החיים באיטליה ובמיוחד במדינתו, "מדינת האפיפיור"? האם ציווה, קודם הוא, לגרשם? האם הוא מפעיל את האינקביזיציה שלו העוצמה כנגד המומרים שם? לא ולא! הוא דוחף אתכם לעשות "ניסוי חברתי" כדי ללמוד ממנו, אולי. ואם יכשל הניסוי? ואם ספרד תרד מגדולתה וממעמדה הכלכלי, כפי שאנו צופים, הוא רק יעלוז! נמליו, ובמיוחד אנקונה, יפרחו ויהיו מרכז הסחר בים-התיכון. אתם לא רואים לאן הוא מוביל אתכם?
(המלכה והמלך שוב מחליפים מבטים).
יצחק : אתם טוענים שאתם ממהרים עכשיו לגרשנו בשל ההבטחה שנתתם לו, אך בכל זאת השתהיתם מספר שנים יפה בהקמת האינקביזיציה, כי לא הגעתם להסכמה בדבר האחוזים שיהיו לכול צד מגזל המסכנים! זה היה יותר חשוב מ"ביעור התועבה", כפי שאתם מגדירים אותה. פתאום בוער לכם, ובכל-זאת החלטתם קודם כל לגרש את היהודים מאנדלוסיה. מה היה הרעיון הזה?
המלך : האמת שהיה בנינו ויכוח. לא רצינו בגירוש, אתם מבינים בעצמכם. אמרנו לעצמנו שננסה קודם להוציא אתכם מהמרכזים העיקריים שלכם באנדלוסיה. אך זה לא הועיל. כי אתם ו"המשחקים" שלכם, על "החלפת-קרקעות", מושכים את זה כבר עשר שנים. לא השארתם לנו ברירה.
אברהם: ובכל-זאת כשמושל העיר טרואל החליט על-דעת עצמו לגרש את היהודים מתחום שלטונו, הוריתם לו לבטל את גזירתו ולהחזיר את היהודים. מה קרה כאן?
המלכה: כי יש כאן רק גוף אחד שמחליט וזה "החצר". אי-אפשר שכול אחד יחליט מה שהוא רוצה.
יצחק: אך הוא כיוון לדעתכם! אני חש גם כאן בלבול וחוסר החלטיות. ואחרי שחתמתם על צו-הגירוש, השתהיתם חודש עד שהוריתם להפיצו. למה התעכבתם חודש? לא הייתם בטוחים בעצמכם, נכון? פתאום בוער לכם! תחשבו שוב!
המלך: אני רציתי לפרסם את הצו מיד, אולי בלהט השמחה מהניצחון על המוסלמים. אך המלכה עיכבה אותי. תדעו לכם שהיא מאוד מעריכה את תרומתכם, ותרומת אלה שקדמו לכם, להתפתחות של ספרד.
המלכה (מתכופפת קמעה לעברו): אברם, תגיד לי, שם המשפחה שלך הוא בנבנישתי, נכון? מאיפה השם הזה?
אברהם : אני מאוד גאה בשמי, מלכתי. משפחתנו הייתה חשובה כבר במאה ה-12 ואחד מאבותי היה הרב הראשי של אראגון וגובה המיסים הראשי, כמוני. הרופא הראשי של מלך אראגון, חיימה הראשון, היה יצחק בנבנישתי ולפני 150 שנים, יוסף בנבנישתי היה היועץ הראשי לאלפונסו ה-11. אני ממשפחה מאוד טובה.
המלכה: זה אצלכם כבר בגנים, כנראה, גביית המיסים.
אברהם : יכול להיות. אני יכול לספר לכם בסוד, שאחד הצעירים במשפחה, צמח בנבנישתי, שיהיה ידוע בשם פרנצ'סקו מנדס, עומד להיות אחד האנשים העשירים בעולם!
אך אני לא חושב שיש לכם איזו תלונה על פעולותיי כגובה?
המלך : לא אדוני. הכתר מרוצה מאוד! אך אתה בא ומטיף לנו על מלחמות בין נוצרים לנוצרים. שמענו די הרבה תלונות מהיהודים על הנוקשות בה אתם, שניכם, עם שלוחיכם, גביתם את הכסף עבורנו.
אברהם : ועל-כן מגיעה לנו, על-זאת, הכרת-טובה כפולה- לא נרתענו להיות נוקשים, כשהיה צריך. מה קל לוותר למי שאינו רוצה או מתקשה באמת לשלם את מיסיו? כל אחד ישמח לקצת עודף. אך נאמנותנו לכתר גברה על רצוננו להיות פופולרים בקרב הקהילות.
המלך: וגם שמתם קצת באסמיכם…
השניים : המלך, איך אתה חושד בנו?
המלך : נזכרתי בסיפור מתקופתו של אב-סבי, אנריקה. לשונאו, פדרו, שהיה מכונה, בצדק, "האכזר", היה גובה מיסים כמוכם, בטולדו. איך קראו לו, אתם זוכרים?
השניים : בודאי. רבי שמואל הלוי אבולעפיה.
המלך : יכול להיות. ואנשים הלשינו עליו שהוא גונב מקופת המלך, ובאמת בחיפוש בביתו נמצאו ארגזים מלאים של כסף וזהב.
(ברקע, מאחורי הקלעים, נשמעות צעקות של השומרים :"מי אתה?" איך נכנסת לכאן?". בפתח מופיע איש זקן וכפוף, מקל בידו)
המלך : מי אתה אדוני? שומרים, מי האיש הזה? איך הוא נכנס לכאן?
האיש : אני שמואל הלוי אבולעפיה. שמעתי שדיברתם עלי ובאתי לסייע לשני הבחורים האלה (מניף ידו לעבר יצחק ואברהם)
המלך : מה יש לך להגיד? הרי הואשמת על יד סבי בגניבה? מי אתה שתבוא ותעיד משהו?
שמואל : ומי האנשים שהלשינו עלי? אלה שקינאו בי ובהצלחתי. ושנאו אותי גם כי לא ידעתי לנבא היטב מי ינצח במלחמת-האזרחים, ותמכתי בנאמנות במלכי פדרו. הרי זה חלק מהטרגדיה של חיינו כאן- אתם נלחמים על השלטון מידי פעם, בניכם לבין עצמכם, ואנו מפסידים בין אם ינצח צד זה או אחר. ניצח אב סבכם, ומיד הלכו והלשינו עלי.
בכול מקרה, הרי זו הייתה פרנסתי, כשל עשרות "חצרנים" ששירתו את ספרד במשך דורות. אנו מתחייבים, בפני הכתר והאוצר, להביא סכום עצום, כשעוד אין לנו כל מושג אם אכן נוכל לגבותו. הייתי כנראה יותר מוצלח מאחרים. אז גם לא היו לכתר הרבה הוצאות, כך שהצלחתי להשאיר אצלי קצת רווחים. אך אלה היו לצרכי-חירום בלבד!
המלך : נו, אתם החצרנים, לא גרתם בבקתות-יער ולא אכלתם מפנכות-בדיל! ידעתם לחיות יפה מאוד, עם ארמונות וכרכרות ומשרתים מוסלמיים!
שמואל : כן מלכי. כי היינו חייבים להיפגש ולהתרועע עם בני האצולה ועם הפקידות הגבוהה של החצר, ולהזמינם לארוחות בבתינו כדי לחזק את הקשר. לא למען עצמנו, אלא לשמור על כבוד העם כולו וכבוד החצר אותה שירתנו. וחוץ מזה, חדשות לבקרים באתם אתם המלכים עם מלחמות חדשות וצרכים חדשים. לא רק בספרד אלא בכול אירופה אנו היהודים ידועים כ"ספוג" שלכם. ברצותכם אתם סוחטים אותנו, נותנים לנו להתרווח כמה שנים ואז שוב באים וסוחטים. ואיך היינו יכולים לשמש אותו "ספוג" אם לא היינו משאירים קצת רזרבה במרתפים?
אברהם (ניגש אל שמואל ולוחץ את ידו בחום) : הרי כולנו באותו מקום. (פונה אל המלך והמלכה) כששחררתם את ממלכת גרנדה ושביתם יהודים ברונדה ובמלגה, ממי ביקשתם, מהר מאוד, כופר-כסף לשחרורם? ממני! ואם לא היו לי הרזרבות במרתפי מה היה קורה עם אותם יהודים? ומי מוכן לממן את מסעו להודו של הספן שלכם, מה שמו, "קולון"? שוב אני. וכשהכרזתם על מלווה- המלחמה באופן מיידי, אני התחייבתי קודם-כל לשלמו, על בסיס הרזרבות שהיו אצלי!
המלך : אך ה"רזרבות" האלה, האם לא נגנבו מאיתנו, המלכים?
שמואל ואברהם : לא ולא! אתם קיבלתם תמיד מה שהייתם צריכים לקבל, ויותר. בזכות הניהול הנכון שלנו, הנחיותינו לגובים שלנו ונכון, קצת לחץ, תמיד היינו בגבייה עודפת, כדי לשמור על אפשרות סיוע לכול המלכים.
(אברהם ממשיך) : ואני רוצה לומר לכם עוד משהו חשוב- אתם והאצולה פוגשים, בדרך-כלל, רק אותנו, (מניף ידיו אל חבריו) החצרנים. אך אנו מיעוט בעם. קחו בחשבון שלמעלה מ-80 ממאה הם אנשים פשוטים מאוד. הם איכרים, וצובעי-בדים, וממחזרי-נחושת, ואורגים, ואומנים בתחומים שונים, וסוחרים קטנים, וכותבי ומעתיקי-ספרים. איך אפשר לשנוא כל-כך ולרצות כה להרע לאנשים שאין לכם כל מושג עליהם! בשבילכם הם כאוויר שקוף!
(שוב נשמעות צעקות מאחורי הקלעים. ריצה של אנשים וקול כדרור-כדור. ילד נכנס לחדר, מכדרר בכדור. הוא נעצר, מביט סביבו בתימהון. משרת מביא לשמואל כיסא בצד ימין של הבמה והוא מתיישב בכבדות).
הילד : היי, איפה אני? (מביט על המלכים) אני מכיר אתכם מהמטבעות! אתם המלכים שלנו, נכון?
המלך (קם וקורא לשומרים) : מה קורה כאן. מאיפה צץ הילד הזה? מי אתה (הוא פונה אל הילד ומלטפו על ראשו).
הילד : אני הילד מגוארדה. זה שלא מצאו אותו.
המלכה : הילד מגוארדה? איפה היית? מה שם אביך?
הילד : שיחקתי בחוץ ואז שני נזירים חטפו אותי והחזיקו אותי באיזה מנזר. רק הבוקר הצלחתי להשתחרר. שם אבי אנטוניו והוא הנגר של הכפר. שמעתי שהאשימו את היהודים בהריגתי ובאתי מהר להראות שאני חי וקיים. הנה (מצביע על ליבו), יש לי לב. איש לא עקר לי אותו!
אברהם (מחבק את הילד) : בוא אלי חמוד. אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך! (פונה אל המלכים). ואתם האמנתם מיד שהילד נרצח כי רצינו את דמו? וגם אותי גררו לתוך הפרשה הזאת!
הילד : ברשותכם, אני אייצג כאן גם את הילד מנורביץ' באנגליה, שנמול שלא מרצונו אך ללא כוונת-זדון. וגם את הילד יו מלינקולן, שהפך לקדוש הכנסייה על-כי נמצא מת בתוך באר בחצר יהודים ומיד הוחלט, ללא בדיקה, כי היהודים שחטו אותו. היו עוד הרבה כמונו. כן, גם את סימון מטרנטו שבאיטליה, שלפני 17 שנים נטען שהיהודים ערפו את ראשו. הכול עלילות ללא כל בסיס. אני אומר לכם!
המלכה (קמה ממקומה, זועמת): מי הרשה לך, ילד טיפש ובלתי-מוכר, לדבר בכלל על סיימון או לייצג אותו כאן? אני אוסרת זאת עליך! הנושא בבדיקה ונראה לי מאוד שיש בסיס להאשמת היהודים במותו!
שמואל יצחק ואברהם (יחד): מלכתי. הרי הבישוף מוינטימילייה מצא מיד שאין כל בסיס להאשמת היהודים. ברור לכול שמישהו רצה להעליל על מלווה-הכספים שמואל. אולי מישהו החייב לו הרבה כסף? אולי הבישוף של העיר עצמו, שכל-כך מיהר, עוד באותו לילה, להורות על שריפת היהודים? דיון פתוח צריך לאפשר העלאת ברורה וצלולה של כל נושא! אך דעו לכם, פעם אחת ולתמיד, ואני לא בטוח שזה יעזור- אנחנו לא, חוזר-לא אוכלים ילדים ולא צריכים את דמם לצרכי הפולחן שלנו! את המצות אנו מכינים מקמח וממים ואולי בתוספת קצת מלח. לא עם דם! לא נמאס לכם מהסיפורים הזוועתיים האלה?
(הילד עוזב בנפנוף יד)
המלכה : אני לא יכולה לפסוק. עובדה היא שמאות שנים מספרים לנו על זה. אולי זו סוג של נקמה בנוצרים על כול הרדיפות? אמרתם בעצמכם שיש אצלכם זעם רב. אתם בטוחים שבעשן הרב שיש כאן אין בכלל זיק של אש? נעזוב את זה עכשיו.
(היא פונה אל אברהם) אברם, מה דעתך על השם קורונל? חואן קורוניל? פרדיננד קורונל?
אברהם : שם יפה, ככול השמות. יש משהו מיוחד בו? אני אמור להכיר אותו?
המלכה(תוך כדי צחוק רע):משהו שאני חושבת עליו הרבה זמן. כנראה עוד תכיר אותו.
יצחק : מלכתי. את הרי ידועה כאשת-חסד. ידוע לכולם איך הקמת בזמן המלחמה סיוע רפואי לחיילים הפצועים, כבר בשדה-הקרב, ובודאי את בתי-החולים המסודרים, לאחר פינויים משם.
איך ליבך נותן לך לשלח ככה, רגלית, רבבות אנשים, זקנים וזקנות, נשים הרות, ילדים קטנים? אולי תגבילו את הגירוש רק לגיל מסוים, נאמר בין 20 ל-45? הרי הילדים והזקנים לא יוכלו להפריע לכם במלאכת הגיבוש? אולי תניחו לזקנים למות ולהיקבר ליד אבותיהם, ולילדים תתנו צו-גירוש מראש, עד שיהיו בני 20?
המלכה : אני לא יודעת. לא חשבנו על-זה, באמת.
יצחק : ואת מדמיינת איך בדרך יציקו להם הנזירים והכמרים וינסו לפתותם, ברגע האחרון, להמיר את דתם? זה נראה לכם הוגן, רבותי המלכים?
המלך : על זה אני נותן לך את דיברתי כאביר! מי שיחליט לעזוב, אנו נקצה כוחות-צבא שילוו את השיירות, בתנאי שילכו יחד, שיגנו עליהם ולא יציקו להם כלל! אני ערב בכבודי!
(נכנס קשיש אחר, זקנו מחודד, לבוש כמוסלמי- מכנסים תפוחים, נעלים חצאיות שקצותיהן כפופים כלפי מעלה, טורבן על ראשו. אבנט חגור למותניו, בידו שרשרת-תפילה מוסלמית)
הקשיש :שלום לכם רבותי. הו, אני רואה את המלכה והמלך. שמעתי שאתם רוצים לגרש את היהודים ובאתי לסייע.
המלך : ומי א ת ה עכשיו? (הוא סופק את ידיו בתמיהה).
הקשיש : אני חסדאי אבן שפרוט. הייתי הווזיר הראשי של המלך עבד-אל-רחמן השלישי בקורדובה (הוא לוחץ יד לשמואל הלוי). זה שבנה את ה"מסקיטה".
המלכה : מתי זה היה? מה הקשר שלך אלינו?
חסדאי : זה היה לפני 500 שנים. הייתי יהודי גאה ובאתי לעזור ליהודים של היום שאתם רוצים לגרש מספרד בה אנו נמצאים 1500 שנים!
המלכה : היית וזיר, שר ראשי, של מלך מוסלמי, שלחם נגדנו, הנוצרים. איך אתה בכלל מעז לבוא הנה?
חסדאי : הייתי וזיר של המלך וגם רופא אישי שלו, כי הוא יידע מה יש לי לתרום לו. אך לא זאת הנקודה העיקרית.
המלך (בלעג) : ומה הנושא החשוב כאן, לדעת כבודו?
חסדאי (מתיישב על כסא שהוכנס על ידי משרת) : בזמננו, קורדובה הייתה בירת-התרבות העולמית. כולם חיו באהבה ובכבוד הדדי. נוצרים, יהודים ומוסלמים תמכו איש ברעהו, השתלבו יחדיו, כתבו, פרסמו, תירגמו, התפתחו. אנו היהודים, עם הקשרים שלנו בעולם, העברנו את המדע, הטכנולוגיה והתרבות של המוסלמים, לכולם. אנו היינו רופאים, אסטרונומים, משרטטי-מפות, כימאים, ועוד. ביקרנו איש בבית-רעהו, באנו לשמחות הדדיות.
ומה אני רואה כאן- אתם רוצים לגרש את היהודים כדי ליצור אחדות? א ז הייתה אחדות! לא שאלו מי ומה. כולם יחד. והמלך שלנו ידע לכבד את כולם וכולם כיבדו אותו! זה הלקח שאני רוצה להביא לכם! רדו מהרעיון הזה של הגירוש! תיפתחו לפלורליזם-מחשבתי וכולם יאהבו אתכם!
(להקת צעירות נכנסת, לבושות כרקדניות-בטן. ברקע מוסיקה מזרחית רועשת. בידיהן תופי-מרים בהם הן מנגנות. הן חגות במעגל במרכז החדר. כולם יושבים וצופים בהן דקות ארוכות. בשלב מסוים המלך קם ממקומו ומצטרף ללהקת הרוקדות תוך ענטוזים. חסדאי קם ממקומו, גם הוא, ומסתובב, תוך ענטוזים, על המקום, תוך כדי נפנוף בשרשרת-התפילה שבידו.
המלכה צוחקת בהתחלה בקול, אך כשהמלך מנסה לחבק בשתי ידיו את הרוקדות, היא צועקת אליו "פרננדו! בוא הנה" ומחווה על כיסאו. הוא מתקפל ומתכווץ, בא לכיסאו ומתיישב. המלכה חובטת על ידו.
עוד איש נכנס לחדר. הוא לא ממתין לשאלה, לוחץ ידיים עם קודמיו ופותח)
האיש החדש : שלום לכולכם (הבנות יוצאות בטור מהבמה. המוסיקה פוסקת). קיבלתי הזמנה להגיע לכאן בדחיפות. אני יהודה הלוי, מקורדובה.
חסדאי(מתכופף לעברו) :היי. גם אני מקורדובה. מתי א ת ה חיית?
יהודה : כמאה וחמישים שנים אחריך. בתחילת המאה ה-12.
המלך : ומה א ת ה רוצה לספר לנו, שלא ידענו?
יהודה : אני הייתי משורר גדול וידוע, או, כפי שכינו אותי, "משורר לאומי".
המלך : כן. שמעתי עליך. חיית בקורדובה וכתבת, בין השאר את השורה "אני במערב וליבי במזרח". איפה בדיוק, במדבריות-ערב?
יהודה (בשקט. פונה אל המלך) : לא מלכי. לא למדבריות ערב אלא אל ארצנו הקדומה, ארץ ציון וירושלים. נכון שיש בה גם מדבר אך אנו נוכל להדביר אותו ולהפכו לגן פורח. לא רק כתבתי אלא אף עשיתי. עליתי לארץ ישראל. בדרך אמנם התעכבתי שנה במצרים אך הגעתי לארצנו האהובה. תוכלו לקרוא על מסעי בגניזה בקהיר.
יצחק : אם באמת תגרשו אותנו, נגיע לארצנו ובאמת נחזור ונפריח אותה! ולא רק זאת- ראו עוד אבסורד- אירופה חוששת מהתורכים שכבר חודרים וכובשים חלקים ממנה. התורכים חוזרים ומזמינים אותנו להתיישב בארצם. רבבות שכבר עזבו את ספרד, מאז שנת קנ"א, התיישבו בה. מה נעשה? לאן נלך? זו האופציה הטובה ביותר להתקרב לארץ-ישראל ומתורכיה זו קפיצת-דרך אליה. אולי אף נקבל סיוע מהסולטן לחדש ולהרחיב את הישוב העברי בה. ואתם רוצים לגרש אותנו! לא רק שתגרעו מהכושר הניהולי והכספי של ארצכם, אלא אף תתרמו לכך שנחזק את אויבה הגדול של אירופה ושל הנצרות. אתם בטוחים שלא יראו אתכם כבוגדים, ממש, באינטרס האירופאי?
המלך : אותי לא מעניין עכשיו האינטרס האירופאי. אתם יודעים שכולם נלחמים בכולם. בצער רב אני אומר זאת, מה שאתם עצמכם הזכרתם ויש אמת בטענה שלכם. אך כיום אנו צריכים לחזק את ספרד מבפנים. כשתהיה חזקה דיה, אולי היא תשלוט בכול אירופה? אולי נוכל שוב להיעזר בשירותים הטובים שלכם גם לריגול אצל המעצמות האחרות וגם בקשר טוב עם הסולטנים?
יהודה : אני באתי לספר לכם משהו אחר. אני כתבתי את הספר "הכוזרי".
חסדאי : על הכוזרים?
יהודה : כן. אני יודע שאתה התכתבת איתם.
חסדאי : כן! ייצגתי את מלכי בקשר איתם. מה קרה איתם בסוף?
יהודה : הם ניגפו אחרי מאתים שנים בידי הביזנטים, מצד אחד, והשבטים המוסלמים מצד שני.
חסדאי : ומה קרה לכול היהודים ?
יהודה : על-פי מה שאנו יודעים, הם עברו לפולין, הונגריה ורומניה.
המלך : רק רגע. על מה אתם מדברים בניכם? מי הכוזרים האלה? מה זה שייך לנו?
יהודה : כן, מלכי. תבין משהו מוזר. אתם חיים איתנו 1500 שנים, מכירים אותנו, הסתייעתם בנו יפה מאוד ורוצים לגרש אותנו. לעומת-זאת, עם בודד, פרימיטיבי לכאורה, ורחוק, אפשר לומר, שמע עלינו דברים טובים.
המלך(בלעג) : ומה קרה מהדברים הטובים ששמעו עליכם?
חסדאי : א נ י זוכר כי אני התכתבתי איתו. המלך שעמו היה עובד-אלילים, רצה לחפש לעצמו ולעם דת אמיתית. הוא הזמין אליו חכמים שונים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. כול אחד הסביר לו על עקרונות דתו.
המלכה (חסרת סבלנות ): נו?
חסדאי : את לא מנחשת? כמובן שהוא בחר ביהדות! הוא התגייר על המקום, ורוב בני-עמו עשו זאת אחריו. וכך הייתה שם, באזור הים השחור, ממלכה יהודית במשך מאתים שנים! מה אתם מבינים מכך?
המלכה : מה אנו אמורים להבין? איזה מלך מערבות אסיה בוחר להיות יהודי, בן הדת הארורה המסרבים להכיר במשיח שכבר הגיע, ואני צריכה ליפול ולהשתחוות? לא יעזור לכם!
חסדאי : את לא מבינה, המלכה. האיש הזה, מלך הכוזרים, פשוט היה משוחרר מדעות-קדומות. ראשו היה נקי לחלוטין. על-כן יכול היה לראות מיד מי הדת האמיתית, הנקייה, הטהורה !
יצחק : חלק מהאבסורדים של הנצרות הוא שאתם מציגים את ה י ה ד ו ת כעיוורת! בציורים ובפסלים בכניסות לכנסיות ולקתדראלות, מוצבים פסלים של "הנצרות" הזקופה, גאיונה, נלבבת, ולידה או מולה, דמות היהדות הכפופה, לבושת בלואים, שעיניה קשורות במטפחת, האומר- היהודים עיוורים המה ! עיוורים למה? לסיפור שלכם שישוע היה המשיח! ואני אומר לכם-
א ת ם ה ע י ו ו ר י ם ! אתם לא מבינים עד-כמה אפשר לחיות בשלום ובשכנות גם אם הפולחן שונה! כבר הזכרתי את צרפת בה לפני 200 שנים נרצחו רבבות קתרים ואלביגנזים על כי סטו במקצת מרוח הכנסייה הרשמי. והנה אתם חוזרים ועוסקים בשאלת הפולחן או מי הנביא האמיתי, כשיש לפניכם כל-כך הרבה שאלות אמיתיות וחשובות יותר! רדו מזה!
המלך: רק רגע. יש לי שאלה. איך קרה שהמלך החליט לעבור דת ולהתייהד, עבור עצמו, ותוך זמן קצר רוב האוכלוסייה, כפי שאמרתם אתם, נהייתה יהודית גם היא?
אברהם: נו, הוא הסביר להם וישנה הרי נטייה טבעית של העם ללכת בעקבות מנהיגיו.
המלך: הא-הא. נטייה טבעית? הם שוכנעו בטוב?! אולי הייתה גם קצת כפייה מצד המלכים? אולי שלחו שליחים לרחבי ממלכתם להפיץ ברבים ובצורה מסודרת את המעבר לדת החדשה? אולי צבא של קצבים עבר בין הגברים לערוך להם את "ברית-המילה" האכזרית, כפי שאתם מכנים את המעשה הברברי הזה שלכם בתינוקות?
יהודה: כשאתה מעלה את זה ככה, יכול להיות שזה מה שהיה. אך אפשר להבין. כל מלך רוצה שתהיה אחידות-מחשבתית במדינתו.
המלך(בקול רם) : מ ה א ת ה א ו מר ? הרי אנו מקיימים כאן דיון זמן רב, בדיוק בשאלה הזאת. ואתה בא ומוכן להצדיק כפייה מחשבתית של מלך עליו כתבת בחום, אני מניח, רק כיוון שבחר להיהפך ליהודי. אם היה בוחר להיות נוצרי לא היית כל כך מעריך את ה"פתיחות המחשבתית " שלו, לא?
יהודה: אכן יש להניח. ובכל זאת מי שלא רצה להיות יהודי, ניתן לו להישאר עובד אלילים. יותר מאוחר הבינו בעצמם מה טוב להם.
המלך : וזה גם מה שקרה בספרד. הצענו, בדרכים אלה או אחרות, לכול האוכלוסייה, להתנצר. אך מי שהתעקש, בטיפשותו, ולא רצה להתנצר, כמוכם, הרשנו לו להמשיך ולדבוק בדתו. אני מאמין שהמלך לא היה מסכים כי עובדי-האלילים היו מלמדים את המתייהדים החדשים על מנהגיהם הישנים ! האם יכול היה כך לשמור על אחידות בארצו?
(מחוץ לבמה נשמעים קולות צעקות ומהלומות. קול חזק של סטירה ואחריה שקט. אל הבמה נכנס גבר גדול, מתנשף ומקלל, לבוש בשריון, חרב גדולה על מותניו וזקנו ארוך ולבן. הוא עובר בין האורחים הקודמים ומכה על כפות-ידיהם).
המלך (עושה עצמו שקם מכיסאו בהלה, מרים את ידיו בבהלה מעושה): ומי זה גיבור-החיל הזה? הזמנתם תגבורת רצינית עכשיו!
האיש : שלום רבותי ומכובדי (מיישר את בגדיו). אני שמואל הלוי, המכונה בעירי גרנאדה, אבן נגרילה, והמוכר כ"נגיד היהודים".
המלך : ומה מיוחד בך?
הנגיד : אני בן קורדובה. . .
חסדאי ויהודה הלוי : גם אתה מקורדובה ! איזה יופי. אתם רואים איזו עיר זו הייתה? בזכות הסובלנות והאהבה ששררו בה !
המלכה : יופי לכם. עוד מעט תעשו לנו כאן כנס- מחזורים!
הנגיד : זה נחמד. אך לא שהיתי בעירי הרבה שנים. החליף בגרנדה, זו שאנו יושבים בה כיום, שמע על תהילתי. בצנעה אומר שדיברתי 7 שפות, כתבתי שירים, פירשתי את כתבי הקודש ובעיקר- במשך 29 שנים הייתי שר-הצבא של הממלכה וניצחתי בקרבות רבים.
המלך : הנה עוד אחד ששירת את אויבנו נגדנו ומעז לבוא לבתינו!
הנגיד : לא, המלך. לא נלחמתי נגדכם. נלחמתי וניצחתי נסיכויות מוסלמיות אחרות. זה היה המזל שלכם, אפשר לומר. אני מניח שאם החליפות בקורדובה ואחריה ממלכת גרנדה, לא היו נאלצות להילחם בנסיכים המוסלמים שהקימו להם את "הטאיפות" ורצו להיות עצמאיים, היה לוקח לכם עוד מאות שנים, אם בכלל, לכבוש את כול ספרד ב"רקונקיסטה" שלכם. המלחמות הפנימיות החלישו את כוח המוסלמים.
המלכה : מה באת להגיד לנו בכך ?
הנגיד : באתי לספר לכם כי אנו לא רק סופרים ומשוררים אלא גם מאוד מעשיים ויכולים להלחם לצידכם. אני יודע שהיה לצידכם יותר מגדוד עברי אחד בפעולותיכם נגד המוסלמים. לא הפסדתם מזה, נכון?
המלך : מה שנכון, נכון.
יצחק : באיטליה מתפתח מזה כמאה שנים ה"רנסאנס". הם רוצים להחזיר את תהילת ימי יוון ורומי הקדומים. גם אנו , אפשר לומר, "אנשי רנסאנס".
המלכה : מה זה בדיוק ?
יצחק : אנו "אנשי-אשכולות", כמו שאומרים בעברית. כול אחד מאיתנו כאן הוא גם סופר ומשורר, ואיש מינהל-כספים, ופרשן כתבי-הקודש, וגם בקיאים בשפות ובקשרים בינלאומיים. על כול זה אתם מוכנים לוותר בקלות כזאת? אנחנו יכולים להפוך את ספרד למרכז ה"רנסאנס" העולמי! אך לא להחזירה לימי יוון ורומי אלא לימיו של קרל הגדול, שאני מניח ששניכם צאצאים שלו! ספרד יכולה להיות ה " א י מ ה " של התרבות האירופית והעולמית, מרכז המסחר והשיווק של סחורות לכל אירופה ! תתעשתו !
(ברקע נשמעת תרועת-פיל. שוב קולות של רגלים רצות. אל הבמה נכנס איש בלבוש מוסלמי, כמו חסדאי, הגורר דמות מדיקט של פיל אפור, נגרר על גלגלים)
המלכה (קופצת בבהלה) : מה זה החיה הזאת? מי אתה, אדוני?
האיש (משתחווה עמוקות) : שלום מכובדי. שמעתי שאתם מדברים על אדוני, קרל הגדול, עליו השלום, ומיהרתי לספר בשבחו. ה"חיה" הזאת היא רק פיל.
המלכה : מה לקרל הגדול ולפיל?
האיש : הו. הנה הסיפור. אני יצחק, יליד קורדובה…
הקודמים : הנה עוד מישהו מקורדובה !
האיש : גם אתם? היי חברה. ובכן אני שימשתי כמתורגמן, דיברתי 9 שפות, ובחצר של קרל הגדול בצרפת שמעו עלי. הוזמנתי לשרת בחצר ב"אקס-לה-שאפל" והקיסר שלח אותי למסע אל החליף בבגדד.
המלך : מה הוא רצה ממך?
האיש : כידוע לכם, קרל היה איש מאוד חכם והוא חשב שחשוב לעולם הנוצרי באירופה לחתום חוזה-ידידות עם החליף הגדול, מנהיג העולם המוסלמי. שהיתי בחצרו של החליף עד שנת 800, אז הוכתר קרל לקיסר, והוא, החליף, שלחני חזרה עם מתנה- הנה הוא הפיל ששמו, לא תאמינו, "אבו אל-עבאס". שנתיים היינו בדרך עד שהגענו, אנו והצוות המטפל לחצר.
המלך : ומה היה בסופו?
האיש : של הקיסר?
המלך : את זה אנחנו יודעים. של הפיל?
האיש : הא. הוא ליווה את הקיסר לאן שהלכת עד שמת עשר שנים מאוחר יותר.
המלכה(פונה אל אברהם ויצחק) : נו, מה הלקח כאן?
יצחק : קשר בין תרבויות ! הנה גם הסבא הקדום שלכם חשב שראוי לחיות בשלום עם כוח עולה כמו החליף בבגדד. לאחדות ושיתוף בעולם אפשר להגיע בפתיחות ובהקשבה לאחר ולשונה, גם אם נשארת השונות. לא צריך לפחד ממנה !
המלכה : טוב, טוב. שמענו והבנו מה המסר שלכם. מה אתה אומר, (פנתה אל בעלה) מלכי?
(מאחורי הקלעים שוב רעש ומהומות. קול של ילדה צועק "אמה. תעזרי לי!". אל האולם נכנסת אישה, לבושה בשמלה שחורה, מפוארת. שערה עשוי יפה ולצווארה ולידיה שרשראות וצמידים. ליד כסאות המלכים משתחלת ומופיעה נערה, לבושה בשמלה לבנה לחלוטין, ללא כל תכשיטים )
המלכה : די. מספיק עם האורחים האלה ! אמרנו לכם כי אנו עסוקים, לא? מספיק עם ה"פורים-שפיל" הזה !
אברהם ויצחק : אבל יש לנו עוד אושפיזין.
המלך : מה זה אושפיזין ?
יצחק : יש לנו חג שבו אנו יושבים ב"סוכות", מין בקתות כאלה בלי גג, ובמקום גג יש לנו סכך מענפי-עצים. זה לזכר המסע שלנו במדבר. שמעת בודאי איך יצאנו ממצרים. ולסוכות האלה אנו מזמינים אורחים המכונים "אושפיזין.
המלכה : מספיק ! הבנו את הרעיון !
(יצחק ואברהם יחד עושים תנועה באוויר האומרת להיסוג לאחור. מאחרי הקלעים נשמעים קולות רבים של צעדים מתרחקים)
הילדה : שלום לכולם. א ו ת י תשמעו. שמי ביאטריס די-לונה. היום הוא היום בו אסע לקתדראלה, עם בני משפחתי, לעבור את טקס ה"קונפירמציה". ביום זה, בהגיעי לגיל 12, אני מתקבלת בחברה ומוכרת כחברה בקהילה הנוצרית.
המלכה : מה המיוחד בזה? כל נערה עוברת את הטקס. אני זוכרת איך אני עברתי אותו ב"אלקאזאר" בסגוביה.
ביאטריס : נכון. עכשיו תראו מה מספרת לי אימי, דווקא ביום זה (מצביעה בידיה אל כולם)- תנוחו קצת ותהיו בשקט.
(האורות הראשיים באולם כבים. כל האורחים נמצאים בחשיכה. פנס אחד מאיר את המרכז בו השתיים יושבות על כסאות שהוכנסו).
ביאטריס : כן, אמא.
האם ( נושמת נשימה ארוכה ): תקשיבי היטב בתי היקרה למה שאמר לך. אני יודעת כי בתום דברי יהיו לך עוד הרבה שאלות, אך אין לנו הרבה זמן, כי אנחנו צריכים להגיע בזמן לכנסייה.
ביאטריס : אז אמה, אולי נדחה את השיחה ליום אחר.
האם : (מחייכת) : אי-אפשר. השיחה הזאת חייבת להיעשות ה י ו ם. היום את עוברת את טקס הקונפירמציה בכנסייה, לקראתו את כבר מתכוננת מספר חודשים עם חברותיך. ומה שאני עומדת לספר לך קשור ליום זה בו את , בגיל 12, הופכת לעצמאית ואחראית לכל מעשייך.
ביאטריס : בסדר אמא, אך מה כל-כך מיוחד במה שאת רוצה להגיד לי?
האם (כאילו חושבת) : את זוכרת, שלפני שנה בערך, גררו ברחובות בעיר מספר אנשים, ואת שאלת אותי מי אלה, ולמה עושים להם את זה ?
ביאטריס : כן, אני זוכרת, ואת ענית שאלה יהודים, הארורים שהרגו את אדוננו ישו.
האם : את כועסת עליהם?
ביאטריס : בודאי אמא. איזו שאלה ! בכל שיעור-דת בבית-הספר, ועכשיו לקראת הטקס של היום, מסבירים לנו איזה אנשים רעים אלה, שגם הרגו את אדוננו וגם רוצים כל הזמן לגרום לנו רעה !
האם (נושמת עמוקות שוב אוחזת את שתי ידיה של הילדה, בקול נמוך) : תקשיבי עכשיו היטב! גם את יהודיה!
ביאטריס (פותחת את עיניה לרווחה, פוערת את פיה, קופצת ממקומה בכיסא, וצועקת) : אמא, מה קרה לך? איך את יכולה להגיד לי דבר כזה?
האם (מחייכת חיוך מהול בעצב, בשקט) : אני בטוחה שזה מאוד מוזר לך. אך דווקא ביום זה, בו את הולכת לכנסייה, ולקראת הטקס בו את הופכת להיות נוצרייה טובה יותר, את חייבת לדעת את האמת- כולנו יהודים !
ביאטריס (בזעקה) : אמא, אני לא רוצה לשמוע על זה יותר. תפסיקי, אני לא רוצה להיות חלק מהאנשים הרעים האלה!
האם : אני יודעת ומבינה את ההפתעה שלך. זו עובדה. אנחנו יהודים ואנו גאים בכך, כי אנחנו חלק מעם מאוד עתיק ומאוד מיוחד. אני לא יכולה לספר לך עכשיו הרבה, אך אני מבטיחה לך, כי באחד הערבים אבוא אליך לחדרך, ואסביר לך הכול. דבר אחד את חייבת להבין עכשיו- אנחנו לא רעים ולא הרגנו אף אחד, ובודאי לא את ישו. וכל מה שמספרים עלינו זה מקנאה! את מכירה את זה שילדים ממציאים כל-מיני דברים על ילדים אחרים כי הם מקנאים בהם?
ביאטריס : כן, אמא, את זה אני מכירה. אך כל כך הרבה דברים רעים על הרבה אנשים- לא נראה לי הגיוני כי זה בא מקנאה. אולי את לא יודעת באמת, אמא?
האם (מחייכת ) : תאמיני לי. אני לא ממציאה. את יכולה לסמוך על אבא ועלי כי אם באמת היו היהודים כל-כך רעים, היינו שמחים לעזוב אותם.
יש בנו גאווה אדירה- אנו לא סתם עם, אלא עם מיוחד שכל-כך הרבה אנשים חכמים וגדולים יצאו ממנו.
לצערנו אנחנו לא יכולים להיות יהודים באופן גלוי, כי בלחצים קשים, המרנו את דתנו. אין לנו ברירה אלא להתנהג בבית כיהודים, וגם זאת בשקט ובאופן חשאי, אך בחוץ אנחנו נוצרים לחלוטין".
ביאטריס : אנחנו היהודים היחידים בספרד?
האם (בצחוק) : לא. יש עוד אלפים כמונו המתנהגים כך. וכולם חיים חיים כפולים. כמוך, שבבית אנו קוראים לך גרציה, ובבית-הספר שמך הוא ביאטריסי די-לונה, כך ישנם רבים, שגם להם שמות נוצרים שונים, אך יש להם גם שמות יהודיים והם מתנהגים, כפי שאמרתי, כיהודים בבתיהם וכנוצרים מחוץ לבית".
ביאטריס : אנו יודעים מי הם, אמא? מישהי מחברותי גם היא כמוני? איך אפשר לדעת מי נוצרייה אמיתית ומי כמוני, יהודיה?
האם : שוב שאלה טובה, חמודתי. לא נמשיך בזה עכשיו. אך יש לנו, היהודים מנהג שבו, ביום זה, דווקא ביום זה בו את עוברת את טקס ה"קונפירמציה" בכנסייה, את גם הופכת להיות "בת-מצווה", יהודיה בוגרת. ביום שבת הקרוב נעשה לך חגיגה שלנו במשפחה, לכבוד הגיעך להיות "בת-מצווה".
היום, בכנסייה, תעשי הכול כפי שלמדת עם 30 חברותיך. יגישו לפיך את העוגייה המכונה "לחם-הקודש", שהם מאמינים שהיא מסמלת את גופו של ישו- ותאכלי אותה. יתנו לך לטעום מהיין המסמל את דמו של ישו- ואת תעשי הכול כמו חברותיך. אנחנו נהיה שם איתך ונשמח בשמחתך. רק , בראש, זכרי שאת ילדה מיוחדת. ביום זה את הופכת בוגרת פעמיים- לא רק בכנסייה אלא, יותר מזאת- בקרב משפחתך ועמך האמיתי- "עם-ישראל". אני רוצה להזכיר שוב- אל תנסי לבדוק מי מחברותיך היא כמונו. אסור לך להזכיר לאף אחד, ואף עם בני הבית אל תדברי על הנושא הזה, בלי שמישהו מבוגר ממך, רק מבני-המשפחה, יפנה אליך! אם מישהו זר, אפילו מישהו שאת מכירה, ישאל אותך משהו בנושא היותנו יהודים, תכחישי הכול ותגידי שאת נוצרייה טובה!"
ביאטריס : אבל אמא, למה החשאיות הזאת?
האם : אין לי זמן להסביר לך עכשיו. רק זכרי כי ישנם אנשים רעים העוקבים אחרינו, ורוצים לגלות שאנו באמת יהודים, ואז יעשו לנו דברים רעים. אני אסביר לך הכול בהמשך. תאמיני לי, אני לא מגזימה. צריך כל-כך להיזהר! כה רבים מאיתנו נתפשו כי לא היו מספיק זהירים, והם אינם עוד איתנו. האמיני לי. פשוט תעשי מה שאמרתי. עכשיו בואי אלי( מושכת אליה את בתה ומחבקת אותה בחוזקה).
המלכה (נעמדת בזעם) : מה זו החוצפה הזאת! אתם, ה"נוצרים החדשים", המאראנוס, המקור לכול הבעיות שיש לנו בספרד, ואת מעיזה לבוא אלינו ולהתגאות בכך? לכי החוצה !
האם (נעמדת במרכז הבמה ) :לא מלכתי ! את לא תזרקי אותי החוצה ! זה לא מכובד ובטח לא מלכותי! תשמעי מה שיש לי לומר לך עד הסוף! (המלכה מתיישבת שוב בכיסאה ועושה תנועת הסכמה בידה).
אני יודעת ומבינה עד-כמה אתם מתוסכלים. המזימה הגדולה שלכם, מאז הנצרות הפכה לדת רשמית, נכשלה. (עוצרת לרגע). שכחתם איך אתם הייתם נרדפים? איך הקיסרים הרומיים, החל מנירון וכלה בדיוקלטיאנוס, הרגו בכם? שכחתם מאיפה נוצרו לכם רוב הקדושים הרבים שלכם? מההרג והמיתות השונות והמשונות שעשו בכם ! והנה רווח לכם ונהייתם אתם הרודפים!
נ כ ש ל ת ם ! כל המאמצים שלכם, מאות שנים, ולא רק כאן אלא בכול אירופה, להציק לנו, ולרדוף אותנו, ולגרש אותנו ממקום למקום, ולבזוז את רכושנו, לא הועילו. חשבתם שתאלצו אותנו להתנצר, תתיזו עלינו קצת מים והנה- הכול יהיה בסדר. צ ח ק נ ו עליכם! עשינו את עצמינו, רובינו, שאנו מקבלים את הדין, אך נשארנו י ה ו ד י ם ! וכך גם נישאר. וכשנגיע ל"ארצות-החופש", בן אנו לא נרדפים, נחזור כולנו ליהדות באופן גלוי. (משתהה קמעה)
את אישה, מלכתי, והייתי יכולה לפנות אליך כאישה אל אישה, אך אנו כל-כך שונות !
המלכה (כנעלבת) : במה אנחנו כל-כך שונות ?מה, את פתאום לא יכולה לדבר אלי?
האם : כי אני רוצה רק טוב למשפחתי ואת רוצה לעשות רעות! על-כן איני מאמינה שתביני את מעשי ומעשינו, כול האמהות.
ואדבר כאן בשמן של כול האמהות הנושאות את מעמסת השמירה על הגחלת. אנו המחזיקות את הבית "יהודי", ככול האפשר. גם אם בתינו מלאים באיקונות הקדושים, וצלמו של "הצלוב" נמצא בכול מקום, מוקף בזר ומואר בנרות, הבית נשאר בית-יהודי, ככול שנוכל. אנו שפיתחנו מיני מאכלים כשרים, על-פי דתנו, אך המדיפים ריחות רעים של תבשיל חזיר, כדי שהשכנות הרעות הבאות לרחרח, תוכלנה לדווח עלינו טובות. אנו המספרות לבנותינו בהגיען לגיל 12 (לבנים מספרים בגיל יותר מבוגר) כי הן יהודיות. אנו המספרות לילדים על מורשת העם שלנו, ועל הגיבורים והנביאים והמלכים. ואיך הגענו לגלות מארצנו ומה עבר עלינו מאז. ולעיתים אנו פוסקות-הלכה, זאת אומרת שכשיש שאלות הקשורות להתנהגות היום-יומית, אם אין לנו את מי לשאול, אנו אומרות אחת לשנייה מה לעשות. ואנו המדליקות בסתר נרות בערב שבת ובחגים. ואנו שקוברות את המתים שלנו כפי שצריך. ואנו הדואגות לשדך את ילדינו בתוך הקהילה שלא ילכו לאיבוד. את מבינה את זה, המלכה?
המלכה : אני מתרשמת מאוד מהלהט שלך. אך את בטוחה שזה כדאי? האם כול הילדות שלכן באמת תשמורנה על כל הכללים ותרצנה להמשיך במסורת שלכם?
האם : שאלה טובה. לצערנו לא. הנה בתי ביאטריס כאן. אני מכירה אותה. היא כבר מתלהבת ולגביה אני בטוחה שתמשיך ותשפיע על שאר בני המשפחה. אמת שישנן בנות שלא רוצות בכלל להקשיב. הן נתפסו כל-כך חזק ב"נוצריות" שלהן, במה שלמדו בבתי-הספר ובמיוחד במה שחושבות חברותיהן. את מכירה את הגיל הזה, המלכה. גם את עברת אותו. לא רוצים להיות חריגים אלא "מקובלים". אך גם לגבי אותן סרבניות, אני מאמינה כי כשתתבגרנה ותבוא להן שעת-כושר לחזור הביתה, הן תחזורנה!
המלכה (משעינה את ראשה על יד אחת, חושבת ארוכות, מביטה אל המלך, ואז קמה ממקומה) :
טוב חברים. ההצגה הייתה יפה מאוד. (מצביעה אל האורחים) אתם, איך אמרתם? ה"אושפיזינים", לכו לכם לדרככם וחיזרו אל העולם הטוב בו אתם נמצאים . אני מעריכה את ההסברים שלכם. רשמנו את כול ההערות לפנינו ונביא אותן בחשבון. היו שלום! (האורחים לוחצים ידיים עם אברהם ויצחק, משתחווים קלות לפני המלכים ויוצאים אל מאחורי-הקלעים).
עכשיו אתם שניכם. מצטערת. לא יעזור. בכול התסבוכת הזאת, איני רואה אלא להשאיר את הגירוש על מקומו. הצו יכובד ויעשה כלשונו!
השניים(קמים ממקומם וקדים-קידה): תודה, מלכינו. ניסינו כמיטב יכולתנו. יש עוד דבר קטן, יהיו שירצו להפליג לעבר צפון-אפריקה שם יש להם בני-משפחה. הנמלים המתאימים נמצאים הרי באנדלוסיה. צריך שינתן להם רישיון מעבר לנמלים.
המלכה : זה נכון. אנחנו נוציא צוו המבטל את האיסור לשהות באנדלוסיה, לתקופה שנקבע לגירוש הכללי.
אברהם : אם תקבעו בכל-זאת. אני מציע עוד הצעה אחת. נראה. אדוני המלך. אתה המצביא ואתה האחראי לצבא ולשחרור מסודר של החיילים. כמה כסף, לדעתך, נחוץ לך כדי שהאוצר יעמוד בכול התחייבויותיו?
המלך : למה אתה מתכוון?
יצחק : אני מתכוון שאנו כאן, שנינו, נתחייב באופן חשאי, לכסות תוך שלושה חודשים את הנחוץ. ואתם תדאגו למצוא אופן מתאים למסמס את הצו הזה. ונשכח שבכלל היה דבר כזה.
המלך(מהורהר): ואם אגיד לכם 30,000 קשטיליאנוס?
השניים : לא הבהלת אותנו!
(בשלב זה, יצא מאחורי וילון צדדי, טורקוומדה, לבוש גלימה לבנה, וצלב כסף גדול בידיו.)
יצחק : הנה ידידי טורקוומדה. באת לדבר בשם סבתך היהודייה?
טורקוומדה : למה אתה מתכוון.
יצחק : בבקשה ממך. אל תיתמם. ידוע לכול כי סבתך הייתה יהודיה. לא שמעתי שמישהו ממנסחי תקנות "טוהר הדם" ביקש לפטר אותך מתפקידך. (פונה אל המלך) גם אתה מלכי, נדמה לי שהייתה לך סבתה ממוצא יהודי? למה לא אמרת שום דבר? אין לך כול שמץ הזדהות איתנו?
המלך : זה הרי ידוע. היא (מצביע אל המלכה) לא מפסיקה להזכיר לי את זה.
טורקוומדה : מה שהיה היה. עכשיו אני ראש האינקביזיציה ואני מזהיר אותך המלך. יהודה איש קריות מכר את אדוננו בשלושים שקלים ואתה מוכן לשקול אפילו, מכירת האמונה של העם כולו, ב ש ל ו ש י ם א ל ף?
המלך(נסוג מעט ונרתע)לא- לא. סתם צחקתי.
אברהם : אם הסכום הוא הבעיה, כדי לא להעלות נשכחות, אנו מוכנים להתחייב ל-50 אלף.
המלך (מצביע בחצי-אצבע לעבר האינקביזיטור) : לא, לא יעזור שום דבר !
המלכה (בכנות מעושה) : עתה, משאנו נפרדים לעולם, ספרו לנו מה התכניות שלכם ?
יצחק : אנחנו נדווח לראשי הקהילות שלנו על הניסיון שעשינו אתכם, על קשיחות-לבבכם ועל-כך שאין באמת ברירה אלא להתחיל לזוז.
אני אישית אסע לאיטליה. לפורטוגל הרי איני יכול לעבור כי המלך בטוח שסייעתי לאויבו, הדוכס מבראגאנצה, נגדו. יש לי משפחה בעיירה בשם מונופולי, בדרום, ואשב איתם.
המלך : יצחק ידידי. הרשה לי עצה אישית- אל תלך למונופולי. לך צפונה. אתה יודע שהדרום שייך לנו. וכבר נתנו פקודה לבן-דודנו גונזלבו להתחיל לגרש את היהודים מדרום-איטליה.
יצחק : תודה מלכי, אחשוב על זה.
המלכה(פונה במתיקות אל אברהם): ומה איתך, אברם?
אברהם : ידידי הטוב, יצחק אבוהב, כבר נמצא אצל מלך פורטוגל, ז'ואאו השני, לבקשו שיאפשר לנו להגר לארצו. אני אצא עם משפחתי לשם. אני מניח שהרבה מאוד מיהודי ספרד ירצו להגר לפורטוגל ואני אנהיג אותם גם שם.
המלכה (שוב קמה ממקומה ובכעס רב) :לא, אברם ! אתה לא הולך לפורטוגל. אנחנו נפגש פגישה אישית בגואדלופה.
אברהם (מתחלחל) : למה גואדלופה? מה יש לי לעשות שם? אני הולך לפורטוגל. זה לא במסלול.
המלכה : לא אברם, אני חוזרת- אתה לא הולך לפורטוגל. ולמה גואדלופה? שכחתם שניכם מה היה שם לפני 6 שנים בדיוק?
השניים : מה קרה? למה את מתכוונת?
המלכה : אני מתכוונת לבגידה של ראשי המנזר שם! עשו עצמם כנוצרים גמורים, אדוקים, דבקים במשנתו ובתורתו של חרונימו הקדוש. ותחת עינינו בגדו בנו, קיבלו במיוחד נזירים ממוצא יהודי, והמשיכו לשמור את היהדות בתוך מנזר נוצרי! מזל שהאינקביזיציה שלנו גילתה זאת ושרפה 50 נזירים! אתה, אברם, הולך להפוך לנוצרי, להמיר את דתך, דווקא בגואדלופה !
אברהם (נסוג קמעה) : לא המלכה. אני לא הולך להתנצר! לא יעזור לך דבר!
המלכה : אתה אולי מעדיף שאמסור אותך לאינקביזיציה? הנה ידידנו טורקוומדה עומד כאן ואני מרגישה איך מדגדג לו באצבעות. הם יעשו ממך לפיד גדול מאוד! אל תתעסק איתי עכשיו! אני עדין רותחת מזעם על שהרשית למומרים להתפלל איתך בביתך.
אברהם (בקול נכאים) : מה את צריכה יהודי זקן בן 80 ? כמה זמן עוד יש לי לחיות? איכה אשא את הבושה? טוב לי מותי מחיי כנוצרי. מצידי את יכולה להרוג אותי על המקום!
המלכה : לא אברם. מה יצא לי מזה שתמות? אני צריכה קצת פרופגנדה! אתה תבוא, עם בנך, יחידך, אשר אהבת, יהודה. עם אשתו וילדיו. ובמזרקה בכיכר העיירה בגואדלופה, אתה תהפוך לפרננדו קורונל. זוכר את השם הזה? ובנך יהפוך לחואן קורונל. מה אתה אומר?
אברהם(ממרר בבכי) : למה? למה?
המלכה : כי היית מרושע! אתה, לא אנחנו. ובכול ספרי ההיסטוריה יסופר איך מנהיג הקהילה היהודית בספרד שלח את עמו לגלות, ו ה ו א בחר להתנצר ולשבת "על סיר הבשר". איך אני בקיאה בברית-הישנה, הא? וגם אם צאצאיך בעתיד, עד הדור ה-17, יתגאו כי בבית-הכנסת הסודי שלך התפללו אנוסים, בעבור זאת, רק בעבור זאת, רבים מהם ישאו את השם "קורונל"!
המלך : יש לי שתי בשורות טובות לך, אברם. האחת, מי שיטביל אותך יהיה ראש הכנסייה בספרד, פדרו גונזלס די מנדוסה. הוא בכבודו ובעצמו, בגילו המופלג, נביא אותו במיוחד בשבילך. ואתה יודע מי יהיה הסנדק שלך?
אברהם : רק רגע. הרי האיש הזה עצמו הוא נין למומרים? מה אתם עושים? והארכיבישוף של גרנדה הוא הרננדו די טאלאברה, שהיה המוודה האישי שלך, המלכה, גם הוא בן אנוסים. אתם עושים כאן דברים והיפוכם!
המלך : תשאיר לנו את זה, אברם. אנחנו יודעים הכול. וכול אחד יזהר מאיתנו, כיון שאנו יודעים הכול. מי שיהיה הסנדק שלך, זה אני, המלך! מלך כל הספרדים יבוא לחור הבוגדני הזה, גואדלופה, ויצפה איך אברהם בנבנישתי, המכונה "סניור", הופך לפרננדו, כן, זה על-שמי,
ק ו ר ו נ ל !
המלכה : ואם רק תעיז לברוח או להתחמק, אני מודיע ומצהירה שנהיה מאוד רשעים כלפי כל היהודים בדרכם החוצה. לא כדאי לך!
אברהם (בתחינה עמוקה) : מה לך להיטפל לכל היהודים? לא מספיק סבלו ועוד יסבלו, מכאן ואילך בנדודים? אנא, אל תאיימי בכיוון זה.
המלכה : אני כן אאיים. אני לא רעה אך כשאני זועמת, תשאלו את המלך (מצביעה עליו) כמה לא כדאי להרגיז אותי!
עכשיו לכו לכם. (מנופפת אליהם לשלום כשהשניים יוצאים, שפופים הרבה יותר מאשר נכנסו).
אברם, אל תשכח ! נפגשים ב-6 ביוני, בגואדלופ!
אברהם (חוזר אליה) :למה ב-6 ביוני? מה בוער? אולי נחכה עד אוגוסט, כשכולם יצאו ויהיה שקט? אני מתחייב בכבודי ובכל הקדוש לי שלא אברח, אני ומשפחתי.
המלכה: אברהם! אתה ממאן להבין! ב-6 ביוני! שכל רבבות אנשי קהילתכם יקללו אותך ואת זכרך! ואולי רבים ילכו בעקבותיך, וימירו דתם לדת הבאמת-אמיתית, עד סוף יולי. לכו-לכו לפני שבאמת אתרגז!
[המסך יורד]