בני המנשה במיזורם – האם אחינו הם?

כתב וצילם: יובל נעמן

נהר השבת – הסבטיון (או הסמבטיון) הוא נהר אגדי שמעבר לו גלו עשרת שבטי ישראל האבודים. הנהר השוצף זורק אבני ענק על גדותיו, כך שאיש אינו יכול לעוברו. אולם נהר פלאי זה, על פי המסורת היהודית, אינו משליך אבנים בשבת. מאחורי מחסום בלתי עביר זה, ממתינים אנשי שבטי ישראל עד בוא הגאולה.

בכתבה זו, אקח אותכם הרחק אל מעבר לסמבטיון, למדינת מיזורם (Mizoram) שבפדרציה ההודית, בין בנגלדש למיאנמר, בניסיון להתחקות אחר אנשי המיזו והקשר שלהם ליהדות. הכתבה נכתבה בשעת שפל של הקהילה היהודית במיזורם, לאחר עליית 300 איש לישראל, בנובמבר 2006, באקסודוס מתוקשר.

פליטים של אמונה דתית

אתמול הוא ריכז ביד רמה את תפילת השבת בבית הכנסת של הקהילה, מחלק את כבוד הקריאה באצבע מורה, עטוף טלית, לא מחמיץ יום בבית הכנסת ושולט בעברית של קדושה .היום הוא עומד לידי בכיכר "צבא הישע", בערב קפוא של חגיגות כריסטמס, מזיע ריח קל של אלכוהול או שמא יין קידוש? מתקשה לעבור בעברית את משפטי הפתיחה של "שלום" ו"מה שמך? ".

קשה להיות מנוכר לחברה שייצרה אותך, גם כשהחלטת להתבדל ולקבל עול מצוות-שמים ולהגר לעיר הגדולה, בה תוכל להתחזק בקהילה.

"אני היהודי היחיד בכפר שלי. אימי ואבי נוצרים…", אמר לי אדם אחר, הממתין לגיור כהלכה, לפני שיוכל להשלים מהפך, ואולי יוכל יום אחד להתאחד עם אשתו שעלתה ארצה לפני שנה ומתקשרת לפעמים. תמונתה במסך קטן בסלולארי שבידו – חזות זעירה וקול באפרכסת, הם שנשארו לו כתמריץ להמשיך במסע ליהדות.

קבוצה של פליטי הכפרים בחיי קומונה, סביב תנור, גיטרה, טלוויזיית כבלים ומכשיר DVD, מגן הדוד של העת המודרנית. כיפה על ראשי חלקם. קבוצת תמיכה .

בתפילה של יום השבת נכחו כארבעים איש. קהילה ממתינה בשעת חולשתה, עד שיאספו עוד אנשים לפתיחת כיתות הלימוד, לאחר הגירת הגרעין הקשה לארץ.

"יש לנו חמש משפחות בכפר הזה, ועוד חמישים איש במחוז ההוא", אמר לי מוריס, איש אומנויות הלחימה הצעיר שחזר מחוזק מהארץ כדי לעשות מצווה וללמד עברית, אמונה ומחזור-חיים. הוא משמש אח גדול לנערי הקהילה ושר בקול גדול בבית הכנסת, וגם נושא דרשות ומסביר את פרשת השבוע, שכמה מקרי, עוסקת בעלייתו לגדולה של צפנת-פענח מבית האסורים למשנה לפרעה ולידת בכורו מנשה .

אם להיות בן לשבט אבוד, עדיף להיות נצר למנשה, בכורו של יוסף, בכורה של רחל – האישה האהובה על ישראל .

מיזורם - מדינה חלשה של אנשים מקסימים

הקהילה היהודית במיזורם היא קהילה חמה, מחבקת ותומכת, כמו אנשי המיזו כולם. מאוד פגיעה וחשדנית בשל חולשתה .

אנשי מיזו, המונים פחות ממיליון איש, פרוסים על שטח כשטחה של ישראל, חסרי עבר ושייכות אמת, סרח עודף של אימא הודו, כל כך לא שייכים. עם חברותי, חייכני, אוהב, ובמיוחד אוהב שירה.

עם עדין ויפה, הו אלוהים כמה יפה. מתווי הפנים היפים ביותר באסיה. עם עני, הנסמך על ידה המאכילה של אימא הודו, למרות שהוא משכיל ויודע קרוא וכתוב יותר מכל מדינה הודית מחוץ למדינת קראלה. עם מודרני בלבוש ובתרבות יותר ממרבית אנשי הודו. עם חלש שתמיד נדחק ונסוג – מסין לבורמה, מבורמה למדינת טריפורה (Tripura) וחזרה לגבעות המיוערות של קצה הממלכות החזקות והעשירות. עם שהנצרות תפסה בו כמו אש בשדה קוצים וכל שנשאר לו מעברו הוא תרבות, שפה וסיפורים, ללא תיעוד כתוב שלו או של אחרים וללא כל שריד חומרי.

שירת המלאכים של בני מיזורם

מיזורם היא מדינת הנופים ותרבות הפולקלור היחידה בהודו שאינה מתפארת בכל שריד קדושה דתי או היסטורי. המקום היחיד בהודו בו לא תשמע צפירת מכוניות גם כשהכביש פקוק, ללא ריקשות, ללא תעשייה או משאבים מנוצלים, ללא נעיצת מבטים או מגע לא רצוי, ללא חמדנות מופרזת וגם ללא ראוותנות .

המדינה נלחמת בשתייה וסמים, האסורים בהכנסה אליה, ויחד עם זה נאנקת תחת עול מכת הסמים והאיידס. החינוך למניעתם, נישא בגאווה בפַּשְׂקֶווילים על כל קיר בעיר, כמו על לוח מודעות.

זוהי מדינה שקטה, ביישנית, הדחוקה בקצה העולם ימינה. מפורסמת בהודו בעיקר בשל הנכס הלאומי – מקהלת מיזו (Mizo zaipawl Tahan), המגדירה מחדש את המושג "שירה של מלאכים".

האנשים היפים, העדינים, הנחבאים אל הכלים, שבמקומות רבים בהודו נחשבים בטעות לסינים, חיים בפינת אלוהים הקטנה שבין בנגל לבורמה, בארץ הגבעות הירוקות, הנהרות והאגמים. רק שלא יפריעו להם בחייהם.

האם בני המנשה אחינו הם?

רבים במיזורם שואלים האם יכול להיות שיש בסיס לטענה כי שבט אבוד משבטי ישראל הם: "והרי אנחנו כל כך שונים מכם – מראה, גוף ופנים מונגוליים".

והרי בינינו הישראלים אפשר למצוא פנים וגוף סלאבים, לטינים, סקנדינבים, ערבים, כושים וג'ינג'ים, עקבות רבים לקווי דם שהצטלבו בנו באלפי שנות נדודים. והרי שלמה המלך ואף משיח בן דוד נצר לרות מואבית הם .

אם יבחרו לבדוק קרבה משפחתית, ימצאו את הדרך האמינה של בדיקה גנטית. אבל עבורנו להיכנס למלכודת הזאת בעיניים מפוקחות זו משימה לא סימפטית, העשויה להוכיח שערביי ישראל הם אחינו שנותרו מאחור והפכו מוסלמים ונוצרים ולהם חלק בנחלה, בעוד שתפוצות אחדות הצטרפו ליהדות מאוחר יותר.

בדיקת DNA נערכה על-ידי מדענים הודים, ולדבריהם לא אוששה טענת הקרבה וגם לא הופרכה.

יהודי הוא נצר ליהדות, הלוקח חלק במורשת ובגורל היהודי ומגדיר עצמו כך, ואף הוכח שלעיתים הגדרת אחרים גוררת שותפות גורל .

יאמרו אנשי מיזורם "אחיכם אנחנו", ולא יכולנו לייחל לאחים טובים מהם.

חיפוש שורשיהם של בני מיזו

בחיפושי אחר היסטוריה של בני המיזו נעצרתי בקיר אטום .הפרופסור להיסטוריה סירב לדבר, והספרות והאינטרנט גילו רק טפח .הזקנים אותם שאלתי על מורשת סביהם טענו כי נוצרים היו, ורק בכפר המרוחק על גבול בורמה שרטט לי זקן את מפת המקומות המקודשים, ובעזרת מפה בת ימינו יכולתי לאתר את הישובים בשמותיהם כיום .

קל לזהות את המראה הטיבטו-בורמזי, עדות למוצא סיני ונדודים דרך בורמה עד לגבעות טריפורה של היום, משם נסוגו לגבעות לו-ש'איי, לשם נדחקו קבוצות שונות המזוהות כ Kuki- Lushai Clans -. על קבוצות אלו כתב ב- 1777 צ'יף מקומי מזכר למושל החברה להודו המזרחית, סר וורן-היסטינג, המציין את ה"שבטים ללא נשק חם וללא בגדים", כמו שמצאה אותם הכנסייה 130 שנה מאוחר יותר .

השבטים קרואים היו "לו-ש'איי" – "לו" בשפה הבורמזית הוא איש, ו"ש'איי" משמעו "עשר".

הם קראו לעצמם גם "מיזו", שמשמעו "אנשי ההרים" (מי=איש, זו=גבעה). הם חיו בכפרים בראשי ההרים ניזונים מחקלאות נדודים ,(Jhuming-Cultivation) כפי שהם חיים עד היום .

הם האמינו בישות אלוהית (Pathian) וברוחות רעות (Ramhuai) המצויות בעץ, בגבעה, בנחל וברוח, להם יש לתת מנחה ולהקריב קורבנות, להניח את דעתם.

עיר המתים המסתורית

סיפור הבריאה של אנשי המיזו מתחיל ביציאת שני אבות מייסדים מעולם אחר לעולמנו. הם הגיחו ממערה מתחת לסלע גדול, הקרוי בשפתם צ'הינלונגפוק (Chhin-Lung-Puk, לונג=אבן, פוק=מערה), והחלו מדברים בקול רם, דבר שהגעיל והרגיז את האל, שסגר אחריהם את מעבר הסלע. אנשי המיזו מאמינים ששם המערה צ'והינלונג, היא העיר הסינית סינלונג (Sinlung/Chinlingsang) בגבול סין-מיאנמר של היום. משם, כך מאמינים אנשי המיזו, הם הגיעו בשורת נדודים ארוכה, במשך מאות שנים, דרך בורמה להודו.

הזקנים היו מספרים כי בנדודיהם לאחר השמש ההולכת מערבה, היו מסמנים את דרכם לבאים אחריהם, תוך כדי שהם שרים: Sayo Ah Lu Teng Teng, "הולכים אנו חזרה לסאיו" (אולי לציון?).

בצדו הבורמזי של הגבול, בחבל צ'ין (Chin), כ- 25 קילומטר מהעיר צ'מפאיי (Champhai), נמצא אגם יפה שצורתו כשעועית וגדלו 1,000×700 מטר ושמו אגם ריה (Riadil). לפי אמונתם של בני מיזו אל האגם הזה מגיעות נשמות המתים בדרכן לעיר המתים, המחולקת לפיאלרל (Pialral), המקביל לגן-העדן, ומיטיקוא (Mitthi-Khua)  שמשמעו "ארץ היגון והמסתורין" – מקום משכנן של נשמות האנשים הרגילים. על מנת להגיע לגן העדן על האדם להוכיח עצמו בקרב או בצייד, או להיות איש כבוד בחברה. לשם קבלת מעמד בחברה יש לבצע טקסים, הכוללים הקרבת קורבנות, עריכת סעודות וריקודים (Khuangchawi), הזמנת אורחים רבים ככל הניתן מכפרים שכנים, וביצוע ריקוד האורחים קואל-לאם (קואל = אורח, לאם=ריקוד).

אל האגם, המופיע בשירים ובפולקלור, מגיעים גם כיום אנשי מיזו רבים, וככל הנראה תמורת סכום כסף (ותוספת למצלמה), ניתן להגיע לשם בקלות ממעבר הגבול ליד הכפר מלבוק (Melbuk).

עמוק יותר לתוך מיאנמר, במשולש הישובים  Tiddim, Falam, Fort-Whiteישנה רמה, בה שוכן ההר הקדוש המכונה מוצ'יפ (Muchhip), שהוא כדבריהם "הר-סיני" של בני המיזו.

באזור בו נמצאים מקומות קדושים מתגבשת זהותו של עם

במהלך נדודים, נקודת התגבשות של עם היא המקום בו נמצאים המקומות הקדושים. זו גם נקודת הפרידה, המבדלת שבט אחד מרעהו. לפיכך, התבדלותם של בני מיזו מקבוצות נדודים אחרות שנדדו במסלול דומה מסין להודו, בשל סמיכותה למקום מחייתם הנוכחי, היא בת מאות שנים בודדות. גיבושם של בני המיזו נעשה במערב בורמה, כמה עשרות קילומטרים מגבול מיזורם של היום. ככל הנראה הם לא היו קבוצה אתנית מוגדרת לפני תקופה ומקום זה, כשם שה"חאבירו", הם העברים הקדמונים, הפכו מקבוצת שבטים שונים לעם, במהלך נדודיהם ממצריים לכנען ולא קודם לכן .

אנשי מיזו הם נצר לבני מנשה שנבדל מאיתנו משך 2,700 שנה אמרנו? המאמין יאמין .

על פריחה ומלחמה

בסוף שנות החמישים התכסו בו זמנית כל גבעות מיזורם הירוקות, עטויות יער הבמבוק, בפריחה עזה. כל 48 שנה פורח הבמבוק, מפזר זרעיו ומת. היער כולו פורח באותו הזמן בדיוק, ומת כולו.

הבמבוק מספק צרכים רבים במיזורם: עמודים לבנייה, מחצלות לקירוי הבתים, נצרים לקליעת סלים ואפילו לכובע המיזו חסין הגשם, גדרות הפרדה, מרזבים וצינורות להובלת מים, אסל לנשיאה ושימושים רבים אחרים .

הפריחה העזה החלה תהליך בלתי צפוי, כשבעקבותיה התרבו המכרסמים. אלה בתורם כילו את מעט האורז ואת מרבית המזון, דבר שהביא לרעב קשה בן שנתיים, שהוליך להתקוממות שהסתיימה רק לאחר למעלה מ- 25 שנה.

"הבמבוק עוד ישוב ויפרח יום אחד", אמרתי.

"האם קוראים אתם את חלום פרעה ופשרו בכנסיות שלכם?", שאלתי.

"כמובן", נעניתי.

"האם מיישמים את שכתוב שם?", הוספתי וחקרתי.

"לשם כך דרושה מנהיגות", אמרו לי.

"האורז בשדות שייך למספר מצומצם של משפחות", אמר לי אחר, "האורז שאנחנו אוכלים מגיע מהודו".

מדינה של יבול אחד קטן בחקלאות, נדודים ושלוש ארוחות אורז ביום .

בשנת 2007 צפוי לפרוח שוב הבמבוק במיזורם, והגבעות המוריקות יתכסו שוב בפריחה עזה.

סביב כיכר זרקוט

"תכוון לי את הגיטרה גבוה יותר" ביקש ממני והגיש לי גיטרה שחוקה .

כזר אני וודאי יודע לכוון גיטרה. הרי יכולתי להראות לו שבעזרת קיסם, מאלה שהוא מאכיל את האש, אפשר בקלות לאלתר גשר. לזקנות היושבות סביב האש בפינת הכיכר זה כלל לא הפריע לשיר בסולם אחר ולנוע בקצב .

כיכר ראשית באייזול (Aizawl), עיר הבירה של מיזורם, מוארת ומקושטת לחג המולד. מסביב לכיכר החיים מתנהלים נגד כיוון השעון, מכוונים בידי מתנדב מהשכונה המנהלת את הכיכר.

"מה דעתך על קישוט הכיכר?", שאלה זו שלידי. "אנחנו עיצבנו את הכיכר", הכיכר שבבעלות השכונה. בתעלה נמצא גלגל העגלה המשמשת וודאי לאשפה. הגלגל השני נשר מזמן ועכשיו זהו קן אוהבים לזוג מחובק היושב בתוכה .המכונית המגיעה בכביש אינה מתייחסת לקו העצור, אבל עוצרת לברך לשנה החדשה, והתנועה עוצרת אחריה, בסבלנות ללא רוגז או צפירות .

קבוצת הצעירים יושבת בפינה באדישות, גם כשעוברות הנערות בסמוך למושבם.

ליד תמונות המולד ועץ האשוח המקושט, התכונה לא פוסקת לרגע .משפחות וצעירים באים להצטלם ליד סמלי החג .ילדים עם כובע אדום-לבן ופומפון של סנטה קלאוס, שטרח והגיע מסקנדינביה לקצה העולם הנידח הזה, שהאגדות אודותיו נישאות בידיי מיסיונרים נוצרים-פרספטריים. הם יעמדו שם במרכז הכביש להצטלם בכל מקרה, אז חסם מלך הכיכר המתנדב המכוון את התנועה חלק מהכיכר ומכוון את התנועה לנתיב האחר .לפתע חריקה והתנפצות, אופנוע בתעלה והשני מונח על צדו .

כמה אנשים רצים לעזור, ללא צעקות או מהומה, מוציאים את האופנוע מהתעלה, "סליחה" ו"הכל בסדר?", והחיים ממשיכים …

"תרצה עוד תה?" הנערה מהמכולת השכונתית מגישה עוד סיבוב תה מסביב למדורה, אש התמיד של השכונה המנהלת את הכיכר ומבלה בה ערב ערב. כל מי שקר לו מוזמן להצטרף לתה, קפה, כיבוד, סיגריות, שירה או סתם חברה, גם אם הגיטרה לא בטון הנכון .

לזקנות היושבות סביב האש בפינת הכיכר זה כלל לא מפריע לשיר בסולם אחר ולנוע בקצב.