גירוש יהודי ספרד

גירוש  יהודי ספרד - סיבות ותהליכים

כתב: גיורא ברק

מבוא

כמדריך-טיולים המתמחה, בין השאר, בספרד ובפורטוגל, אני עוסק רבות בנושא של גירוש היהודים מארצות אלה. אנו מטיילים בערים השונות, רואים שרידים יהודים מובהקים כמו רחובות וסימטאות הקרואות עד-היום "חודריה"(רחוב היהודים), אנו מבקרים בשרידים של בתי- כנסת כמו זה של קורדובה, אמסטרדאם, איזמיר, דוברובניק, מבקרים בכנסיות שהיו בעבר בתי-כנסת מפוארים, כמו בטולדו, לומדים ומדברים על עבר יהודי, בן מאות שנים, עבר מפואר שכלל שרים, משוררים, אנשי-כספים, חוקרי ומפרשי התנ"ך, בלשנים ועוד. וכל זה נעלם ואיננו.

רוב הנוסעים יודעים שפתאום, בתוך אותו "תור הזהב", הוחלט על גירוש והיהודים עזבו. רוב האנשים משוכנעים כי האינקויזיציה הוקמה ופעלה כנגד היהודים. איזבלה ופרדיננד תופשים מקום חשוב ב"פנתיאון" של שונאי וצוררי ישראל.

כדי לעשות סדר בדברים, קודם-כל לטובת עצמי וכן למען חברי, מדריכי הטיולים לספרד, ולארצות הפזורה הספרדית-פורטוגלית, שהנושא קרוב לליבם, אני כותב נייר זה.

כיהודי, ברגע שאני חושב על הנושא, באופן אינסטנקטיבי אני מתמלא כעס על הגירוש. כהיסטוריון אני מחוייב להיות, קודם-כל, אובייקטיבי, כלומר לבחון את הנתונים ואת האירועים השונים לא רק ולא דווקה מההיבט היהודי.

אני יכול ללכת בעקבות מגמה המתפשטת בתחום זה בשנים האחרונות ולשאול את עצמי "מה היה קורה אילו הדברים לא היו קורים כפי שקרו". יתכן והייתי יכול להגיע למסקנה שהגירוש היה מיותר ושלא במקומו.

אפשר היה לאמר כי אם לא היתה האנטישמיות במגמתה הדתית שהביאה ללחץ על היהודים להתנצר ואם לא היו כל-כך הרבה יהודים מתנצרים, ואם המתנצרים היו מתנצרים באמת ולא שומרים בהיחבא או, לעיתים, באופן די  גלוי, על יהדותם, ואם לא היתה מוקמת, על-כן, האינקויזיציה בספרד- לא היה מתרחש הגירוש!

אך כיוון שכל אלה קרו, ואני אפרט בהמשך, אני נוטה להצהיר, כבר בשלב זה ,על דעתי, כי, למעשה, הגירוש היה אקט בלתי-נמנע  ולא רק שהיה בלתי-נמנע מבחינת ספרד אלא אף מבחינת טובתם של היהודים עצמם לאור כל ההיתפתחויות ההיסטוריות בספרד ובעולם באותה עת.

יחד עם זאת, עד כמה שהגירוש היה  הליך טבעי, אראה כי "המלכים הקאתולים" לא אצו והורו על הגירוש למרות שהיו יכולים לעשות כן מיד עם עלותם על כסאות מלכותם, אלא שהם עשו נסיונות שונים שלא להגיע אליו עד כי ראו שאין יותר ברירה.

אני מעיד על עצמי, גם אם מישהו מהקוראים יסבור כך,כי אין לי ענין להופיע בתור סנגורם של המלכים וזכרם ההיסטורי אינו נזקק לשירותי. אני פשוט, כפי שכבר ציינתי, רואה חובה לעצמי להתחשב ולהביא בחשבון היבטים שונים ורבים ככל האפשר, שהביאו להחלטה על הגירוש.

המיוחד בגירוש ספרד.

גירוש יהודים מאיזשהו מקום לא היה דבר חדש – מאז ומעולם גורשנו והוגלנו. גירושים גדולים באירופה היו מאנגליה ב – 1290  ומצרפת (פעמיים 1306 ו – 1396 ). בימי המגיפה הגדולה, מגיפת הדבר, 1348/49 ,גורשו יהודים ממקומות רבים ובמיוחד מחלקים שונים של איטליה וגרמניה . מליטה גורשו ב –1495 . ברוב המקרים (חוץ מאנגליה וצרפת) היה הגירוש קצר ויהודים חזרו, בין ברשות ובין בפועל. המספרים היו קטנים – מאנגליה גורשו כ- 16,000 , מצרפת – אלפים.

מספרד לעומת זאת, על-פי אומדנים שונים, מדובר על לפחות מאה אלף איש!  פרופ' יצחק בער ציין 180,000 איש . דון יצחק אברבנאל, מחשובי וממנהיגי הקהילה מדבר אפילו על 300,000 איש!

זו מסה אדירה מבחינת הסבל האישי והקיבוצי, הנזקים האישיים והלאומיים, מצד אחד, ומבחינת הריק שנוצר בשטח, מצד שני.

מלבד שאלת ההבדלים הכמותיים אני רוצה להעלות עוד נקודה :הדומה והשווה בשלושת הגירושים העיקריים (אנגליה, צרפת וספרד) הוא הצורך הדחוף של המלכים בכסף, ובאופן מיידי :באנגליה היה המלך אדוארד הראשון טרוד בביצור שלטונו לאחר מלחמת הברונים באביו הנרי ה-3  וההוצאות הרבות שהיו לאוצר הממלכה. בצרפת היה המלך פיליפ ה-4 "היפה", גם הוא, עסוק בביצור שלטונו, באירגון מחדש של הממלכה על מחוזותיה והצורך בבנית שיכבה של פקידים מוכשרים, מקבלי משכורות. גם פרדיננד מלך אראגון היה זקוק לכסף רב כדי לכסות את הוצאות המלחמה כנגד גראנאדה.

לשלושתם עמדו היהודים כמקור מיידי של כסף- אם רק נגרשם נוכל להחרים את רכושם ולמלא את אוצרות הממלכה.

כך עשו בצרפת ובאנגליה. בקלי-קלות. ללא כל נסיון למצוא דרך אחרת, להקל, להסס. פשוט, כהחלטה מלכותית-מינהלית קרת-רוח.

בספרד, ועל-כך אני אעמוד ואדגיש, עם כל הצורך בכסף- לא היתה ההחלטה חפוזה ולא קלה. נעשו נסיונות במשך שנים שלא לגרש את היהודים.

בצרפת ובאנגליה היתה סיבת הגירוש- היהודים עצמם. הם הוענשו והם אלה שגורשו. בספרד הסיבה לגירוש היהודים היו המומרים והצורך שראו המלכים בפני עצמם, להרחיק את היהודים כדי לחזק את זיקתם של המומרים לנצרות.

אראה ואסביר את התהליכים המחשבתיים והנסיבות שהביאו להחלטת הגירוש.

הבדל ניכר אחר בין הגירושים השונים לגירוש ספרד הוא מיקומם של היהודים בארצות מהן גורשו : ברוב המקומות הם חיו , כמו תמיד, בשולי החברה, ניסבלים, חוץ מיחידים בהם שהיו עשירים גדולים ובשל כך היה להם קשר עם השלטונות ואף הלוו כספים לשליטים.

בספרד, כפי שכבר ציינתי, לעומת-זאת,  היו רבים מהיהודים מרבי-הממלכה, רופאים, סופרים  ומשוררים, מנהיגים ,מצביאים , שרי – אוצר וכד'. במשך מאות שנים שום דבר לא התקיים בלי מעורבותם של היהודים. הם ניצלו היטב מצבים של חילופי-שלטון – כאשר המוסלמים כבשו את ספרד  , במאה ה-8,  ואח"כ, במהלך הכיבוש מחדש של השטחים בידי הנוצרים,  ותמיד מילאו היטב חללים שנוצרו במינהל הכללי והכספי, שימשו כמתורגמנים, כנושאים ונותנים, כמנהלים ועוד.

כל נושא חילופי התרבות (ואני לא אאריך, במסגרת זאת), תרגום סיפרות וסיפרי-מדע והעברת מידע מחלקי-ארץ אחת למישנהה –כל אלה לא היו מתקיימים בספרד ללא היהודים.

מילת מפתח, בתמיהות על גירוש ספרד היא – פרדוכס.

אפתח בפרדוכס בסיסי – ישנה שכבה שלמה של מעמד ביניים מצליח , פועל, סוחר, עם קשרים בינלאומיים – מה אתם מגרשים אותם?

פרדוכס נוסף – היהודים סייעו לנוצרים במהלך הרקונקויסטה, במשך מאות שנים. עזרו להם בכספים, עזרו בארגון השטח, בגביית מסים, בתרגום וניהול האוכלוסייה המוסלמית, בהזדהות עם הליך הכיבוש מחדש. דווקא עכשיו, 3 חודשים לאחר כיבוש גרנדה, כאשר כל ספרד משוחררת , אין יותר מלחמות, אפשר להתחיל לחיות טוב, להפנות תקציבים לפיתוח , להרגיש בטוח – מה קרה? למה דווקא עכשיו?

פרדוכס עצום – יש לכם , למלכים ולראשי הדת, בעיה עם ה"נוצרים החדשים" (נדבר על זה ,כמובן, בהמשך) – טפלו בהם! גרשו אותם – מה שתרצו. מה אתם מענישים את היהודים?

ועוד פרדוכס אחד – הרי צוו הגירוש, עם כל, לכאורה, מוזרותו, לא נפל כרעם ביום בהיר. הרי מאז פרעות שנת 1391 והקמת האינקויזיציה, לפחות, הורע מאוד מצב היהודים (שלא לדבר על מאות האנוסים שנשרפו). רבים אמנם ברחו משם ,בין השאר מפני החשש  שיאלצו להלשין על קרוביהם וידידיהם האנוסים. מדוע לא היתה תנועת בריחה גדולה יותר, של היהודים ושל האנוסים? יתרה מכך – יהודים המשיכו ,גם  ב- 10 השנים האחרונות לשרת את הרשויות במלוא יכולתם. גדול מכולם דון יצחק אברבנאל שישב בחצר המלוכה כשר-אוצר וסייע לאותה חצר בה ישב טורקמוודה, ראש האינקויזיציה והטיף לגירוש היהודים.  איך זה קרה?

בהמשך דבריי אדון, בין השאר,  ב- 4 היבטים שונים שכולם, כמובן, קשורים היטב יחדיו והביאו להחלטת הגירוש :

1.         דמויותיהם של איזבלה ופרדיננד ומאבקם לגיבוש ספרד

2.  היחס ליהודים בכלל ובתקופתם בפרט

3.         הקונפליקטים שביחס ל"נוצרים החדשים"

4.         הקמת ותיפקוד האינקויזיציה הספרדית

לפני שאתחיל בתיאור הדברים ברצוני להעיר הערה: אם הזכרתי את הגירושים שהיו באירופה במהלך האלף השני לסה"נ, אני רוצה להתייחס למצב שכמעט והביא לגירוש ודווקה בספרד עצמה.

בדרך כלל רגילים להתייחס לשאלת היהודים בספרד החל מהכיבוש המוסלמי ב-711. אני מבקש להזכיר כי במשך מאות השנים היהודים חיו תחת שלטון הויזיגותים שהשתלטו על ספרד במאה ה-5, במהלך התפוררות או נפילת האימפריה הרומית. תהליכים שנראה שקרו בספרד של המאות ה-14 וה-15, קרו גם תחת שלטונם.

באותה טולדו שנחזור אליה, בודאי בהקשר של חוקי "טוהר הדם" מ-1449, נערכו, מדי פעם, כינוסים כנסיתיים בהם, כמעט תמיד, נדונה גם שאלת היהודים. אמנם כמעט בכל כינוס חזרו ואישרו את ההחלטה מועידת טולדו הרביעית שקבעה שאין לנצר יהודים בכח, אך במהלך השנים, עד לשיא של הועידה ה-12 , בשנת 681 הוחלט על הכבדות שונות ומשונות כאשר, בפועל, תנועת המרת-הדת והיווצרות מעמד או סקטור באוכלוסיה שהוא ,לכאורה, נוצרי אך בפועל, והדבר ידוע לכולם, הוא מקיים בסתר את מצוות היהדות, נוצרה כבר בימים ההם.

באותה ועידה, ה-12, ואחר בועידות שבאו בעיקבותיה, נאסרו היהדות וקיום המצוות לחלוטין והוטל איום של גירוש טוטלי מספרד למי שימרה את הפקודה. אמנם המלכים, שבהתאם למשטר הפיאודלי של אותם הימים, היו תלויים מאוד בהסכמת דוכסיהם ורוזני הממלכה ואלה הסתייעו מאוד "ביהודיהם" ואולי לא היו מסכימים לגירוש גורף, אך יתכן מאוד שלולא הפלישה המוסלמית היה מתרחש הגירוש הרבה הרבה יותר מוקדם.

אני מניח שהתקדים של המחשבה על אפשרות כזאת היתה קיימת כל הזמן בתודעה הקולקטיבית הספרדית, אך ביצועה נידחה.

"המלכים הקתוליים"  ותקופתם

אפתח בהתיחסות לתוארם, כפי שהם זכורים לספרדים עד היום. הם לא היו יותר קתוליים ממלכים אחריהם או לפניהם. הם היו אדוקים בדתם כשם שהיו רוב תושבי אירופה באותה תקופה.

הדת נוצלה היטב, כפי שקורה אף בזמננו, לדחיפת נושאים ולהשגת הישגים. מסעי-הצלב אולי לא היו יוצאים לפועל תחת הסיסמה "בואו נשתלט על דרכי המסחר מזרחה". אבל הם התקיימו תחת הקריאה לשחרור קברו של ישו משלטון המוסלמים. במסגרת אותם מסעי הצלב היה קל לקרוא לחלק מהצבאות, שכבר יצאו למאבק במוסלמים, לסטות מדרכם מערבה ולסייע לנוצרים בחצי-האי האיברי להשתחרר מהכיבוש המוסלמי כאן. עוזר מאוד להמציא פולחן לזכרו של "יעקב הקדוש", שקברו "פתאום" התגלה לאיזה איכר, ולגרום לתנועה של עליה-לרגל, הנמשכת עד היום, אך גם לנצחונות צבאיים, בתחילת ה"רקונקויסטה", כשדגלו של "סאנטיאגו קוטל המורים" מתנוסס לפני הלוחמים המתקדמים. בקרב האחרון לשחרור גרנדה, גם אם גויס צבא עצום בן 80000 לוחמים, נישא לפניהם צלב כסף ענק ששלח האפיפיור כסיוע רוחני. (עם כל קבלת החסות האפיפיורית לסיום הנוכחות המוסלמית, היו המלכים צריכים, כל-הזמן, להיות דרוכים למנוע מעורבות גדולה מדי של "הכס הקדוש".  נראה בהמשך את ההתלבטויות והעיכובים שהיו בהקמת האינקויזיציה.)

התואר עצמו ניתן להם כאות תודה ע"י האפיפיור הספרדי אלכסנדר ה-6 (בורג’ה) שהם סייעו, תוך בחישות דיפלומטיות בקרב חבר הקארדינלים, לבחירתו על פני יריבו המושבע, ג’וליאנו דה-לה-רוברה (שהיה לאפיפיור יוליוס ה-2 אחריו). כיוון שיריבו נתמך ע"י מלך צרפת, שמאז ימי פפין הגוץ, אביו של קארל הגדול, כונה "מגן האמונה", נתן אלכסנדר את חסותו הקדושה לכינויים זה,כ"מלכים הקאתולים".

במקורותינו , מתוארים איזבל ופרדיננד, בעלה, כרשעים גמורים. דובנוב מתאר אותה כקנאית לדתה הקתולית ואותו כרודף– בצע ש"אכזריותו התגלתה רק ברבות הימים".

פישר, בספרו אודות ההיסטוריה של אירופה, מתאר אותה כ"צרת-מוחין".

אני אנסה להיות יותר אובייקטיבי, עם הקושי המובן מאליו, ולראות את מעשיהם, שהגירוש, מבחינתנו, הוא שיאם, בקונטקסט המלא של התקופה, הנורמות הכלליות והנורמות בהתנהגות ליהודים, הקונפליקטים האובייקטיביים בהם הם חיו והשוואה בין הגירוש מספרד לגירוש מארצות אחרות.

עובדה בסיסית שחייב לזכור כל מי שקורא או עוסק בספרד היא – במשך כ- 800 שנים נערך מאבק על האדמה הזו של חצי-האי האיברי בין הנוצרים לבין המוסלמים ! משנת 711, אז פלש הכוח המוסלמי דרך גיברלטר ובמשך כ – 20  שנים כבשו כמעט את  כל ספרד (למעט הפינה הצפון-מערבית) ואף הגיעו, ב-732, אל פאתי פואטייה בלב צרפת.

עד כיבוש גרנדה בינואר 1492 התקיימה נוכחות מוסלמית בספרד ונוצרים עסקו ב"רקונקיוויסטה" – הכיבוש מחדש. ספרד של היום זרועה איזכורים לנוכחות המוסלמית. ביטויים לשוניים, אתרים, כמעט בכל עיר, בשם "אלקאזאר" או "מסקיטה", אדריכלות מוסלמית מובהקת של הצללת הסימטאות, חצרות פנימיות, קשתות לרוב ועוד.

היום ספרד מראה ,אפילו בגאווה, אתרים אלה למיליוני התיירים הבאים אליה. יחד עם זאת, זיכרה של התקופה הארוכה, בת מאות השנים, של ה"רקונקויסטה", נמצאת תמיד. לא סתם אחת הדמויות המופלאות בפולקלור הספרדי עד היום היא דמותו של "אל-סיד", אשר למרות ששירת גם מוסלמים עדיין נודע כמי ששחרר אדמות לטובת הנוצרים ובראשן העיר החשובה ולנסיה. עד היום יש בספרד מוסדות שונים, אם זה מסעדות, בתי-מלון או חוות רכיבה, המכנים את עצמם בשם זה.

במהלך תקופת הכיבוש קמה אמירות קורדובה המוסלמית הגדולה, מצד אחד וכנגדה ממלכות נוצריות קטנות. במשך מאות שנים נערכו מלחמות בין הצדדים, כולל מלחמות פנימיות בין מוסלמים למוסלמים ובין נוצרים לנוצרים תוך קשירת בריתות פנימיות בין נוצרים למוסלמים.  גבולות של נסיכויות וממלכות השתנו תדיר.

במהלך השנים התחזקה ההכרה אצל הנוצרים שיוכלו לגבור על המוסלמים רק על-ידי גיבוש כוחותיהם. אחד האמצעים לכך היה נישואים "דיפלומטיים" באמצעותם אוחדו ליאון עם אראגון ואח"כ עם רוזנות ברצלונה.

נותרו, בעיקר, 2 ממלכות גדולות, עצמאיות – קסטיליה ואראגון. איחוד ביניהן יצור כוח שעוד לא היה כמותו שיוכל להתמודד עם הבעיה המוסלמית.

במשך 280 שנים, מאז 1212, נשארה רק ממלכת גרנדה הקטנה (העיר גרנדה והאיזור שאנו מכירים כיום בתור "קוסטה דל-סול"- חוף השמש,כולל גיברלטר ) בלתי-כבושה, כעצם בגרונם של הנוצרים. כל המאמצים שנעשו עד כה לכיבושה- עלו בתוהו.

זו האווירה וזו המורשת עליה גדלו הנסיכים פרדיננד מאראגון ואיזבלה מקסטיליה כאשר עלה הרעיון להשיאם. כל מעיניהם ומעשיהם לאחר-מכן, תוך ביצור שלטונם, היה למען המטרה הזו, קודם-כל – לשחרר את ספרד לחלוטין מנוכחות המוסלמים!

[כיוון שאנו עוסקים בפרדוכסים אעלה כאן עוד אחד – לכאורה מה שתיארתי עד כה היא משאת נפשם של כל הספרדים, אך היתה שיכבה גדולה של אצילים, בדרגות שונות, שנהנו מהפירוד ומהפיצול. המחשבה על האיחוד הפריעה להם, פן שלטון ריכוזי יפגע בעוצמתם.

(יש לזכור כי תהליכים כאלה של ריכוז כוח המלוכה וירידת עוצמת האצולה ומאבקים פנימיים הקשורים בכך התרחשו בכל תקופת ימי-הביניים ולא רק בספרד- באנגליה נחתמה ה"מאגנה כארטה", התעודה הגדולה, ע"י המלך ג’ון כאשר קודם כל היא נועדה לבצר את מעמדם של האצילים. המלכה מרגריטה, מלכת דנמרק, שוודיה ונורווגיה נאלצה להתמודד עם אינטריגות של אצילי 3 הממלכות גם יחד. בתקופה בה אנו עוסקים , התרחשו מאבקים כאלה גם באנגליה של הנרי ה-7 ובצרפת של לואי ה-11, שרל ה-8 ולואי ה-12 והתעצמו עוד יותר בהמשך המאה ה- 16 ).

ואכן בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון קמו מהומות. בקסטיליה ניסו להעלות יורשת אחרת בסיוע מלך פורטוגל.

בכל אופן, ב-17  באוקטובר 1469 , הם נישאו (אציין בסוגריים שבין הנושאים ונותנים מטעם קסטיליה על חוזה הנישואין היה גם אברהם סניור שהיה גובה המיסים הראשי והרב הראשי של קסטיליה וכך יד ימינה  של איזבלה). רק ב- 1480 , במועצת האצילים של טולדו נוצרה הסכמה בדבר ריכוז שלטונם  של המלכים על-פני האצולה.

חלק מהאמצעים, אגב, שנקטו המלכים הקאתולים להפחית עוצמת מעמד האצילים היה התקשרותם עם ה"אחוות הקדושות" SANTA HERMANDAD  – אגודות העירוניים שקמו בערים השונות מסוף המאה ה- 12 כדי להגן על הדרכים מפני שודדים ופורעי-חוק .

כך, כאשר הכירו בן באופן רשמי ואף כינו אותן  NUEVA HERMANDAD , הפכו אותן לגוף ששמר עבורם על הסדר בממלכה. כך היו "חייליו" של הארגון, שתמיד עמדו לרשות המלכות, אלה שהרסו את מבצרי האצילים ונאבקו בשודדים בדרכים.

מבחינתנו, האגודות תמכו מאוד בהקמת האינקויזיציה והשתתפו באופן פעיל בפעולותיה.]

זאת היתה, כאמור,  המשימה המרכזית לקראתה הכינו את עצמם. במקביל היה צורך תמידי באירגון ושיפור של המינהל הפנימי, מינוי מנהלים איזוריים, יעול גביית המיסים, ארגון הצבא ועוד. בכל אלה , כפי שכבר ציינתי, הסתייעו ביצחק אברבנאל שהצטרף לחצרם ב – 1483 לאחר שהיה כבר שר-אוצר אצל מלך פורטוגל אלפונסו ה-5.

עדין בפרק זה של תיאור המלכים ותקופתם אני רוצה להעיר עוד שלוש הערות:

1.         על אופיה של איזבלה אפשר ללמוד גם מהערתו של פרופסור ערן דולב, בספרו "פרקים בתולדות הרפואה הצבאית", בה הוא מספר כי בעוד המלך, שבעצמו היה אביר נועז ולמוד קרבות, עסק בפיתוח הצבא, היא דאגה לשלום החיילים הפצועים ואירגנה מערך של פינוי מהיר משדה הקרב וטיפול רפואי קרוב ככל האפשר למקום ההיפגעות.

2.         נוכחות מוסלמית על אדמת ספרד לא היתה רק בעייה ספרדית פנימית. זו היתה גם בעיה כלל אירופאית. היתה זו גם נוכחות מוסלמית באירופה. אנו חייבים לזכור כי במהלך המאה ה-15 התפשטו התורכים העותמנים וכבשו עוד ועוד נתחים ממה שנשאר מהאימפריה הביזנטית. ב-1453 הם כבשו את קונסטנטינופול כאשר עוד קודם לכן השתלטו על חלקים באירופה (בירתם היתה באידרנה של היום).

העולם הנוצרי חש מאויים, משני כיוונים. כיוון שרצה, כבר אז, לאחד כוחות כנגד התורכים (מה שיתקיים בהקמת "בריתות קדושות", פעמיים, במהלך המאה ה-16, שבאיחוד פעולותיהן גרמו לעצירת השליטה התורכית בים התיכון ב"קרב לפאנטו", ב-1571 ), שאף, קודם-כל, לסלק את המוסלמים מספרד. כלומר המשימה שהעמידו המלכים בפני עצמם לא היתה רק ספרדית אלא אירופאית, לא רק מדינית, ענין של שליטה על נחלות, אלא בעלת צביון דתי – הנצרות מול האיסלם !

3.         במקביל ותוך-כדי פעולותיהם הפנים-ספרדיות, עסקו המלכים, מאז עלייתם לשלטון, בפוליטיקה האירופאית. בתקופתם התגבשו המישטרים האבסולוטיים בארצות אחרות ובמיוחד באנגליה, בה עלה על כס המלוכה הנרי ה-7, טיודור. מאחר ובמלחמת השושנים, שהסתיימה, הוכחדו רבים מהאצולה הגבוהה, יכול היה לבסס את שלטונו.

בצרפת, במקביל, לואי ה-11 ואחריו שארל ה-8 גוברים על האצולה הגבוהה, מתגברים על נסיונות למרידות ומבצרים את שלטונם.

שתי מעצמות אלה, יחד עם הקיסרות הגרמנית, בחשו בנעשה באירופה ושאפו, במיוחד, לכבוש את איטליה שהיתה מחולקת למדינות קטנות. בדרום-איטליה, ב"ממלכת שתי הסיציליות", שלט פרנטה, דודנו של פרדיננד מלך אראגון, שצרפת איימה על שלטונו. צבא ספרדי, בפיקודו של גונזאלוו מקורדובה, ישב דרך קבע בנאפולי.

כדי לחזק את מעמדם פתחו המלכים הקאתוליים בתהליך של השאת ילדיהם לנסיכים אירופיים – בנם הבכור, חואן, נסיך אסטוריאס, הושא למרגריטה, בת מכסימיליאן מהאבסבורג, קיסר גרמניה. אחותו, חואנה, הושאה לפיליפ יורש העצר – בנם, קארלוס ה-5 יאחד את השלטון. בת אחרת, קאטרינה מאראגון, הושאה ליורש העצר האנגלי ואחרי מותו הושאה לאחיו שיהיה המלך הנרי ה-8. ב-1490 ישיאו את בתם הבכורה, איזבלה,לאלפונסו, נסיך הכתר של פורטוגל. הוא נפטר אחרי שנה וב-1497 הושאה לאחיו, מנואל ה-1 מלך פורטוגל. בעקבות נישואים אלה גורשו היהודים גם משם.

אגב, בהקשר הזה יש לי טיעון- לוא רצו לפעול לגירוש היהודים מספרד וגם מפורטוגל, יכלו לאמר כבר ב-1490 לאלפונסו את שאמרו לאחיו מנואל יותר מאוחר "אתה רוצה את ידה של בתנו, גרש קודם-כל את יהודיך!" אך הם לא עשו כן.)

ובתוך כל  אלה ישנה  הבעיה היהודית  ובעיית  האנוסים  והלחץ של רשויות הכנסיה על המלכים לטפל בשני גורמים אלה.

[לפני שאתייחס לנושא האנוסים, אני חייב להעיר כי היו גם הרבה מוסלמים לשעבר שהתנצרו וכונו "מוריסקוס", היינו, "מורים קטנים". גם עליהם ידוע כי רבים מהם ,לפחות, לא התנצרו מתוך הכרה דתית מלאה אלא מתוך הכרח והיו שומרים בסתר את דתם, ממש כמו האנוסים היהודים. אך לגביהם לא היתה הבעיה של האנטישמיות במתכונתה הדתית ועל-כן רשויות הדת ובראשם האינקויזיציה לא לחצו לטפל בהם. יותר מאוחר, ב- 1609 גירש המלך פיליפה ה-3 את שרידי המורים שהתנצרו. כיוון שהיוו כ- 25% מאוכלוסיית המדינה ורובם היו חקלאים, גרם הדבר לפגיעה חמורה במצב החקלאות ואספקת המזון].

המאה ה- 14

כאשר אנחנו רוצים להבין איזו מין ספרד קיבלו לידיהם פרדיננד ואיזבלה, מהיבטים שונים, אנחנו חייבים לדון בשינויים שחלו בארץ במאה ה-14, שהיו מהותיים, מבחינתה, ומאוד מהותיים בשינוי הקיצוני שחל כלפי היהודים.

אם המאה ה-16 היא מאה של "עולם חדש" , של התקדמות אדירה בכל תחום, המאה ה- 14 , כפי שהגדירו אותה היסטוריונים מודרנים, היא "מאה  של משברים" בכל אירופה וגם בספרד.

הגורם המרכזי של מאה זו הוא "המוות השחור", מגיפת הדבר שפרצה ב-1348 והשמידה כשליש מהאוכלוסייה. בהמשך המאה היא התפרצה עוד מספר פעמים.

המגיפה גרמה לערעור בסיסים רבים של החברה: היא פגעה בכולם, מלכים (כגון המלך אלפונסו ה- 2 מקסטיליה), דוכסים, אנשי-דת ואיכרים באותה מידה. זה הביא למחשבות שכולם, בעצם שווים. את המבוכה הרבה באשר למהות החיים, הקשר אל הדת, הקשר בין אדם לרעהו וכ'ו,  תיאר יפה הסופר האיטלקי ג'ובני בוקצ'ו בספרו "דקמרון".

מבחינת היהודים, כיוון שהיו יותר נקיים הן במנהגי הרחצה וההגיינה והן בנקיון הבית, הם נדבקו פחות במגיפה. היה קל מאוד להאשים אותם , ובתקופה זאת היו מקרים רבים בהם יהודים הואשמו בהרעלת בארות שכתוצאה מכך פרצה המחלה.

משבר נוסף הוא – ה"סכיזמה הגדולה" , הפילוג בכנסיה הקתולית. האפיפיורים עזבו את רומא והתיישבו בנחלתם באביניון בצרפת. אפיפיורים מתחרים ישבו ברומא וכך היו למאמינים 2 אפיפיורים כאשר כל אחד מהם ממנה בישופים ואנשי-כמורה וכל אחד קובע סדרי-פולחן ואמונה. המאמינים אינם יודעים למי להתייחס, את מי לכבד, מי מהם יביא אותם אל חיי נצח בעולם הבא.

מלחמת "מאה השנים" שהתנהלה בצרפת הציגה את חולשת מעמד האבירים, שלא קיימו את יעודם להגן על החלשים בחברה, אלא נלחמו אלה באלה.

השילוב של ירידת מעמד האבירים וירידת קרנה של הכנסיה גרם לאנשי המעמד השלישי, איכרים, בעלי-מלאכה ובמיוחד שיכבת העירונים הבורגנים שהתפתחה, למרות הכל, במאה זו – לדרוש את חלקם הם בעמדות ההשפעה. מנגד, במקביל, מאבקים בין שלטון המלכים השואף להתחזק לבין האצילים הרוצים לשמור על מעמדם.

כולם נגד כולם.

בספרד היה למאה ה-14 מימד נוסף, אותו כבר הזכרתי :מאחר והתיחום עם הטריטוריות המוסלמיות עוצב כבר במאה ה-13, הודגשה השאיפה לגרש את המוסלמים ולגבש את הישות החדשה כשאיפה לנצחון הנצרות על האיסלם. לא ישות מדינית אחת כנגד השניה אלא אמונה כנגד אמונה אחרת. ואם כבר ההגדרה המוצהרת היא של ניצחון הנצרות, מופנה הזעם,  ביתר שאת,  גם  כלפי  היהודים.

כך, באותה ארץ שבמשך מאות שנים נודעה בעולם כסמל לסובלנות הבין-דתית, CONVIVENCIA , כאשר מוסלמים, נוצרים  ויהודים חיו ופעלו ופיתחו וקידמו את התרבות העולמית יחדיו – עכשיו התעוררה רוח שמואסת ושונאת מי שאינו משתייך לזרם המרכזי היינו לנצרות  הקאתולית .

שינוי היחס ליהודים

אני חוזר אל המאה ה-11 כדי לתאר את השתלשלות השינויים ביחס אל היהודים.

כשם שהיהודים שמחו לכיבוש המוסלמי במאה ה-8 שהצילם מגזירות השליטים הויזיגותיים, כך, במאה ה-11, לאחר פלישת השבטים האלמוהאדים (הקנאים הקיצונים) לספרד מתוך שאיפה לאסלם את כל תושביה הנוצרים והיהודים, הם ברחו צפונה והצטרפו אל הנוצרים. אלה קיבלו אותם ברצון. היהודים כל-כך רצו להשתלב במהירות ולהוכיח את נאמנותם עד כי השתתפו בפועל בקרבות כלוחמים. אנו יכולים לראות בקרבות שנוהלו באיזור טולדו, בסוף המאה ה11, גדודים אורגנים של יהודים.

בהמשך תנופת הרקונקויסטה, מעבר לרצונם של היהודים לעזוב, פנו אליהם והזמינו  אותם מלכי הנוצרים שיעזבו את הטריטוריות המוסלמיות ויעברו צפונה, הן כדי שיסייעו בקשר עם האוכלוסיה המוסלמית שנשארה שם והן כדי שיישבו שטחים נרחבים שתוך כדי המלחמות בין הצדדים נעזבו ע"י תושביהם. אז הותר ליהודים גם לעסוק בחקלאות, דבר שבדר"כ היה אסור עליהם בכל רחבי אירופה.

במהלך המאה ה-13, לאחר התייצבות הגבולות, הרגישו, כנראה, הנוצרים כי אינם זקוקים כל-כך לשירות היהודים ואז צצה הבוגדנות הידועה שאיפיינה את היחסים בין הצדדים בכל מקום והתחילו ההגבלות : יהודים חוייבו לשאת סימנים מיוחדים על בגדיהם או ללבוש שכמיה עגולה כפי שהיה באראגון, התגברו הדרישות להוציא את שכונות המגורים ממרכזי הערים אל שוליהן, למניעת התערבבות היהודים בנוצרים.

מבחינת היהודים, משהתחילו ההגבלות וההחמרות, החלה תנועה מוגברת של המרת-דת. חלק מהמומרים שיתפו פעולה עם הנוצרים ונטלו חלק בויכוחים הפומביים (במיוחד ויכוח ברצלונה וויכוח טורטוסה). וחלקם, הגדול, המרו דתם כי לא יכלו לשאת עוד את הלחצים.

זרז משמעותי בשינוי היחס ליהודים היתה מלחמת האזרחים שהתנהלה בספרד, במשך כ-15 שנים, באמצע המאה ה-14, בין בניו של אלפונסו ה-11, מלך קאסטיליה. פדרו, המכונה "האכזר" שדווקה היה אוהד ליהודים ומינה לשר האוצר שלו את שמואל הלוי אבולעפיה, אשר את ביתו אנו מבקרים בטולדו ומציינים שזה היה , מאוחר יותר, ביתו של הצייר "אל-גרקו", היה היורש החוקי. אלא שאחיו החורג, הנריקה דה-טראסאמארה, טען לכתר.

לא אכנס למהלך המאבקים בינהם, אך אדגיש שהיהודים נטו לצידו של פדרו, אולי גם כי הניחו שבתור מלך מכהן, שלרשותו כוחות צבא רבים, הוא יהיה זה שינצח.

במהלך הקרבות היהודים נטלו חלק פעיל בהגנת הערים המותקפות, כגון בורגוס, וסבלו מנקמת חיילי הצד השני, למשל בטולדו, ב7 למאי, 1355, אז נרצחו כ-1200 איש מהקהילה. בכל אופן, בסופו של דבר, הנריקה ניצח, ראשו של פדרו הותז אך היהודים שילמו מחיר כבד ושרשרת ההכבדות שהותחל בהן כבר בעבר, אך לא תמיד יושמו, הוצאו עכשיו אל הפועל בעוצמה רבה.

סופו המוגדר של תהליך השינוי ביחס אל היהודים היה  ביוני 1391, אז פרצו מהומות בסביליה. המהומות פרצו על רקע ארוך-ימים של קנאה של אנשי מעמד הביניים הנוצרים ביהודים שתפסו עמדות מפתח במינהל המלכותי ובמיוחד כגובי מיסים ושרי אוצר. בסביליה פרצו המהומות גם על רקע הטפותיו של איש כנסיה בכיר, פראן מרטינז שהטיף לבודד היהודים מהנוצרים ולשרוף את בתי-הכנסת.

המהומות התפשטו בכל ספרד. שנת קנ"א במקורותינו היא שנת –אסון – בכל חצי-האי האיברי הושמדו עשרות קהילות שלימות ובהן קהילת ברצלונה המפוארת. רבים מהיהודים נהרגו, רבים מאוד המירו את דתם.

התחילה להיסתמן ,בחומרה רבה,  בעיית המומרים  שהיא שתביא בסופו של דבר לגירוש.

המאה ה-15 התחילה בכך שהשליטים רצו להשקיט את המהומות והיהודים ניסו לשקם את הקהילות, אולם הדברים כאילו יצאו כבר מכלל שליטה – הלחץ על היהודים , יותר על-ידי גורמים כנסייתים מאשר שלטוניים – גרם  לגל גובר והולך של המרות דת.

מעבר לתהליכים שתיארתי עד כה בתוך ספרד עצמה, אנו חייבים להביא בחשבון תהליכים שחלו במקביל בכנסיה הקאתולית, שהוסיפו וצירפו את השפעתם על הנעשה בספרד.

השינויים בכנסיה הקאתולית

בכנסיה הקתולית עצמה חלו במאות השנים שגרמו לגירוש  תהליכים שונים ואף מנוגדים זה לזה:

מחד, אחרי הרפורמה של גרגוריוס ה-7 במאה –11 , שאפה  הכנסיה להשתפר ולחזק את האמונה. מאידך, נצחונה של הכנסיה במאה ה-12 על הקיסרות הגרמנית במאבק על העליונות ביניהן, גרמה לתחושת ביטחון מופרזת שבאה לידי ביטוי בהסתאבות, בשאיפה לעושר ולחיי רווחה ובזבוז וראוותנות של המעמדות העליונים בה .

אחרי  ובעקבות מסעי- הצלב, שגרמו באופן מוחשי להתחזקות האמונה, קמו, מתוך המאמינים והכנסיה עצמה, גורמים שלא הסכימו לדרכה של המנהיגות הסוטה מדרכם של ישו וממשיכיו, דרך העוני והענווה.  כך קמו במאה ה-13 שתי  תנועות מינות – הואלדנסים  והקאתארים שאיימו לקעקע את  אושיות הכנסיה (האינקויזיציה , אגב, הוקמה כנגד תנועות אלה).

[הכוונה לתנועות כפירה שהפרשנות שלהן לנקודות מרכזיות באמונה הנוצרית לא תאמה במלואה את עקרונות הקתולים. הואלדנסים היו בעיקר מבין פשוטי העם באיזור ליאון שבצרפת. הם דרשו לחזור לאידיאלים של עוני וענווה. התנגדו לחידושים שאינם מסתמכים על כתבי הקודש והיו בהם שדחו את כל מעשי הפולחן, התמונות, הפסלים והעליות לרגל למקומות הקדושים.

גם הקאתרים שמוצאם מדרום צרפת במיוחד ליד הערים אלבי  וטולוז, ביקרו את השחיתות של ראשי הכנסיה. הם גם לא הכירו בהתגשמותו של ישו בבשר ומותו כקרבן לשם גאולת העולם. בשונה מהואלדנסים שאמנם נרדפו אך אלפים מהם קיימים עד היום, במיוחד בצפון איטליה, הקאתרים הושמדו בכוח במסע הצלב ורבבות מהם נשרפו.]

במקביל קמו 2 המסדרים המנדיקנטיים, FRATRES MENDICANTES  – ה"יחפנים", הדומיניקנים והפרנצ’יסקנים,  שפעלו בתוך הכנסיה מתוך מגמה להגביר את  ההשכלה, להילחם בכל תופעה של מינות, כל מינות.

לאחר שתנועות המינות הנוצריות חוסלו בחרב, במסגרת "מסע הצלב כנגד האלביגנזים" שאותו יזם והוציא לפועל לואי "הקדוש", ה-9, מלך צרפת,  החליטו המסדרים להפנות את כוחם, גם כדי להמשיך ולהצדיק את קיומם, כנגד המיעוט שלא הסכים בעקשנותו להסתפח סופית אל הרוב המכריע – אל היהודים.

בהשפעתם של המיסדרים,  ובמיוחד הדומיניקנים, כבר מאמצע המאה ה- 13 ניגררו יהודים לויכוחים, אם במסגרת מצומצמת ואם קבל עם-ועדה. יהודים הוכרחו להיות נוכחים ולהקשיב לדרשות של נזירים בתוך בתי-הכנסת, (והנזירים היו משגיחים שאיש לא יצא באמצע הדרשה. הרבה יהודים היו תוחבים קרע-בגד באוזניהם להימנע משמיעת דברי-הבלע) בנוסף להגבלות אחרות שהוטלו עליהם.

החברה הנוצרית כולה, מתוך מניעים דתיים ומתוך קנאה, כפי שכבר ציינתי, יצאה כנגד היהדות. היה בכך שינוי מוחלט לסובלנות שהציג אוגוסטינוס הקדוש.

[במאמרי אודות שורשי האנטישמיות, יש פירוט מלא יותר בנושא. אציין כאן רק כי מועידת ניקאה, ב-325, ניקבע היחס שינתן ליהודים כגמול על-כך שאינם מכירים בישו כבמשיח. ניקבע, וזאת אישש אוגוסטינוס הקדוש, בישוף היפו, כי ישאירו אותם בחיים והם ישמשו כ"עדי-האמונה". דווקה קיומם כאלה שאינם מאמינים יבליט את צידקת- דרכם של המאמינים. עוד ניקבע כי בתור עונש ישפילו את היהודים ויטילו עליהם הגבלות שונות, על-מנת שהם, ביוזמתם, לא מתוך לחץ כל-שהוא, יגיעו למסקנה הנכונה וימירו את דתם. למעשה, כל הפעולות שננקטו בכח או כמעט בכח, כדי לנצר את היהודים, היו בניגוד גמור למדיניות הרשמית.]

בשנים 1412-1411 עבר בחוצות קסטיליה נזיר דומיניקני בשם ויסנטה פרר שהטיף לחזרה לתשובה לנוצרים ולהמרת דתם של היהודים. בהשפעתו, הציע המומר יהושע הלורקי תחת שמו החדש הירונימוס דה סנקטה פיידה , לאפיפיור בנדיקטוס ה-13 לקיים ויכוח פומבי,  על-פי עיקרון ויכוחים קודמים כמו ויכוח פריס או ויכוח ברצלונה. האפיפיור ציווה, בסוף נובמבר 1412 לארגן ויכוח בקנה-מידה גדול, ברצותו לנצל הצלחה לביצור מעמדו לאחר שועידת הכנסיה שעמדה להתרחש , התכוונה לערער על סמכותו.

הויכוח עצמו ערך שנה וחצי(!) בעיר טורטוסה . לא ארחיב עליו הדיבור במסגרת זו, רק אציין שכל צד הכריז על עצמו כמנצח. האפיפיור הכריז על הצד הנוצרי , כמובן. ויסנטה פרר המשיך להטיף ויהודים המשיכו להמיר את דתם. (אגב, ז'ואאו ה-1, מלך פורטוגל סירב להרשות לויסנטה פרר להיכנס לפורטוגל ולהטיף בה נגד היהודים. ארחיב בנושא כשאכתוב על תולדות יהדות פורטוגל)

לנושא המומרים

יהודים המירו את דתם מאז ומתמיד. בדר"כ היו ההמרות תוצאה ישירה של היחס הגרוע שהופנה אליהם, ההגבלות התעסוקיות הרבות, הגבלות המגורים, סימני-הלבוש ועוד. במקרים רבים היתה ההמרה לא בשביל ממירי-הדת עצמם אלא כדי להבטיח לצאצאיהם עתיד טוב יותר. מומרים אלה, מרגע שביצעו את אקט הטבילה, שינו את שמותיהם והתחילו לנהוג כנוצרים – התקבלו, בדרך-כלל, בקהילות ואף, חלקם, עלו לגדולה, במינהל האזרחי ובמדרגות הכנסיה, הם או צאצאיהם.

פליכס מנדלסון, המלחין, הוא נכדו של הפילוסוף היהודי הידוע, משה מנדלסון. ראש-ממשלת אנגליה, במאה ה-19, בנימין ד'יזראלי, הוא בנו של מומר. על קולומבוס אומרים שמוצאו ממשפחת מומרים שהיו ספנים ידועים . על אפיפיור אחד, אנאקלטוס השני (1131-1138), ידוע בפירוש שהוא נינו של יהודי שהתנצר, ברוך-בנדיקטוס מייסד משפחת פיירליאונה, ואומרים על עוד שני אפיפיורים, גרגוריוס ה-6 וה-7 שהם ממוצא יהודי. גם סבתו של טורקוומדה, אליו עוד נחזור, היתה בת למשפחת מומרים.

מקורו של הביטוי הידוע "יותר צדיק מהאפיפיור" הוא מאותם מומרים שסברו שכדי באמת להתקבל לחברה הנוצרית, באופו שעברם היהודי ישכח, עליהם להוכיח את דבקותם ומסירותם המלאים לדתם החדשה, והם אלה המכונים "מומרים להכעיס". הזכרתי כבר את יהושע הלורקי. בשנת 1239 כתב מומר אחר, ניקולאוס דונין מצרפת, כתב-פלסטר אל האפיפיור ובו טען כי התלמוד מכיל ביטויים מעליבים כנגד הנצרות בכלל וכנגד ישו ואמו מרים, בפרט. הוא גרם לרדיפות ולשריפת כל ספרי- התלמוד בהמשך. מומרים להכעיס כגון פבלו דה-סנטה-מריה או ג'ירונימוס דה-סנטה-פיידה היטיפו לאחיהם היהודים בספרד להתנצר ושיתפו פעולה עם הנוצרים.

היו כבר , בעבר, מקרים בהם מומרים חזרו ליהדות, אם בדור הראשון להמרה או אחריו. האינקויזיציה שהוקמה, במאה ה-13 בצרפת, כנגד תנועות המינות שם, המשיכה ופעלה, בברכת האפיפיורים, כנגד מומרים יהודים שנחשדו בכך שהם ממשיכים ושומרים על יהדותם, כנגד מומרים שחוזרים ליהדות וכנגד יהודים הנחשדים בכך שסייעו למומרים לשוב ליהדות. כך, למשל, הועלה על המוקד הרב יצחק מליס מטולוז באשמה שקיבל חזרה ליהדות מומר שהתחרט על-כך לפני מותו.

רבים מהמומרים המירו את דתם לנצרות רק למראית-עין ונשארו למעשה יהודים ועל-כן הם מכונים על-ידנו "אנוסים".

התופעה לא התחילה בספרד. לדוגמה, כתב האפיפיור הונורוס ה-4  לארכיבישופים של קנטרבורי ויורק באנגליה, בשנת 1286, כי יש להעניש את היהודים הבוגדים על כי הם מושכים את אחיהם הנוצרים לשוב אל היהדות.

לא ארחיב כאן על כל מנהגי האנוסים. אציין רק כי היו משתדלים לשמור את המצוות החשובות ביותר כגון שמירת השבת, יום-הכיפורים, פסח על כל מנהגי- הכשרות הקשורים בו, מצוות-המילה, כשרות בכלל, נישואין  וכדומה. היו בהם שהמשיכו במקצועותיהם "היהודיים" המובהקים כגון העתקת סיפרי-קודש, עיטורם ומיסחר בהם, ספרים חדשים או עתיקים. רבים שמרו על האוטוריטה שהיה להם בקהילותיהם כיהודים והמשיכו להשיא עצות ולפשר בין ניצים גם כנוצרים. הם היו משתדלים להתחתן בינם לבין עצמם והיו להם סיסמאות, פסוקים מסוימים על-פיהם היו הדוברים בם יודעים כי הם מזרע-קודש.

למרות שבאופן רשמי, כפי שכבר ציינתי, הכנסיה לא רצתה ובכל-אופן לא תמכה בגלוי בהמרת דת בכפיה, היו מקרים רבים של כפיה כולל כפיה שלטונית. הזכרתי כבר את הויזיגותים ולחצם במאה ה-7. אציין כי המרת-הדת הראשונה כנגד קבוצה של יהודים, נעשתה בספרד כבר בשנת 418 בעיר מאהון שבאי מינורקה.

בקרב היהודים היתה נטיה כללית להתייחס אל רוב המומרים כאל אנוסים ולסלוח להם, בחינת "אף על-פי שחטא-ישראל הוא"! , אמנם הגבילו אותם בקשריהם עם הקהילה, כדי שלא יבולע לקהילה כולה,  אך שמרו איתם על קשר. יתכן והיתה זו מגמה מכוונת , לשמור איתם קשר, על מנת שבבוא היום, כפי שאכן קרה בפועל, יחזרו באופן רשמי אל היהדות .

כן קיבלו אותם בתור אורחים , בטבעיות, כקבל בני-משפחה, בבתיהם בחגים, גם בבתי-הכנסת, סיפקו למי שרצה מצות בפסח (בסתר) ובשר משחיטה כשרה. לגבי האנוסים ששמרו באופן פעיל על יהדותם היה הסיוע ידוע בתוך הקהילה. סיוע  חשוב ואף כמעט ממוסד ניתן כדי שיוכלו למול את בניהם.

(חלק חשוב ביחס הסובלני כלפי האנוסים אפשר לייחס להשפעה שהיתה לספרו של הרמב"ם "איגרת-השמד", מהמאה ה-12, בה תמך במעשיהם של היהודים שהתאסלמו מאונס, בצפון-אפריקה ובדרום-ספרד, תחת לחץ הקנאות המוסלמית, אך נשארו יהודים בסתר.)

החברה הנוצרית בספרד נבהלה  מהיקפי ההמרה הדתית.

ראינו כי התופעה לא היתה יחודית לספרד. אלא שבמדינות אחרות היו ההמרות של בודדים או של כמה בני-משפחה יחדיו. בספרד, עקב היות הקהילה היהודית בה הגדולה באירופה, ככל שגדל מספר הממירים דתם, כאשר רבים מהם שומרים על יהדותם ושומרים על קשר עם הקהילה, שררה המחשבה שזה אקט קל לביצוע על-פיו אפשר "להחזיק במקל משני קצותיו", ועוד ועוד גדל שטף הממירים דתם. מה שבלט מאוד היתה  העוצמתה המספרית והשינויים שגרמה עוצמה זאת בחברה עצמה.

באופן פרדוכסלי, פעולתם של כל צוררי ישראל והנזירים והמטיפים הצליחה – הם גרמו לגל אדיר של המרות דת (ההערכות הן כי היו בספרד , במאה ה-15 , עשרות אלפים נוצרים חדשים!). מה יותר טוב מזה? אך יש כאן משום "הגולם קם על יוצרו".

הבעיה נבעה מ – 2 היבטים שהשלימו אחד את השני :

א.         ההיבט החברתי/כלכלי – כלפי היהודים שתפסו עמדות-מפתח בכירות במימשלים הספרדים השונים, למרות הגבלות שונות שהוטלו עליהם, היה אלמנט חזק של קנאה מצד נוצרים שחשו שסיכוייהם שלהם להגיע לעמדות הבכירות נפגעו. בתהליך, המהיר יחסית, של כניסת אלפי אנשים, בגלים, למעגל התעסוקה הבכירה ,משהוסרו לגביהם, עם התנצרותם,כל ההגבלות, נוצרה עוינות אדירה. העוינות לא באה רק מזאת – אפשר להוסיף לה את חופש הנישואין שנוצר עבור המומרים – הם מתחתנים עם נוצריות-ותיקות ובכך נכנסים למעגלי משפחה של רבדים שונים באוכלוסיה כולל הרובד הבינוני והעליון. כך אפשר למצוא בדור השני להמרות-הדת ובוודאי בדור השלישי "נוצרים-חדשים"  בתפקידי מפתח בכלכלה, בבנקאות, בספרות, במנזרים ועוד – עד ראשות האינקויזיציה – כן, סבתו של טורקוומדה, כפי שציינתי, היתה בת למשפחת מומרים ! גם אם  רוב הנוצרים החדשים עשו הכל כדי להתחתן בינם לבין עצמם, הבעיה באמת לא היתה בהיקף הגדול של המומרים שהגיעו לגדולה  אלא במיעוט ביניהם שהצליח להתקדם ולהידחף ובכך להפריע לנוצרים.]

ב.         ההיבט הדתי – גם אם האנוסים השתדלו להסתיר את העובדה שהם ממשיכים לשמור על חלק מחוקי הדת היהודית אי-אפשר היה להסתיר זאת לגמרי, בוודאי כאשר היו תופעות חוזרות ונשנות שהובחנו היטב אצל אלפי משפחות. למשל ההימנעות, ככל האפשר, בתירוצים שונים, מעבודה בשבת ובמיוחד בחגי-ישראל ובאופן מוחלט ביום הכיפורים; הרחצה בערב שבת והחלפת הבגדים, ההימנעות, ככל האפשר, מאכילת מאכלים מסויימים ובתוכם, כמובן,  החזיר.

כאשר היו מתארחים בבתי נוצרים-ותיקים הם ניסו להציג מצגת של חוזרים-בתשובה קיצוניים, לשונם ציטטה פרקים מהברית החדשה ומעשי קדושים ושמות קדושים למכביר, משקוף דלת ביתם עוטרה בצלבים גדולים ובתוך הבית היו איקונות לרוב, אך התחושה אצל שכניהם הנוצרים-הותיקים היתה קיימת , במיוחד כאשר היה להם אינטרס לחפש אותם.

מכאן התמסדה תפיסה דתית חדשה – אם עד-כה ראו יהודי שהמיר את דתו כמי שניתק מעמו ועבר אל עם אחר, עם הנוצרים, מעתה אמרו שגם אם יהודים המרו דתם, כיוון שביסודם הם עם קשה עורף ובוגדני, לא יכול להיות שהמרת הדת היתה כנה אלא שהיא, מלכתחילה, מזויפת, ונעשית לשם השגת מטרות אישיות וכלליות. פעולותיהם של היהודים  במחתרת מיועדות להריסה והשתלטות  על העולם הנוצרי .

מעבר לכל זאת יש להבין את התחושה של הבגידה באקט הטבילה. הטבילה היא אחד הסקרמנטים (מעשים פולחניים) הראשונים במעלה בדת הקתולית . בטבילה האדם נכנס לדת בחסות האב, הבן ורוח הקודש. הוא מקבל על עצמו את כל המחויבויות שהדת כוללת ומתנתק מכל אמונה אחרת. יותר מזה – הממירים את דתם עשו זאת בלווית סנדקים, (אבות רוחניים, נותני חסות) מבני הנוצרים-הותיקים. לעתים, היו הסנדקים בני-אצולה, אנשי דת בכירים ואף בני משפחת-המלוכה. בעת רישום ההטבלה בספרי הכנסיות היו נרשמים גם שמות הסנדקים. לעתים קרובות היה המומר מקבל את שם משפחתו של סנדקו. כאשר משפחה שלמה התנצרה, קיבלו כולם אותו שם אך כאשר התנצרו בשלבים שונים לכל אחד היה שם משפחה אחר, לפי שם סנדקו.

התרמית, אם-כן, של המשך שמירת חוקי היהדות היתה פגיעה והעלבה של אקט הטבילה  ולעג  לסנדקים.

חוקי טוהר הדם

באמצע המאה  ה-15 גברה התסיסה הכללית. בעיר טולדו גרמה התסיסה ב – 1449  למהומות שהופנו קודם-כל כלפי המתנצרים. המהומות היו עקב דרישות השלטונות למיסים מהעיר. העיר סירבה. דון אלווארו, ראש השרים של ממלכת קשטיליה הורה לגבות בכוח. גובי המיסים שהיו, כמעט כולם ,כמובן, נוצרים-חדשים, הותקפו. בהמשך המהומות הותקפו כל הנוצרים-החדשים.

בעקבות המהומות קמה יוזמה בטולדו לחקיקת חוקי "טוהר הדם" שהופעלו מכאן ואילך כנגד נוצרים חדשים. העקרון הוא, כפי שכבר ציינתי – כיוון שליהודים יש מומים מולדים, גם אקט הטבילה אינו יכול לבטלם והם נשמרים, המתנצרים, יהודים בפועל ויש להגבילם. המלך חואן ה- 2 דווקא התנגד להתפתחות זאת וביקש את תמיכת האפיפיור כנגד המורדים. האפיפיור ניקולאס ה-5 פירסם בולה ובה דחה כל אפלייה בין הנוצרים הותיקים לחדשים. אף הקרדינל חואן דה טורקמדה (דודו של מי שעתיד להיות ראש האי נקויזיציה הספרדית) תמך ואף דחף לדעת האפיפיור.

בכל אופן המהומות נמשכו שוב בטולדו ב – 1467 ואחר ב- 1473 באנדלוסיה כאשר השיא היה בקורדובה.

הקמת האינקויזיציה בספרד

בשנת  1478 פנו המלכים הקאתולים אל האפיפיור סיכסטוס ה-4 לקבל אישורו להקים בספרד אינקויזיציה. אני מדגיש כי הם התחתנו ב- 1469 ושלטו למעשה מ – 1475. כלומר, שחרף המהומות לתוכם נכנסו והמאבקים באצולה, אותם תיארתי, לא אצו להקים את האינקויזיציה מיד.

ישנם היסטוריונים הטוענים שגירוש היהודים היה פרי תיכנון מוקדם של השניים וכל מה שעשו היו שלבים באותו תכנון. אני מטיל ספק בכך. לוא רצו היו יכולים להורות  על הגירוש מיד עם עלייתם לשלטון. לא היה צורך באינקויזיציה או בשלבים השונים שנראה להלן.

האינקויזיציה לא היתה גוף חדש או המצאה ספרדית – היא הוקמה בצרפת בשנת 1231 בידי האפיפיור גרגוריוס ה-9 כנגד תנועות המינות שם, אותן הזכרתי. כבר בראשית פעולתה נודעה באכזריותה ובנחישותה.

במאות 15-14 פעילותה נחלשה והייתה קיימת בד"כ בדרום-אירופה. הם "טיפלו" בבעיות אמונה שהועלו מדי פעם. למשל, על פי הוראת האפיפיור יוחנן ה-22, רדפו את חבורות היחפנים ( הבגינות הנשים והבגרדים, הגברים) שלמרות שחברו, במאות ה-13 וה-14 לפרנצ'יסקנים ולדומיניקנים, עדין ראו בהם איום על סמכות הכנסיה.

עוד הערה שאני רוצה להעיר בנושא האינקויזיציה- הם לא היו " אוהבי-יהודים". זה ברור. כאנשי-כמורה הם ספגו, משחר ילדותם, כל מה שאפשר על "רשעותם" של היהודים "רוצחי ישו". אך הדאגה שלהם היתה לשלימות הכנסיה האם וכל, חוזר, כל מי שהיה יכול לאיים על שלימותה, היה יעד לחקירותיהם ולמשפטיהם.

לא אפרט, במסגרת זאת את נוהלי החקירות והבאת העדים והרישום המדויק, לעיתים עד כדי אבסורד (אך רישום זה מאפשר לחוקרים רבים לעקוב אחר ההליכים ואחרי גורלם של אנשים ובני משפחותיהם).

כאשר, במאה ה-16, הבעיה העיקרית שעמדה בפני הכנסיה היתה התפרצות והתפשטות הכיתות הפרוטסטנטיות, כמעט לא עסקה האינקויזיציה במומרים.

הדומיניקנים הספרדים הם  שפנו, ביוזמתם, אל האפיפיור סיכסטוס ה- 4  וביקשו להקים סניף של האינקויזיציה בספרד. האפיפיור הסכים אך היתנה זאת בכך שהיא תהיה כפופה לנציגו שישב באופן קבוע בסביליה. הנושא הועבר לאישור המלכים אך הם דחו את הרעיון – הם ידעו כי באופן כזה הכספים המוחרמים מהאנוסים שימצאו אשמים , יועברו לקופת האפיפיור.

אני שב ומסב תשומת-לב הקורא כי לא אצה להם הדרך – אם הנושא היה בראש מעייניהם היו מסכימים להקמת האינקויזיציה לאלתר ולא משנה מי ירוויח מכך.

הכמרים והנזירים המשיכו ללחוץ בעיקר בטענה שסביליה וכל חבל אנדלוסיה מלאות אנוסים מתייהדים. האפיפיור אישר הקמתה גם אם הכספים המוחרמים יעברו לכתר הספרדי. בראשה הועמד תומאס טורקוומאדה שהיה ראש מנזר דומיניקני בסיגוביה והמוודה האישי של המלכה. (ב-1483).

עם תחילת הפעילות, היה ויכוח נוסף בין האפיפיור שנחרד מהשמועות שהגיעו אליו על אכזריות הפעולות. המלך השיב לו בגסות והאפיפיור התקפל. סניפים של האינקויזיציה הוקמו גם בקשטיליה, קורדובה, חאן וטולדו וכן באראגון – סרגוסה, ברצלונה, ועוד מקומות.

על אכזריותה של האינקויזיציה ועל דרכי- פעולתה לא אפרט כאן. מדורות המומתים בערו בכל ארץ ספרד כאשר הפעולה נקראה "אוטו-דה-פה" AUTO DA FE    "מעשה האמונה".

אין נתונים מדוייקים על מספר האנשים שהובאו, בסה"כ , בפני דין האינקויזיציה. ישנה הערכה כי בסביליה עצמה הועלו על המוקד בשנים 1491-1483 יותר מ- 700 איש. אלפים חזרו בתשובה בטכסים משפילים, רכושם הוחרם והם נענשו בעונשים שונים.

לאור פעילות האינקויזיציה רבים מהאנוסים ברחו, אם לאיטליה ואם לדרום-צרפת (באיון, בורדו) לשם יכלו להגיע בתור נוצרים ובוודאי לפורטוגל השכנה שם גם רבים חזרו ליהדות. היה גם נסיון של התקוממות כנגד פעולת האינקויזיציה: ב- 1485 נקשר קשר בידי אנוסים בסרגוסה כנגד פדרו ארבואיף שהיה ראש האינקויזיציה במקום והיה צורר ורשע מאין כמותו. הוא נרצח אך הקושרים נתפסו והומתו. סרגוסה היתה אחד המקומות הידועים בקיצוניותם ודמתה במספר הנספים לסביליה. ברצלונה, למשל, נחשבה למקום "רגוע" – רק כחמישים איש הועלו על המוקד במשך 6 שנים.

איך הגיב הציבור היהודי לרדיפות?

בריחה של יהודים מספרד היתה במשך כל המאה ה- 15. ישנן הערכות כי מאז הפרעות ב- 1391 ועד הגירוש, עזבו, מרצונם, כ- 100,000 יהודים. רבים  התחילו להגיע אל האימפריה העותומנית החדשה וליסד קהילות מובהקות של יוצאי-ספרד או "ספרדים", שהן הבסיס לקהילות ששרדו עד המאה ה-0 2.

עדיין נשאלת השאלה לגבי האנוסים – מדוע הם המשיכו לשמור על היהדות כאשר ידעו על פעילות האינקויזיציה ותוצאותיה הנוראיות ?

ברור כי התשובה מורכבת. אותם אלה שראו עצמם יהודים מאמינים והתנצרו מלכתחילה רק למראית עין ,לא ראו כל אפשרות אחרת אלא להמשיך בקיום המצוות, עודדו איש את רעהו ואף הקפידו אחד על השני !  ישנה גם התקווה הבסיסית של כל אדם בנוסח "לי זה לא יקרה".

ישנו, שוב, הפרדוכס שכבר הזכרתי וחזרתי והזכרתי – החברה הנוצרית עצמה לא קיבלה אותם, הגבילה אותם, ראתה בהם גוף זר, לא רצו להתחתן איתם וכך הם  נאלצו, מעבר לרצונם העצמי לעשות כך, להתחתן בינם לבין עצמם ושמרו על התמיכה שקיבלו מהגוף היחיד שהכירו – אחיהם שנשארו יהודים.

עוד שתי נקודות:

להבדיל מהתגיירות ליהדות שמחייבת לימוד והוכחת ידע, אקט ההצטרפות לנצרות היה באמצעות הטבילה בלבד. היה קל להתנצר אבל לרובם לא היה כל מושג מה היא האמונה הנוצרית ומהם עקרונותיה. ברור שאם אדם חדור בהכרה דתית ברמה העקרונית הוא ימשיך באמונה ובפרקטיקה אותן הוא מכיר. כלומר מי שמכיר רק את המנהגים היהודים ימשיך וישמור אותם בתור הפולחן הדתי שהוא רוצה לקיים.

יכול להיות שאם מוסדות הכנסיה הקתולית בספרד, במקום לרדוף את המתנצרים, היו משקיעים בחינוכם, כפי שעשתה הכנסיה באיטליה, במאה ה-16, אולי היתה הבעיה מופחתת.

נקודה  נוספת, חשובה –    שאלתי למה לא ברחו יותר ! למעשה לא היה להם מקום בטוח שידעו שבו יוכלו לחיות בשלום ! גם אם היתה הנחה ושמועות שבאיטליה, למשל, יותר קל, הרי גם שם פעלה האינקויזיציה ! ושלטון האפיפיור שם הרבה יותר נוקשה (מה שהם, בכל-זאת, חשבו. במאה ה-16 נראה שהאפיפיורים עצמו עין כלפי התנהגות האנוסים כל עוד הדבר שירת את האינטרסים הכלכליים שלהם. עד עלותו של קאראפה על כס האפיפיור ב-1555).

לכן הרבה אמרו לעצמם: כאן אנחנו בכל אופן בבית , כאן קבורים אבותינו, אנחנו מכירים את רוב השכנים, לא כולם רעים. כבר היו תקופות קשות שאחריהן היתה הקלה כאשר עלה לשלטון מלך יותר נוח. נמתין ונחכה.

למה עכשיו ?

תהיתי,בפתח מאמרי, מה קרה דווקה עכשיו ? כל הארץ ספרדית, נכבשה, ניגמרו הצרות. הרי היהודים עזרו ותמכו ועודדו – למה לגרש אותם עכשיו ?

כתבתי כי, למעשה, לא היתה למלכים ברירה אחרת. כל הנסיבות שתיארתי  הובילו לכורח לבצע את הגירוש. אם אני מנסה לתאר לעצמי מה היה קורה אם לא היה מוצא הצוו, אני רואה לנגד עיני תוהו- ובוהו כללי, בו נוטלים חלק רבבות החיילים שמשימותיהם הסתיימו והם מחפשים פורקן לעוצמתם (נראה מה קרה, למשל, במערב הפרוע, בארה"ב, אחרי תום מלחמת האזרחים) כאשר הקורבנות הזמינים יהיו, כמובן, היהודים וה"נוצרים החדשים".

בתוך כל זאת הכנסיה חודרת עוד ועוד באמצעות האינקויזיציה והמיסדרים הדתיים (ושוב אני רואה לנגד עיני את חדירתו של מיסדר הישועים, שהוקם במאה ה-16 כנגד הפרוטסטנטים, ודרך-אגב השתלט על מערכות- החינוך וניכנס לנשמה של כולם, תרתי-משמע, עד שהיו נאלצים לגרשם בכוח במאה ה-18). בתוך כל-זאת אני רואה התמרדות של בני-האצולה הגבוהה שמנסים להחזיר את מעמדם, כפי שהיה.

נראה לי שכל החששות האלה היו לפני המלכים! וכיוון  שאת ה"נוצרים החדשים" לא יכלו לגרש, גם כיוון שהיו מחותנים עם "הנוצרים הישנים", החליטו כי "התרופה" לכל תרחיש  רע אפשרי, תהיה בגירוש היהודים. והם מנסחים זאת היטב בכתב-הגירוש.

ושורה אחרונה להדגשת הנקודה הזאת- החלטת הגירוש לא היתה אקט דתי כי אם מדיני ! היא לא היתה כנגד היהודים עקב אמונתם הדתית אלא היתה צעד שנועד למנוע מחלוקות

שנועד ליצור אחידות מחשבתית ואמונתית שנועד לנטרל הרבה מכשולים אפשריים !

צוו הגירוש

ב- 2 בינואר 1492 שוחררה גרנדה. עם תום השמחות לחגיגת הנצחון, ב-1 במאי, פורסם צוו הגירוש. אני מביא אותו כפי שהוא מופיע אצל דובנוב, "דברי  ימי  עם-עולם", כרך ה', עמ' 22, ג' :

"בממלכותינו נמצאים הרבה מתייהדים, נוצרים רעים הסוטים מאמונתנו הקאתולית הקדושה באשמת התחברות היהודים עם הנוצרים.

מתוך שאיפתנו לתקן קלקלה זו ציווינו ביחד עם בית המחוקקים, שאספנו בטולדו בשנת 1480, להבדיל את היהודים בכל הערים ולתת להם שכונות מובדלות. כמו-כן הנהגנו את האינקויזיציה הפועלת זה שתים-עשרה שנה ועל-ידה נגלו ונענשו נאשמים רבים.

לפי הרצאת האינקויזיטורים לפנינו, אין כל ספק, כי התחברות הנוצרים עם היהודים המדיחים אותם לאמונתם הארורה, מביאה לנוצרים נזק רב. היהודים עמלים להדיח את הנוצרים ובניהם (הכוונה לאנוסים) על-ידי מתן ספרי-תפילה עבריים, המסבירים להם דבר הצומות, ממציאים להם מצות בפסח, מורים להם את המאכל אשר ייאכל ואשר לא ייאכל ובכלל מפתים אותם לקיים את מצוות תורת משה.

כל זה חותר תחת אמונתנו הקאתולית הקדושה ומשפילה, וכך באנו לידי דיעה, שהאמצעי הפועל לתיקון כל הקלקלות הללו היא הפסקת כל התחברות בין יהודים ונוצרים על-ידי גירושם ממלכותינו, אולם לפי שעה אמרנו לגרש אותם רק מערי אנדלוסיה, שבהן הנזק גדול ביותר. אבל לא התקנות הללו ולא משפט הצדק, שנעשה ביהודים שחטאו חטא פלילי כלפי אמונתנו הקדושה, לא ביערו את הרע…

לפיכך אנו גוזרים ומצווים, שכל איש ואישה גדול או קטן אשר בשם ישראל יכונה יגורשו ויצאו מכל גבולות מלכותנו בתוך שלושת החודשים הבאים, מאחד במאי מתחילים ובאחרון ביולי מסיימים. אחרי תום המועד הזה אסור להם לדרוך שוב על אדמתנו לגור בה, לשהות בה כעוברי אורח או לתכלית אחרת וכל אשר ימרה את פינו לבלתי לכת בתוך הזמן וימצא אחרי – כן באיזה מקום ממקומות ממשלתנו אחת דינו למות ורכושו יוחרם.

והננו מצווים ואומרים שכל איש בממלכותינו לא יהין לאסוף אליו לא בגלוי ולא בסתר לא יהודי ולא יהודיה אחרי עבור המועד הנזכר מחודש יולי ואילך, והעובר יוחרם רכושו למלכות.

ולמען יוכלו היהודים לעשות בהונם כחפצם בתוך המועד הנזכר אנו מקבלים אותם תחת כנפי חסותנו ונותנים להם בטחון החיים והרכוש, שיוכלו לחיות במנוחה עד סוף יולי ולמכור ולהחליף את רכושם, בין מטלטלים ובין קרקעות ולעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. כמו-כן אנו נותנים רשות ליהודים להוציא רכושם דרך הים או היבשה – חוץ מזהב, כסף, מטבעות ויתר הדברים האסורים על-פי דת מלכותנו". (ההדגשות שלי).

כמה הערות לתוכן המסמך :

הנייר אינו סתם צוו גירוש כפי שנעשה באנגליה או בצרפת בזמנם. זהו מסמך מנומק היטב המסביר כל השתלשלות האירועים והסיבות והנסיבות המחייבות את המסקנה האחת – הגירוש.

מוזכרים כאן הפעולות שננקטו קודם לכן כדי לפתור את הבעיה – האינקויזיציה ומשפטיה פועלים כבר 12 שנים, נסיון לגרש קודם כל את תושבי אנדלוסיה (שהופסק מהר מאוד כי  הרבה  יהודים עברו לגרנדה המוסלמית והנוצרים לא רצו שהיא תתחזק כך).

(אגב, לא הוזכר כאן רעיון ליישב בגיברלטר, כאשר היא שוחררה ב- 1474, את כל האנוסים שיבחרו בכך. הדוכס מדינה-סרדוניה , מושל איזור סביליה, תמך ברעיון וכתב- החוזה הוכן לחתימה. אך קיים היה החשש שהאנוסים יחברו למוסלמים בצפון-אפריקה ויחד יסייעו לממלכת גרנדה.  הרעיון נפל.)

אחזור לצוו הגירוש – בין הנקודות שהוזכרו היה הפקודה שיהודים יצאו משכונותיהם במרכזי הערים ויעברו לשוליים או לכפרים, כדי להרחיקם מהמומרים.

אם הזכרתי את צרפת, אציין ששם, למרות שכבר בסוף המאה ה- 13 הואשמו היהודים על-ידי האינקויזיציה בשידול מומרים לחזור ליהדות, פחדו יותר מהשפעתם על הנוצרים  ומ- 1283 נאסר עליהם לגור בכפרים מתוך חשש שהכפריים הבורים יושפעו יותר!

בין ההנמקות לגירוש הוטחה האשמה ברורה ליהודים ה"עמלים להדיח". כלומר אין כאן התנהגות פסיבית של יהודים המסייעים לנוצרים-החדשים על-פי בקשת האחרונים, אלא יוזמה שלהם , של היהודים, לעשות הכל כדי להחזירם ליהדות. יש איזכור של הפעולות והדגשה כי אלה משפילים את הנצרות.

3 חודשים ניתנו לביצוע הגזירה. כדי למנוע פרעות בקרב היהודים ניתנה להם חסות ממלכתית. הם לא הפקר, כפי שהיו היהודים באירופה בזמן מסעות הצלב. עם כל זאת, לאחר שימכרו את כל רכושם, אסור ליהודים להוציא את שוויו או מה שיצליחו לקבל בסוג של מטבע  עובר-לסוחר. זו מכה שמשאירה בידיהם את מטלטליהם האישיים בלבד.

הצוו פורסם ברבים באזוריה השונים של ספרד, בשפות ודיאלקטים שונים שהיו מקובלים (השפה הקסטיליאנית עדיין לא הוכרה כשפה הרשמית למרות שבאותה שנה, 1492 הודפס החיבור המפורסם – "דקדוקה של השפה הקסטיליאנית"). הוא פורסם בכתב, הופץ ונתלה בכיכרות הערים ואף הוקרא בקול על-ידי כרוזים ממלכתיים (רוב הציבור הרי לא ידע לקרוא).  כמו-כן הוקרא בבתי-כנסת ובכנסיות.

היהודים היו מוכי תדהמה. מנהיגיהם, דון יצחק אברבנאל ואברהם סניור ביקשו להפגש, באופן-דחוף, עם המלכים.

בתחילת חודש מאי הם התקבלו בארמון אלהמברה, בו התיישבו המלכים ופמליותיהם.

כאשר אתם מבקרים בארמון, ב"חדר השגרירים" – SALA DEL AMBAJADORES  – דמיינו שאתם חווים את המפגש – המלך והמלכה ישובים על כסאות העור כשבחלונות מאחורי גבם נשקף הנוף. בפתח עומדים 2 היהודים. אברבנאל כבן 55 וסניור מבוגר ממנו בכ-20 שנה. הם מתחננים בפני המלך והמלכה, כורעים על ברכיהם. בהכירם את "קמצנותו" הידועה של פרדיננד והצורך האובייקטיבי שלו בכספים רבים, לתשלום הוצאות המלחמה, הציעו לו כופר גדול (מדובר על שלושים אלף דינרי זהב).

על-פי הידוע, עמד המלך להתפתות ולהסכים לקבלת הכופר. האגדה מספרת שטורקוומאדה  האינקויזיטור התחבא מאחורי הוילון וברגע המכריע יצא, צלב-כסף גדול בידו וקרא בקול אל המלך : "יהודה איש קריות מכר את ישו הנוצרי  בשלושים כסף  ואתם מבקשים למכרו בשלושים-אלף-זהב!" . הסיכוי נמוג.

העזיבה

אלפים עזבו בתוך 3 החודשים. הרב אבוהב מטולדו(שנפטר מרוב צער אחרי 7 חודשים) ועמו 29 ראשי קהילות פנו לפורטוגל והסדירו הגירה אליה, עם המלך ז'ואאו השני. אחרים כבר עזבו לאיטליה ולאסיה הקטנה.

רוב היהודים ישבו והמתינו, שמא תבוטל הגזירה. משלא חל כל שינוי התחילו למכור רכושם באפס כסף. בעלי העסקים והעשירים הצליחו להוציא את רוב רכושם ועושרם בדרכי תחבולה. לרוב העם לא נותר כמעט כלום. המרת הדת נמשכה ממש עד יום היציאה. אותם אלה שחששו שלא יוכלו לחיות במקום אחר ופחדו מתלאות-הדרך מיהרו והתנצרו.

המפורסם במתנצרים, כנצחון גדול של המלכים, היה אברהם סניור, שאולץ , על-פי הסיפור, על-ידי המלכה, הוא ובנו ,להתנצר ולהמשיך לשרת אותה, באיום שאם לא ייעשה כן – יבולע ליהודים. כך, בכנסיית סנטה-מריה די-גואדלופה בוואיידוליד, כאשר המלך והמלכה אישית משמשים לו סנדקים לטבילה ושם משפחתו החדש "קורונל". ישנה מסורת עד היום בספרד שכל או רוב הנושאים שם זה, הם מצאצאיו.

לפני היציאה, נפרדו היהודים משכונותיהם, מחלק משכניהם, איתם היו בקשרים טובים ומקברות-אבותיהם. מהם שהשאירו את מצבות יקיריהם כפקדון נסתר בידי חבריהם או בני משפחתם האנוסים.

לקראת ה-2  באוגוסט (ניתנו עוד יומיים להארכת המועד), הוא יום  9 באב, החלה נדידת-עם – מנמל קאדיס בדרום, שנקבע לשם כך, יצאו רוב מגורשי אנדלוסיה וחלק מקסטיליה בדרכם הימית לצפון אפריקה ולאיטליה. מנמלי ברצלונה וואלנסיה יצאו האוניות מזרחה לאיטליה ומזרחה לחצי-האי היווני ולתחומי האימפריה העותומנית. חלק הגיעו אף לארץ ישראל והתיישבו ב-4 "ערי הקודש" – טבריה, צפת, ירושלים וחברון. שיירות רגלים נעו כבר מערבה אל גבול פורטוגל.

מתוך אמונה שהשלטון הספרדי יתחרט על הגירוש מהר מאוד, אחרי שיווכח בנזק שנגרם לכלכלה, החליטו רוב היהודים כי המקום הנוח ביותר לחכות בו ואחר-כך לחזור לבתיהם הוא פורטוגל השכנה בה גם אפשרו השלטונות ליהודים חיים שלווים, בוודאי בהשוואה לספרד.

השיירות הארוכות נעו רגלית. בדרך נפטרו קשישים ונקברו, נשים ילדו והסבל היה רב. רבים מהכפריים הנוצרים לידם עברו סייעו להם במזון ובמשקה. הנזירים הדומיניקנים זינבו בהם והמשיכו להטיף להמרת הדת ממש עד למעבר הגבול.

היו כמובן, נסיונות רבים של פרעות וביזה של המקומות בהם הם חיו וכן לאורך הדרך. דוגמא מובהקת לאירועים מוצאים הקשורים ביציאת יהודי העיירה הואסקה שבאראגון. לאחר תשלום חובות הקהילה ומכירת הרכוש יצאו היהודים מערבה לכיוון פורטוגל וראש מועצת העיר ליווה אותם. בלילה חנו ליד כפר סמוך ושם נשדדו אך אז הגיעה הוראת המלך המפורשת שיש לאפשר להם יציאה מסודרת. מכאן ואילך אף קיבלו ליווי צבאי עד הגיעם לגבול פורטוגל.

מלך פורטוגל התיר להכנס לתחומו למשך 8 חודשים וקבע דמי מעבר (מ- 8 עד 100 דינר זהב לגולגולת) .העשירים יותר הורשו להתיישב בעיר אופורטו הצפונית. בנקודת הגבול הוקמו תחנות תשלום "PAGAGEM" שם שולם הכסף.

מי שיגיע לעמק שלרגלי העיירה הפורטוגלית MARVAO , ממש על גבול ספרד-פורטוגל, יוכל למצוא שריד לתחנת- תשלום כזו. ב- 1992 נקבע כאן לוח-זכרון, במלאת 500 שנים לגירוש, בנוכחות ובחסות שגרירת ישראל, דאז, בפורטוגל, קולט אביטל. הלוח מספר שבשנת  3-1492 עברו בנקודה זו 4000 יהודים.

רבים התיישבו בעיירות הגבול. חלקם עברו לליסבון.

הנחת לא נמשך זמן רב – ב-1497, לאחר שהמלך הצעיר מנואל ה-1 רצה לשאת את בתם של פרדיננד ואיזבל לאשה, אלמנתו של אחיו אלפונסו, ובכך להבטיח שיורשיהם ישלטו בשתי הממלכות – אמרו לו הוריה, והיא עצמה שהיתה אדוקה בדתה – "אתה רוצה את ידי – גרש את יהודיך". וכך התרחש גירוש פורטוגל שהיה הרבה יותר קשה ואכזרי.

תוצאות הגירוש

כך, כמעט, נחרבה קהילה שהיתה מגובשת מאות שנים ופעלה ותרמה והתפתחה. כמעט כתבתי כי כיוון שבאו במספרים גדולים, התיישבו כקהילות והביאו איתם מסורות ושפה ומאכלים ומינהגים ושירים אשר לא רק שימרו את עצמם אלא אף גרמו לאחרים, כגון היהודים הרומיניוטים ביוון ובתורכיה, למשל, להצטרף, בסופו של דבר, אליהם.

מורשת הלדינו קמה בשנים האחרונות לתחיה, במיוחד בשיריה המיוחדים ובספרי בישול הנפוצים.

מן הראוי שמשקלה של קהילת יוצאי ספרד בכלל בתרבות הישראלית יעלה ויבלוט מעבר למצבה כיום. מן הראוי שבבתי-הספר ילמדו יותר על תולדות יהדות ספרד ומורשתה.

ספרד לכשעצמה כמעט ואיבדה את יכולתה הכלכלית. למזלה, במשך 100 השנים הראשונות לאחר הגירוש, הגיעו אוצרות רבים מארצות הכיבוש באמריקה, והאנוסים, המשיכו ותרמו את יכולתם המסחרית-כלכלית. כאשר כבדה יד  האינקויזיציה עליהם ורובם ברחו ועזבו – ירדה ספרד במאה ה-17 .

כ-"גול עצמי" נוסף, הלכו הספרדים וגירשו את המוסלמים כפי שכבר ציינתי, ובזאת הורידו את כלכלתם יותר.

מקובל לעסוק בשני "תור-זהב" בספרד- תור הזהב של היהודים בתקופת השלטון המוסלמי ואח"כ זה של תקופת השלטון הנוצרי, תוך כדי ה"רקונקויסטה".

אך יש גם "תור-זהב" שלישי והוא זה של האנוסים. אמנם האינקויזיציה לא חדלה לדרוש ולחקור ובמאה ה-17 אף הגבירה את עצמת פעילותה בספרד, פוטוגל וכל מושבותיהן שמעבר לים, אך, בכל-זאת, היהדות חזרה לאירופה המערבית ,"בדלת האחורית", ע"י האנוסים.הם התפזרו בכל רחבי העולם, השתלטו, כמעט לחלוטין על המסחר הבינלאומי, צברו עושר ויכלו להלוות כספים למלכים ולשליטים ובכך להעצים את כח השפעתם. הקשרים בינם לבין עצמם, שחוזקו כל הזמן ע"י קישרי נישואין, העזרה ההדדית בתוך הקהילות תוך ידיעה והכרה ברורה שכולם הם בני החבורה המיוחדת של יהודים בסתר-זהו משהו יוצא מן הכלל !לאט-לאט התחילו לחזור ליהדות, תחילה כבודדים ואח"כ כקהילות שלימות.

קהילות של יהודים "חדשים" הוקמו במושבות בדרום-אמריקה, בבורדו ונאנט בצרפת, באנטוורפן, באמסטרדם, בוונציה, בפררה, בלונדון, קהילה מאוד גדולה שהורשתה, בפועל לקיים מצוות היהדות בסתר, וכמובן ברחבי האימפריה העותמנית לאחר שרובם שבו ליהדות.

אני לא רוצה להרחיב, במסגרת מאמר זה, אך, כשאני מדבר על תוצאות גירוש-ספרד, מתוך הצער והסבל והכעס, קמו דברים חיוביים. רבים מהיהודים בעולם החדש ואפילו בניו-יורק, הם צאצאים של אנוסים שחזרו ליהדות חרף ידה הארוכה של האינקויזיציה.

ולסיכום הדיון בגרוש ספרד- עד היום ישנם בעולם, במיוחד בדרום-אמריקה, מליוני אנשים הרואים עצמם כצאצאיהם של אותם אנוסים ורוצים לשוב ליהדות. חבל שהמדינה אינה עושה דבר לשם כך!

גיורא ברק

© כל הזכויות שמורות