ז'אן ד'ארק

רוחי נפלה . הרי חזרתי ולבשתי את השריון בגלל ניסיון-האונס של פייר קושון. שקלתי להתווכח, להתחנן, לקרוא לגנרל האנגלי ולספר לו על קושון. פערתי פי כדי לדבר אך שבתי והידקתי את לסתותיי. אין טעם. הם הרי רוצים להשמידני. הם לא ינוחו ולא ישקטו. היו לי כמה ימים טובים בהם חשבתי שניצלתי מרוע הגזירה.

איזו צביעות. אני ביקשתי ללבוש שריון? הרי זה נכפה עלי, תחילה על-ידי באודריקור, מפקד הצבא אליו פניתי לראשונה. פעמיים סילקני מפניו ונאלצתי לחזור לכפרי . רק אחרי שצפיתי, בסיוע הקולות שעלו במוחי, את הפסד הצרפתים באורליאן, הסכים ושלחני בלוויית חוליה לשינון.

בהמשך הם שפחדו שארכב בראש הלוחמים בשמלתי המתנופפת ברוח וכל צבא צרפת יהיה לקלס. במיוחד אם לא אצליח כי לזה לא יכולתי לתת כל ערבות. אולי גם פחדו שהחיילים לא ירצו לצאת ולהלחם בעקבות אישה לובשת שמלה. זה נשמע הגיוני. הרי כלל וכלל לא היה בטוח שיהיו לי חיילים. כל הגדודים התפזרו מתוך אותה אנדרלמוסיה שיצרה המריבה בין בית בורגונדיה לבין בית אורליאן. חיילים רצו להלחם באנגלים ולא באחיהם.

החלטתי שאם כבר נגזר עלי ללבוש שריון הוא יהיה ,קודם-כל, במידתי, שיהיה לי נוח ולא ארגיש לחוצה ומעוכה כפי שחשתי בשריון הצר שסיפקו לי. שנית, רציתי שיהיה מעוצב באופן שונה על-מנת שיובחן בשונותו משאר השריונים. כי הרי לא אני אהיה זו המובילה את הצבא וכאשר ננצח, כך חשבתי, זה לא יהיה ניצחון שלי אלא של המלאך מיכאל, המגן שלנו. זה לא יהיה ניצחון לי אלא למלך ולצרפת כולה!

קיבלתי שריון לבן חלק ונקי. רצו לתת לי חרב סתמית. לא, אמרתי. אני רוצה רק את החרב הקבורה מתחת למזבח של כנסיית קתרינה הקדושה. קול לחש באזני לבקש זאת. המלך הורה לחפור מתחת למזבח ושם נמצאה חרב שעליה חרוטים 5 צלבים.  זו הובאה אלי. הנה, אמרתי לעצמי, המלאך מיכאל נתן לי את הסימן השלישי שהוא לצידי תמיד.

לסגירת נושא ההופעה גם  ביקשתי  שיציירו לי דגל מיוחד בעל רקע לבן עליו יצוירו פרחי לילך. בצד אחד יש לצייר את האל המחזיק את העולם בידיו עם המילים "ישו מריה", ובצד השני מלאך המחזיק בהערצה פרח לילך.

כל זה נעשה. כך דהרתי בקרבות, בידי האחת הנס ובשנייה החרב. כך ניצחתי את האנגלים.

ובשל השריון שלבשתי ואיתו ניצחתי, הם רוצים לנקום בי באמרם שזו ההוכחה שאני מכשפה!

אם כבר להמיתני, אני חושבת שהיה יותר ראוי שיסירו את ראשי בחרב. הרי הייתי לוחמת, אבירה. הרי המלך העניק לי תואר-אצולה, קצינה  בצבאו, מיד אחרי שהמלכתי אותו. במכת-חרב, בהינף אחד, לא מרגישים דבר. החרב מנתקת בשבריר שנייה את חוט השדרה הראשי והמומת פשוט כבה. אך לא. לא יעשו עמי את החסד הקטן הזה. אני אשרף בייסורים רבים.

זה לא מאוד מפחיד אותי. בתור בת-כפר סבלתי כבר מכאבים שונים. רגלי נשברה  פעם כשהייתי בערך בת חמש וידי נכוו פעמים רבות ממים רותחים שנשפכו עליהן כשעזרתי לאמי לרחוץ את התינוקות. בתור בת בכורה זה היה הרי מתפקידי. גם נפצעתי 3 פעמים במהלך הקרבות. עדין אני בטוחה שהשריפה, שבודאי יזינו אותה בהרבה עצים, תכאיב מאוד. אשתדל לא לצעוק.  לא לצעוק הרבה. לא יודעת אם זה בכלל ניתן יהיה לשליטה. פעם ערכו בכפר שלנו שריפה לארבע מכשפות. עכשיו כשדנו אותי לשריפה כמכשפה אני כבר לא יודעת אם הן היו מכשפות באמת או שסתם העלילו עליהן כל מיני דברים. ערכו מדורה גדולה לכל אחת, בערימות שכנות בכיכר הראשית, ליד המזרקה. כולם באו לראות, כול הכפר וגם אנשים מהכפרים הסמוכים. כי איזה בידור כבר היה לאנשים הפשוטים האלה ההולכים לישון עם רדת החשיכה ומתעוררים עם הנץ החמה לעוד יום של עבודה קשה?

לא אשכח את זעקות-הכאב של הנשרפות. אך הן היו נשים פשוטות ולא ידעו או שלא היה להן כבוד עצמי לרסן את זעקותיהן. אולי בכלל  הצעקות והזעקות מסייעות להתגבר טוב יותר על הכאבים? לשאלות האלה תהיה לי תשובה ברורה. להרבה שאלות אחרות העולות עכשיו במחשבותיי, לא תהיה.

ישרפו אותי כי הכנסייה לא גורמת לשפיכות-דמים. הכנסייה הרי "טהורה". זו הסיבה שגם לאחר פסקי-דין כנסייתיים מוסרים את הביצוע לרשויות החילונים. אך גם אלה מעדיפים להרוג פושעים "כבדים", כמוני למשל, בשריפה כדי שלא יישפך דם וכדי שלא יישאר זכר. אולי כמה עצמות שלא נשרפות ושיניים. אלה יישארו. אולי אחותי וחברותיה יוכלו לאסוף לפחות את השיניים שלי למזכרת. בגילי הן עדין שלימות ולבנות לעומת המבוגרים יותר ששיניהם כבר מצהיבות ונושרות והולכות.

מתוך נימוס, אולי, שאל אותי המפקד אם אני רוצה משהו. כמעט השבתי בשלילה גמורה אז עלה בראשי לבקש חבילה של ניירות, קסת דיו מלאה וכמה נוצות מחודדות לכתיבה. הוא היסס. חשתי כי כמעט עמד לסרב לבקשתי אך נמלך בדעתו והורה למשרת שהלך לצידו והחזיק בעששית הדולקת, להביא אלי את אשר ביקשתי.

החלטתי לא לבזבז את הזמן שנותר לי ולכתוב  לזיכרון-עד את זווית-הראיה או האמת הפרטית שלי על חיי עד-כה.

חיי המלאים. רק בת 19 וכמה הספקתי- הייתי רועה, חוויתי חוויה רוחנית אדירה, שחררתי חלקים מצרפת, המלכתי את הדופן בריימס, הכרתי את ז'יל המקסים ועמדתי למשפט על היותי מכשפה. ועתה אחדל מלהיות.

כנראה שאני אמורה לעשות עכשיו חשבון-נפש אישי- האם זה היה כדאי? מה הייתי צריכה את זה? הייתי יכולה להישאר כל חיי רועה לפרות של אבי. אולי לא כל חיי. הרי שאפתי להינשא לבחור מסודר, שיהיה לי בית יפה בעיירה דומרמי בה גרנו. אולי במקום אחר בלוריין.  בשביל להינשא לגבר ראוי הייתי מוכנה לעבור גם לאזור אחר של צרפת. לא משנה. בטח היו לי הרבה ילדים. כך תמיד אמרו אימי ודודותי כשראו איך התפתחתי יפה בשנות הנעורים. הייתי שמחה לגדל הרבה ילדים ואחר-כך נכדים. ובבית היו בודאי הרבה בעלי-חיים- כלבים, חתולים, חזירים, סוסים, ברווזים. אני אוהבת מאוד בעלי-חיים.

מה הייתי צריכה את זה? אך, היכולתי להתנגד? המלאך מיכאל המתוק בכבודו ובעצמו בא אלי, בלוית הקדושות קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, והורה לי לצאת ולהציל את צרפת. אני, הרועה הפשוטה שבקושי יודעת לקרוא צורת אות, המתביישת לדבר עם חבריה ובני-משפחתה, בודאי עם זרים, אני צריכה לקום, להתייצב בראש הצבא הצרפתי המובס ולהובילו לקרב!

לא שבכל דבר הייתי ביישנית. לא ולא. במה שקשור לתפילות ולמה שצריך לעשות, לא הייתי מתביישת. הנה לא פעם היה  הכומר מחטיא במספר צלצולי הפעמונים בכנסייה, ומיד רצתי והערתי לו על כך. בזה אין מקום לשתוק. למעשה, בתוך צלצולם של הפעמונים ,דווקא בתוך הצלצולים, חוץ מאשר בחלומות שלי, הייתי שומעת את הקולות של שתי הקדושות, קתרינה מאלכסנדריה ומרגריטה מאנטיוכיה, והמלאך שלי, מיכאל.

אני רואה שהניר כבר מלא כתמים. יסלח לי הקורא. הניר מאוד זול וסופג במהירות את הדיו ואני, הבלתי מורגלת בכתיבה, שוכחת להרים את קצה הנוצה מעליו כך שנוצרים כתמי-דיו. אשתדל לשמור יותר על ניקיון.

בחצי-ציניות אפשר לומר שהרווחתי הרבה מהשהות במאסר  בחודשים האחרונים. אנשי משק-הבית הצרפתים, העובדים בשירות האנגלים השולטים בעיר רואן ובמחוז כולו, מנסים לעזור לי ככל יכולתם. אחדים מהם נתנו לי כל הזמן שיעורים לשפר את יכולות הכתיבה שלי. הם גם סיפרו לי הרבה על העולם, בתוך צרפת ומסביבה. כרועה לא היה לי מושג עליו. הכרתי את הכפר ארק בו נולד אבי ואת שדותיו, ואת הכפר דומרמי אליו עברנו, ואת שדותיו. מידי פעם הייתי פוגשת במחסן האספקה של אבי איכרים מכפרים אחרים בסביבה שבאו לקנות מזון לבהמותיהם או ציוד חקלאי, על הכפרים בהם גרו בדוכסות באר. את זה ידעתי. וידעתי שמתחוללת בצרפת מלחמה, מזה עשרות שנים, נגד האנגלים הרשעים הרוצים לשלוט גם בה. לא מספיקה להם אנגליה שלהם.

כשהובלתי את הכוחות במלחמה, לא היה לי זמן לעסוק בכתיבה או להתעמק במשהו חוץ ממטרתי המקודשת- להכתיר את הדופן. לגרש את האנגלים,  להציל את צרפת. כמובן שכבר הבנתי היטב את הרקע לכל הדברים, ממה ששמעתי בפואטייה.

בשלושה השבועות בהם הייתי בפואטייה אצל המלכה יולנדה, ואחרי זה בחודשים בהם שהיתי בארמון בשינון, התפתחתי מאוד. בהתחלה , בהגיעי לארמון, התנהגו אלי כולם כאל מישהי שנפלה מהירח. אתם מכירים את התופעה שאתם מתקרבים לחבורה של אנשים ופתאום כולם משתתקים ומביטים עליכם. היה ברור שהייתי חידה גדולה שלא חדלו מדבר עליה. בזכותי גורלם השתנה. אם לפני הופעתי היה מצב הממלכה בכי-רע, הדופן עם מצבי-רוח קודרים הנוטה לפרוץ מידי פעם בבכי; המדינה קרועה בין בית בורגונדי, אליו פרשה גם אם המלך, לבין תומכי הדופן, בית-אורליאן, והאנגלים שולטים ברוב צרפת. לא הכול השתנה. עדין הדוכס מבדפורד, השליט מטעם האנגלים, יושב ושולט בפריס. הוא אמנם מתנהג כהלכה ובאמת מתייחס לצרפתים שתחת שליטתו בהגינות, אך הוא אנגלי ובאנגלים נמשיך להילחם עד שנגרשם לחלוטין מאדמותינו.

הייתי עונה בשתיקה מול שתיקותיהם. באופן טבעי התחלתי להתיידד עם המשרתים ועובדי משק-הבית. לא העזתי לפנות אל הנשים האצילות ובודאי לא לגברים. לאט-לאט נפתחתי ותוך כמה שבועות נחשבתי לאחת מהחצר. אמנם צחקתי, לא צהלתי ולא השתתפתי בפועל בריקודים ובטיולים העליזים בגנים, כי הייתי מוטרדת ברצוני להמשיך בלחימה. לא חשתי נוח בבגדי- הארמון שהיו מלבישים אותי בהם. החדר שקיבלתי היה ענק. מיטת-אפריון רכה, ארגז מלא לבנים ומצעים ואמבטיה גדולה אותה הייתה נערה-משרתת ממלאת במים חמים ומבושמים כל יום. כל יום! אני שבבית, בכפר, הייתי מתרחצת באמבטיה שהיה אבי מציב במרכז הבית, פעמיים בשנה- לפני חג המולד ולפני הפסחא. כל בני-המשפחה היו נכנסים לרחוץ באותם מים, אבי והבנים אחריו, אימי, אני, קתרין והקטנות אחריהם. ובארמון הייתי נקייה וברה, אך לא מרוצה. נעם לי יותר השריון המיוחד שבנו לי על-פני בגדי הפאר.

נחשפתי לשיחות בנושאים שונים, אם בתחומי התרבות- המוסיקה הקמרית, הספרות העכשווית, התיאטרון, או המדיניות, או הניהול והכלכלה. כבר העזתי אפילו להביע את דעתי בנושאים שונים. אך כשהיו הגברים מנסים לשאלני שאלות אודות אסטרטגיה צבאית הייתי עונה תמיד שאיני מבינה בזה. איך אינך מבינה, היו כמעט זועקים? איך הובלת את הצבא? איך הנסת את האנגלים מאורליאן? הייתי מושכת בכתפי בשקט ואומרת שזו לא אני אלא המלאך מיכאל שהוליכני לניצחונות. ובארמון התיידדתי מאוד עם ז'יל.

כשהמלאך מיכאל הופיע בפני לראשונה, כשהייתי בת 12, סיפרתי זאת מיד להורי. אבי לא אמר מילה. הוא הסיר מעל בטנו התפוחה את חגורתו, סימן לי בסנטרו לעמוד בפינה והצליף לי בה עוד ועוד. צווחתי. שאלתי אותו למה הוא עושה לי את זה. מה אני אשמה. הוא השיב שכך, והוא רואה שזו הדרך היחידה שהוא מכיר, יוציא לי את השטויות מהראש. במשך מספר ימים אחר-כך בקושי יכולתי לשבת.

איך אני יכולה לכעוס עליו, ואז כעסתי נורא? איש פשוט יחסית. איכר חרוץ, שהצליח בעבודה קשה, "מחושך לחושך" כפי שאומרים אצלנו בכפר, להוציא יותר יבולים מהאדמות שחכר מהאציל הכפרי המקומי בורלמון. שהצליח לאט-לאט לפדות את שדותיו עד שנהפכו לפרטיות לו ואחר כך החכיר בעצמו את האדמות והעביר את משפחתו, אותנו, אני הבכירה, אחותי קתרין והקטנים, לדומרמי ונהיה סוחר עשיר. הוא לא היה  אדם מאוד דתי. כמו כולם בכפר. הולך לכנסייה בלבושו היפה בימי ראשון, לא משתכר הרבה, נוהג כבוד באשתו ובהוריה, לא בוגד הרבה, נורמלי. מה לו ולמלאך מיכאל? אני מבינה עכשיו יותר שאנשים כמותו, הרוצים להתקדם מבחינה כלכלית וחברתית, מאוד איכפת להם מה יאמרו הבריות. כבוד, מעט כבוד שהצליח להביא לעצמו, היה לו מאוד חשוב. רק זה היה חסר לו שבתו תעשה ממנו צחוק ותספר ברחוב הראשי שמלאכים מדברים אליה!

אמת שכבר בילדותי הייתי בעלת דמיון מפותח, שלא כמו רוב הילדים האחרים. הייתי מדברת למשל בשפה דמיונית, עם מילים סתמיות שהיו עולות במוחי, והייתי "משגעת" את כולם כשהייתי מלווה אל המילים תנועות-ידיים ומחוות כפי שנהוג לדבר. בתחילה הייתי עושה זאת רק עם בני-משפחתי אך מידי פעם, כשהייתי חוזרת עם חברותי מבית-הספר הכפרי, הייתי נטפלת לאיכרים. במיוחד אהבתי את האיכרים הכבדים עם המבט המטומטם התלוי כל הזמן על פניהם, ומדברת איתם בטבעיות בשפה זרה. תמיד הייתה התגובה הראשונה שהם אינם שומעים היטב. זה היה מובן כי אנשים מבוגרים, בני ארבעים ויותר, לא שמעו טוב וגם לא ראו טוב. אני הייתי מגבירה את הקול, באותה שפה, והם היו מתרגזים, מנסים לדחפני ואני הייתי בורחת בצהלות-שמחה.

או שהייתי מדמה שאני מישהי אחרת. הייתי מדמה מישהי מוכרת מהכפר, בדרך-כלל מבוגרת ממני, ומשחקת תפקיד שאני זו היא. כשהיו פונים אלי בשמי האמיתי הייתי גוערת בפונים ואומרת משהו בנוסח "למה אתה קורא לי ז'אן? הרי אני היא…. ". וזה היה באמת מרגיז.

לרוב בני-האדם, כך למדתי, אין יכולת לדמות דברים מעבר למה שהם רואים בקצה האף שלהם. ישנם, כמובן, השחקנים, המקצועיים וגם החובבים, היכולים ללבוש כל דמות, ולהבין שאחרים, מולם, גם עושים זאת. אך לאיכרים שלנו יש ראש-אבן. אני לא מבינה איך הם מסוגלים לחשב את המטלות השנתיות שלהם, להחליף בין השדות לגדל גידולים שונים על כל שדה, מידי שנה. איך הם יודעים להבחין כשבעל-חיים שלהם מתנהג שלא כרגיל, כלומר, חולה, ובכלל. לספר להם על משהו שלא ראו בעיניהם- לא יעזור דבר. מה שלא ראו, או שמעו ממישהו בר-סמכא, שהוא אישית שמע, לא קיים.  חוץ מאלוהים, כמובן, ובן-האלוהים, אדוננו ישו, וכל הקדושים למיניהם. את זה הם לא צריכים לראות בעיניים. אלה דברים מובנים מאליהם. אך עד נקודה מסוימת. יש קדושים וקדושות.

אך כשאני, בתו הרועה, מספרת לאבי שהמלאך מיכאל הורה לי להציל את צרפת- עד כאן. יופי שישנו המלאך מיכאל, המלאך הלוחם הנע בראש צבא השמים ודואג לנוצרים כאן על האדמה. אך, עם כל הכבוד, מי הוא, כך חשב אבי, שייקבע שדווקא אני אהיה זו שתציל את צרפת?  לא. בשביל זה לילדה יש אבא. הוא יחליט!

מזרחית מרוזנות באר לה היה שייך הכפר בו גרתי, היה הנהר הגדול ריין. פעם, באחד החגים, נסענו כל המשפחה על העגלה היפה שלנו, רתומה לשני סוסים, לבקרו. הנהר היה עצום וגדול. היו בו קטעים בהם לא יכולנו לראות את גדתו הנגדית. ולמה אני מספרת זאת? כי מעברו המזרחי בארץ הגרמנים, ישנו איזור ובו יער מאוד סבוך. והיער כה סבוך עד כי כמעט לא חודרות אליו קרני השמש והמקומיים מכנים אותו "שוורץ-ולד", היינו, היער השחור. סוחרים ופועלים שיצאו לעבוד שם, יש באזור תעשייה ידועה של שעוני-קוקייה ביתים, חזרו לכפר והיו מספרים על שדים ורוחות המכוננים בו, על פיות טובות ועל מכשפות רעות האוכלות ילדים ההולכים לאיבוד בין השבילים, ועל בתים עשויים משוקולד וממתקים ועל נימפות-יער השרות ומרקדות בלילות הירח בקולות מתוקים מדבש.

כשהיה חוזר מישהו מאותה גרמניה, היינו אוהבים, הילדים, להתאסף בכיכר המרכזית של הכפר ואותו אדם היה מספר ומשחק ומשמיע קולות של מכשפות ושל זאבים ושל דובים ואריות וקופים, ככל שדמיונו העלה. כי הרי בכלל לא היה בטוח שפגש בעלי-חיים כאלה. אחרי כל מפגש כזה לא הייתי מסוגלת להירדם במיטתי. הייתי רואה בעיני רוחי את הפיות המרקדות בצעיפים לבנים וחצי-שקופים, יחפות, בקרחות-היער, כששדים עם קרניים גדולות וזנבות מסתלסלים וזקנים מחודדים, מנגנים להן בחלילי-פן או בנבל גדול ומשרוקיות וחלילי-צד וכדומה.

את חלומותיי והזיותיי הייתי מספרת לאחותי קתרין. היא אהבה לשמוע את הסיפורים גם-אם לא תמיד הזדהתה איתם. בימי-החורף הקרים, כשהיינו נאלצים להישאר בבית ולא ללכת לבית-הספר, נהגתי לספר לאחי הקטנים חלק מהסיפורים.

הילדים בכפר בחרו עץ עבות שיהיה "עץ הפיות", שלהם. העץ אמור היה להביא ברכה, וכולם נהגו לרקוד סביבו, במיוחד בחגים בחורף. אולי להביא לנו מזל. אני נטלתי גם חלק בחגיגות אך יותר שרתי שירי-קודש מאשר רקדתי. כדרכם של ילדים, וגם הרבה מבוגרים, בעיקר נשים, נהגנו לתלות על העץ זרים ומטפחות-בד צבעוניות. שמענו, אגב, מאנשים שנסעו הרבה לרגל מסחרם, כי המנהג הזה  היה נפוץ גם במקומות אחרים.

במשפט שאלו אותי גם על-זה. הם לא פסחו על רגע אחד ממהלך חיי, וכולי בת 19. כשסיפרתי להם על "עץ הפיות" קבעו שאני עובדת-אלילים ו"כופרת בעיקר", וכי סגדתי לפיות. איזה שטויות. הרי בכל אזור ולעיתים בכל כפר יש אמונות מקומיות הנספחות, לא מנוגדות, לדת ולכלליה. אם אנחנו מאמינים בקדושים שלנו, אלפים מהם, ובמלאכים, למה שלא נאמין גם בפיות? כולם הרי יציריי האלוהים! יש כל-כך הרבה סתירות פנימיות במה שמנסים ללמד אותנו. מה פלא, שאנשים דבקים בכוונה באמונות המקומיות והקטנות שבכפרם, כי אינם מבינים את כול הפילוסופיה הגדולה?

אולי כך יצא לי שם של הוזה וחולמנית. אולי לא אוכל להאשים את אבי על שהכה בי בהיותי בת 12. בטח חשב שזה שוב חלום שחלמתי.

אולי אבי לא היה נוקשה מספיק? הוא אמנם ניסה להשיאני לז'אק, חברי מנוער. אולי חשב שחיי נישואין וגידול ילדים בהכרח יגרמו "לשטויות" לצאת מראשי. אני סירבתי, כמובן. ז'אק התרגז, אבי הזעיף אלי פנים, אך את הקשר עם הקדושים לא הפסקתי. חשבתי להשאיר את הרעיון שאני אצא להציל את צרפת, עד-כמה שלא הייתי משוכנעת ביכולותיי, פתוח. אולי אבי היה צריך להוציא אותי מהכפר, אולי לשלוח אותי אל קרובים רחוקים שהיו לו בגסקוניה, אולי להחליף את שמי כדי שאיש לא יכירני ואולי אף המלאך מיכאל היה מאבד איתי קשר? אולי כך לא הייתי נכנסת לתוך ההרפתקה הזאת והייתי גדלה להיות אימה וסבתא, כמו כולן?

לא שמיד כשפנה אלי המלאך מיכאל, שכוחות צרפת עצמם בחרו בו  כשהייתי בת שמונה או עשר, לקדוש המגן שלהם במלחמתם נגד האנגלים. לא ולא. להיפך. תהיתי למה אני, למה דווקא אני, הרועה הקטנה והפרימיטיבית, ככה אמרתי לו, מצווה להציל את צרפת. התווכחתי עימו בחלומותיי. הצעתי שיפנה אל אחרים. אם הוא כבר חושב שאישה צריכה להיות זו שתציל את צרפת, אולי נוכח הרפיסות של הדופן ומצביאי המלחמה, שייקח מישהי משכילה, בת אצולה, אולי מישהי מנשות החצר הנמצאות עם חותנת המלך יולנדה, בפואטייה. אולי ישכנע את אם-המלך, המלכה  איזבו, הנמצאת בדיז'ון כמאהבת של דוכס בורגונדי, לסייע לבנה כי הוא הרי בנה ומגיע לו להיות מלך צרפת (ואולי באי-עשייתה דבר, בעצם, הוכיחה כי נכונות היו השמועות ששרל אינו בנו של המלך הקודם אלא באמת שלה עם הדוכס מאורליאן? יותר מאוחר היא באמת סיפרה, אולי שיקרה, שבנה אינו בנו של המלך הקודם. כך רצתה לסייע להנרי ה-5 האנגלי לזכות בכתר).

והוא המשיך ולחץ בלי סוף. דברי שגדולים סיכויי להיכשל ובכך לגרום לצרפת להיות לקלס בכל העולם, לא הועילו. רק את מסוגלת. דווקא את הבלתי-מקולקלת, כך אמר, התמימה, הבסיסית, לך יאה התהילה. הקדושות שלצידו, שגם הן הופיעו בחלומותיי הפצירו בי להתמיד בביקורים בכנסייה ובלמידה שקדנית של לימודי הקודש.

בסוף, אחרי ויכוחים ממש רוגזים וסירוב ממושך שלי, סיכמנו שאנסה. אך הוא יהיה חייב לתת לי בהמשך הוכחות שהוא אכן איתי. גם מעצמי אני לא רוצה לעשות צחוק, ובמיוחד לא לגרום להורי בושה. בסדר. הוא הבטיח.

פניתי  למפקד הצבא המקומי רובר דה בורדיקור לבקש את עזרתו ולהגיע במהרה למקום שם יושב הדופן. הוא לעג לי ושלח אותי לביתי. אחרי כמה חודשים שוב פניתי אליו. מסתבר שהוא התייעץ עם הכומר המקומי שאישר כי "אינני מכשפה". בפעם השלישית  שלחני אל המלך בלוית חוליית-חיילים.

כשהגעתי אחרי אחד-עשר ימים של מסע בתוך קווי-האויב, לארמון המלך בשינון, מצודתו של ריצ'רד לב-הארי, גם הוא אנגלי ובנה של אליאונור מאקויטניה שלנו שכה הערצתי, ניסה הדופן לעשות לי "תרגיל". כעסתי אך הוא אולי צדק. לא. עכשיו שאני חושבת על-כך בשקט ובצלילות, אני בטוחה שהייתי נוהגת בדיוק כמוהו. הרי כל הזמן מופיעים גברים ונשים, צעירים כזקנים, ומספרים שקדוש זה או אחר פקד אותם בשנתם והורה להם להעביר מסר זה או אחר. אם המסרים היו זהים או דומים, יכול היה מישהו לחשוב שכל כוחות-השמים חוברים לסייע לנו, בני-התמותה שתחת חסותם. אך כל מסר היה שונה ולרוב מנוגד וללא כל קשר למסרים האחרים. הרי כך אי-אפשר להגיע לשום החלטה. ואני כולי הייתי רועה פשוטה בת שבע-עשרה!

המלך שלח מישהו מאציליו שילבש את כתרו ויציג עצמו בפני כמלך. ז'יל דה-ריי. אכן קדתי בפניו. מה שלא יהיה ומי שלא יהיה, הוא בטח  מקורב למלך ואני כולי רועה קטנה. למרות שממבט ראשון התרשמתי כל-כך מהופעתו האצילה, שיערו הקצוץ בקו ישר על מצחו, שפמו המטופח ומבטו היציב, הנוח והמלטף, כשאמר לי "ברוך בואך בתי בצל ארמוננו", עשיתי, בלי משים, תנועה של נפנוף לפני פני וביקשתי להביאני בפני המלך, כי הרי הוא אינו המלך. החיילים שליוו אותי השתוממו וגם אותו אציל. הוא הורה לשמשים שהיו איתו להובילני אל חדר שהוקצה לי. הציע שאנוח ואתרחץ וכי למחרת בערב אפגוש את המלך.

הרבה אחר כך הבנו ז'יל ואני כי המלך עשה לנו מבחן. הוא לא הכיר את ז'יל באמת. מי שהמליצה עליו מאוד הייתה המלכה יולנדה, חותנתו.  הוא חשד שנשלח לרגל אחריו, אולי אפילו על ידי אימו שלו. הייתה למלך תחושה שאולי שנינו, אם נשלחנו לארמונו לרגל אחריו, נכיר אחד את השני . הוא עכב בדקדקנות אחרי חילופי המבטים והדברים בנינו. ומשלא מצא דבר, נרגע. בכך הוסר החשד גם ממני וגם מז'יל היקר.

נחתי בחדר שהוקצה לי. איש לא דיבר איתי, חוץ מהשמשים שהביאו לי מים לרחצת-הבוקר ואת הארוחות. אמת ששמחתי. הרגשתי כה זרה בארמון על חדריו הרבים, מאות המשרתים העובדים בו. תהיתי מיהו אותו מוכשר היודע למקם כל אדם במקומו ובתפקידו כך שהכול יתנהל כהלכה. אני לא הייתי מסוגלת לכך, חשבתי ושוב תהיתי- איך אוכל להנהיג לוחמים, על תפקידיהם ודרגותיהם השונות? יש להם בודאי תרגולות לחימה מגוונות, שיתוף-פעולה בין הפרשים לבין הלוחמים הרגליים לבין הקשתים וחופרי השוחות. אני לא מכירה כל תרגולת. אפילו לרכב על סוס ולהלחם תוך כדי-כך, אישית, בעצמי, אינני יודעת. אפילו איך מכוונים את הסוס בהטיית-ברכיים או במילה זו אחרת במילים המקובלות בין האבירים לסוסיהם? מה אעשה? בסוף יתלו אותי, חששתי אז, על התחזות, הטעיית כל חצר-המלך ויצירת אשליות-שווא בכל צרפת. לא רציתי את זה. שקלתי לקום ולברוח חזרה לכפרי ולשכוח את הכול. עצמתי עיני כדי לא לחשוב על כלום. מיד הופיעו בפני המלאך מיכאל ושתי הקדושות מעופפות משני צידיו, עם כנפיים גדולות ועטרות על ראשיהן. שלא תעיזי לברוח, נזפו בי שלושתם. את לא עוזבת עכשיו. מכאן ממשיכים רק קדימה- להמליך את הדופן ולשחרר את צרפת.

נשמתי עמוקות. בסדר, בסדר. עכשיו לא אברח, יהיה מה שיהיה.

למחרת, עם רדת החשיכה, בחורה מהחדרניות הביאה לי שמלת-ערב ארוכה ויפה וכמה תכשיטים. את התכשיטים דחיתי. לא באתי עד הנה להתיפייף אלא להציל את צרפת. היא ליוותה אותי לקומה התחתונה. באולם גדול הצטופפו עשרות אצילים, כולם בלבוש צבעוני וחגיגי. כל העיניים בחנו אותי בהיכנסי. חומת אדם ניצבה מולי. למלך לא היה סימן. כלומר, לא היה איש שישב על כסא-מלך, או שעמד על דוכן מוגבה, או שיהיה מובדל מהאחרים. פילסתי דרכי בין האנשים בלי לדעת מדוע ולאן אני הולכת. משהו דחף אותי קדימה. פתאום כרעתי ברך בפני אחד מהם, בעל פנים מוארכות עם מצנפת אדומה לראשו, נטלתי את ידו בידי, נשקתי לה ואמרתי "שלום לך מלכי. באתי לשרת אותך ואת צרפת".

כולם שתקו דקה ארוכה. הוא עדין לא אישר. פניו הביעו ספקות רבים. התרוממתי בחטף, לחשתי לו באזנו, איש לא יכול היה לשמוע, על תפילה פרטית שערך בנובמבר הקודם, שבה ביקש מאלוהים לבוא לעזרתו במידה ואכן הוא היורש החוקי לכתר. הרי הוא עצמו לא היה בטוח מי היה אביו האמיתי. הוא נדהם. חזרתי לכרוע ברך. נשארתי כורעת על ברך אחת, מביטה בשקט אל תוך עיניו. לאחר זמן שנראה כנצח הושיט אלי את ידו השנייה, הרימני אליו, נשק במצחי ואמר "אני שמח שבאת, ז'אן". ואז מחאו כולם כפיים והקיפו אותי, ליטפו את ראשי וטפחו על כתפי. ידעתי כי המלאך מיכאל איתי. הוא שהראה לי מי המלך באמת והוא שלחש באזני את הסוד שלחשתי למלך. ספקותיי שלי בעצמי נמוגו. הייתי נחושה להמשיך הלאה.

אך המלך לא היה שקט לגמרי. הוא מינה כמה נשות חצר לבדוק אותי. זה היה די משפיל אך הבנתי אותו. הנשים אישרו שאני אישה ואפילו בתולה, כפי שסיפרתי. בכל-זאת נשלחתי לפואטייה, בה ישבה חמותו, מלכת אנז'ו, יולנדה. הזמן דחק אך שלושה שבועות החזיקו אותי שם, אמנם בנעימים, לוודא שאיני מתעתעת בהם ושכוונותיי אמיתיות.

המלכה הייתה מאוד חביבה וממנה למדתי רבות על הפוליטיקה הפנימית של צרפת באותה עת. בין השאר סיפרה לי את הרכילות שהתהלכה בממלכה על שתי הנשים , קרובות המשפחה במוצאן, קרובות משפחה מתוך נישואין אך שונאות בנפש, כפי שרק נשים יכולות לשנוא- המלכה איזבו וולנטינה ויסקונטי. יולנדה סיפרה כי הן מעין בנות דודות, ממשפחת ויסקונטי ששלטה בעיר מילנו שבאיטליה ובסביבתה. אימה של איזבו הייתה תדאה, בתו של ברנבאו ויסקונטי, שליט מילנו . ולנטינה הייתה בתו של ז'אן גאלאצו שרצח את אחיו, סבא של איזבו, ועלה במקומו על כס השלטון. איזבו הושאה למלך שלנו, שארל השישי ואילו ולנטינה הושאה לאחיו, לואי הראשון, דוכס אורליאן. שתי נשים יפות, בנות אותו גיל כמעט. איזבו קינאה בגיסתה והורתה לסלקה מהחצר. התירוץ הקלוש בו השתמשה הוא שלא יכלה לסבול בקרבתה את זו שאביה רצח את סבה. היא בכלל לא הכירה את סבה! אולי כנקמה בצרתה, פיתתה איזבו את גיסה הצעיר וזה המקור לכל השמועות שהיא עצמה הפיצה, שהוא, לואי מאורליאן, הוא אבי בנה שארל השביעי. אגב, אמרו עליה, כך הסבירה יולנדה, כי גם שאר ילדיה, שמתו אמנם בגיל צעיר, אינם ילדי בעלה אלא תוצאה של נאפופיה הרבים.

בכל אופן, כשנרצח לואי בידי שליחיו של ז'אן דוכס בורגונדיה, היא עברה מהר מאוד להיות מאהבתו של אותו ז'אן. איזו אישה! שמעתי מיולנדה עוד סיפורים על נשים שניצלו את אותו איבר מתוק שיש להן בין הרגלים (כך היא, יולנדה, הגדירה זאת) להשיג לעצמן טובות הנאה, מעבר להנאות הבסיסיות, גם במחיר בגידה בבני-משפחתן ובעמן. היא, איזבו, הרי ממילא לא ראתה עצמה צרפתייה. כשהגיעה מבווריה לא ידעה מילה בשפתנו וגם אחרי שנים סיפרו שניכר בה מבטאה הגרמני הקשה. באשר לולנטינה, היא נפטרה מצער שנה אחרי רצח בעלה.

איזה מין מחשבות צצות בראשי. הצלחתי להכתיר את הדופן אך את צרפת לא הצלחתי להציל. הנה האנגלים עוד כאן והם אלה שהורו לפייר קושון לנהל את כל המשפט המטופש, כי היה ברור מההתחלה, וזאת אמרתי ברורות, שהם רוצים להשמידני, למחות אותי מעל האדמה. מה קרה, האנגלים? אתם כולכם, על הפרשים ועל הקשתים ואנשי הרגלים שלכם, כולכם יחד מפחדים מהרועה הקטנה?

מסתבר שכן. גם שליטים חוששים מכל כוח הקם שלא ברשותם ולא בשליטתם, וממהרים להשמידו פן הרוח הכללית ואהדת-העם, אם ישנה כזאת, תעבור מהם אליו.

הנה, כך למשל סיפר לי חיל אנגלי במבצר, שלימד אותי לדבר קצת אנגלית, היה להם באנגליה מלך גדול בשם הנרי השני, אותו הנרי שיהיה אביו של ריצ'רד לב-הארי שהזכרתי. היה לו חבר ילדות בשם תומס. אותו תומס גדל ונהיה גדול באמונה ובידע הכנסייתי והנרי, כשעלה לשלטון, מינה את חברו כראש הכנסייה באנגליה. יפה, נכון? עד שהגיעו לחילוקי- דעות היסטוריים הקיימים גם בימינו- מי הוא השולט- השליט או הכנסייה? הייתה שאלה פשוטה של מיסוי רכוש. לכנסייה יש מנזרים ואדמות רבות. הכמרים עושים לעיתים, אפילו הם, מעשי פשע. המלך קבע כי הכנסייה תשלם מס על אדמותיה כפי שמשלם כל בעל נכסים וכי שופטי-המלך הם שישפטו כמרים-עבריינים, העוברים על החוק האזרחי. הגיוני מאוד. אלא שתומס בקט, זה היה שמו, התנגד. הוא אף התחצף בפני מלכו, מי שהיה פעם חברו, ככה הוא אמר לו. MY ONE TIME FRIEND. והיו ביניהם ויכוחים עוד ועוד. המלך טפל עליו האשמות שווא ורצה לשפטו. תומס הכריז שהוא לא מכיר בסמכות המלך לשפוט אותו, ברח לצרפת שם נהנה מחסות המלך הצרפתי, השלים עם הנרי וחזר, אך למלך נמאס המתח שהמשיך לשרור בניהם והוא "רמז" לראשי חצרו שהיה נהיה לו טוב יותר בחיים אם היה נפטר "מעונשו" של אותו "כומר מחוצף", בלי להגיד את שמו. כמה מהאבירים התגייסו ורצחו את בקט בכנסייתו, המלך בכה עליו כפי שבכה המלך דוד, מהברית הישנה, על בנו אבשלום, והורה להוציא להורג את הרוצחים, כפי שהורה דוד המלך, כך למדתי עוד בכנסייה בכפר, להרוג את יואב בן צרויה. ולשניהם, שני מלכים גדולים, אנשי-חיל ומלחמה, נהיה שקט. כי גם צרצרים קטנים לא נותנים לישון בלילה.

ידי כואבת. אני לא רגילה לכתוב כל-כך הרבה. ראשי צלול לחלוטין. לא עייפה כלל. העששית שהשאירו לי בחדר בקושי מאירה. קצת אור נכנס דרך חרכי-הירי הצרים. אני יושבת בקצה הדרגש המהווה את מיטתי. הסרתי מקצהו את מזרון-הקש המסריח והקצה משמש לי מעין שולחן-כתיבה. מה הפלא שכואבת לי היד, בתנוחה כזאת לא טבעית? גם הגב מכאיב לי כי אני צריכה להתכופף על צידי. מה גם ששוב שבתי ביומיים האחרונים ללבוש את שריון-המלחמה שלי, חרף הבטחתי להסירו וללבוש שמלת-אישה.

חרכי-הירי צרים אך איכשהו הצלחתי לדחוק את עצמי באחד מהם כשקפצתי ארצה. כן, רציתי להתאבד. למה, להישרף זה יותר נעים מאשר להתרסק על המרצפות שלרגלי המגדל? התלבטתי ביני לבין עצמי. הקדושה קתרינה שביקרה אותי הרבה בחלומותיי, ניסתה רבות להניאני מהתאבד. זה אסור על-פי חוקי הדת, חזרה ואמרה לי. לאדם אסור ליטול את חייו בידיו.

עדיף שזרים מנוולים יהרגו אותו בחוסר-צדק מוחלט? זעקתי לעברה. האם המלאכים והקדושים בשמים יקבלו אותי בהגיעי בסבר-פנים שמח יותר? היא התלבטה. זה היה רגע מעניין. בהגיון את צודקת מאוד, בתי, אמרה לי. אך אני מאוד חוששת שאם תתאבדי תאבדי את זכותך הטבעית לשבת במושב הקדושים והמלאכים.

זה די הטריד אותי, אני לא מכחישה. כך חונכתי. פעולותיי לא היו כדי לקבל פרס, זה ברור. אך בכל זאת כל אחד הרי רוצה בהכרה. גם הצדיקים ביותר לא אוהבים שמתעלמים לחלוטין ממעשיהם. ככה בנויה נפש האדם. אפילו נפשם של הצדיקים הגמורים. ופיללתי, וזו הייתה אכן נחמתי- אאבד את חיי בגיל 19, אחדל לחיות על האדמה הזאת אך אזכה לחיי נצח בקרבת הקדושים.

ובכל-זאת קפצתי. רציתי למחות. זו הייתה הדרך היחידה שנותרה לי למחות על העוול הנורא שנעשה עימי. גם במשפט ניסיתי פה ושם למחות אך קושון המנוול כל הזמן צעק עלי וגער בי עד שחדלתי. עכשיו כשאקפוץ ואמות, אבטל את משפט הפארסה הזאת ולא אתן להם את הניצחון הזה עלי. יהיה זה ניצחוני שלי עליהם.

לא יודעת איך הצלחתי לעבור. שלושה ימים שלמים לא אכלתי דבר ורק שתיתי מהמים המעופשים שהביאו לי. לא שירדתי הרבה. כדי להוריד את כול הבשר השופע שלי אצטרך לצום חודש ואת הזמן הזה אין לי. פעם, כשהייתי ילדה כבת שבע, סיפר לי אבי שאם הראש עובר דרך פתח צר, כול הגוף יוכל לעבור אחריו. צחקתי אז ואמרתי לו שזה לא יכול להיות כי הרי הראש הרבה יותר קטן מהגוף ומהבטן. והוא הזמין אותי לעשות תרגיל יחד איתו. בחרנו ברווח שבין שני מוטות מתכת ברפת, שהיוו מחיצה בין מקום עמידת הפרות לבין חבילות החציר המוכנות לפיזור ליום המחרת. הוא הראה לי איך הוא דוחק את ראשו, נכון שהיה צריך לקפל את אוזניו הגדולות, ואחר-כך מתמרן את כתפיו ומצר אותן עד שגם הן עוברות. הבטן הרי גמישה ואפשר, לזמן קצר, להוציא ממנה את האוויר ולשטחה. אני עשיתי כמוהו, ברווח צר יותר, התפתלתי כמוהו והצלחתי. את הרעיון לא שכחתי.

הוצאתי את ידי האחת ואחריה את הכתף. לבשתי עדין את שמלתי כך שזה היה יותר קל. עם השריון זה היה בלתי-אפשרי. את הראש כיוונתי על צידו החוצה. חדרי היה כנראה בגובה שאפשר להגדירו כקומה החמישית. מאוד גבוה. מרוב רעב תקפה אותי סחרחורת כשהבטתי למטה. האדמה רקדה מול עיני. תכננתי להפיל עצמי כשראשי למטה, שיתרסק מיד בהגיעי וכך לא ארגיש מאומה. אלא שזה לא התקדם במהירות. מישהו על הקרקע ראה אותי כנראה ומיד הזעיק את המשמר. הייתי כבר עם רוב גופי בחוץ ורק ידי השמאלית נשארה בחדר. הדלת נפתחה ברעש, מישהו תפס את ידי וצעק לעברי שאחזור. זה היה מאוחר בכל-מקרה. לחזור בעד הפתח לא הייתי יכולה לעולם וגם לא רציתי. בהתחלה, כשאחז בי, נאחזתי בידו באופן אינסטנקטיבי. אז דחפתי עצמי החוצה, כל גופי היה באוויר ורק ידי הייתה אחוזה. יישרתי את אצבעותיי. החיל היה צריך להתכופף על ברכיו, ניסה להחזיק את ידי בשתי ידיו, אך אני החלקתי ונפלתי באוויר. זה היה מפחיד ונדמה לי כי בהתחלה אף צעקתי קצת. אחר כך נרגעתי וחייכתי לעצמי.

מכל הסיפור הזה נפטרתי בנס. ברכי נחבלה בקיר ונשרטה. הגעתי לקרקע. אינסטנקטיבית, גם-כן, ביצעתי גלגול כפי שלמדנו לעשות בכפר. הרגשתי את האבנים שריצפו את פני הקרקע סביב המגדל מכות בכל גופי. אחר-כך היה שקט. שמעתי קולות רצים לעברי. הרמתי את ראשי. אני רואה. אני שומעת. עמדתי על ארבעותי. ברך שמאל כאבה אך הדפתי את עצמי בידי ונעמדתי.

החיילים והאזרחים שהגיעו אלי נעמדו סביבי בשקט, מביטים אלי בתדהמה. מישהו פלט-ז'אן? כן, עניתי בחיוך. מה קרה לא ראית בחייך נערה קופצת ממגדל? הוא החוויר וכמעט התעלף. מישהו ניגש אלי ונגע בכתפי. קצת מיעך את הבשר, כאילו לוודא שנשארתי בשר ודם ואיני הרוח של עצמי.

כלאחר-כבוד נלקחתי חזרה למגדל ועל חרכי-הירי הלחימו סורגים זעירים.

במשפט שהתקיים מ- 21 בפברואר השנה, 1431, עד לסוף מרץ, הציקו לי ללא הרף גם בנושא הקפיצה. בכלל המשפט היה מחזה בלתי-רגיל ובודאי בלתי-שגרתי. אם לא הייתי אני הנאשמת הנאבקת על חייה זה היה יכול להיות אירוע מעניין. שבעים שופטים ומשקיפים! אתם קוראים? -שבעים שופטים גייס קושון המנוול לשפוט רועה קטנה אחת, אני. אולם גדול, מסודר ביובש, יעילות וקפדנות. בחצי עיגול-מרובע, בשלוש מדרגות, ישבו, לובשים את בגדיהם השחורים והחומים, ראשי הכנסייה, בישופים וארכיבישופים מצרפת, גרמניה ואיטליה שהגיעו כולם לקריאה לשפוט את "המכשפה". במרכז, על כסא ללא-גב, ישבתי לבד. היה אמור להיות לצידי סנגור שיגן עלי, איש-משפט כנסייתי הבקיא בסדרי-הדין ובפלפולים, היודע לעמוד איתן מול האשמות קשות, איש העולם הרגיל לדבר עם שופטים ואצילים ורמי-יחס. לא. לא נתנו לי הגנה וסירבו לבקשותיי הנשנות וחוזרות תוך התעלמות שותקת. רק אני מול כול הרוע הזה. ואיך הם היו שואלים- מהיום הראשון- אחד שאל שאלה, קמתי ופתחתי פי להשיב והנה שאלה לגמרי אחרת מכיוון אחר. פניתי לשואל האחרון להשיב לו והנה עוד שאלה. ישבתי. כשקושון צווח עלי למה אני יושבת, אמרתי שאני מוכנה להשיב אחד לאחד, לא כולם יחד. הוא צווח עלי. עור פניו הכהה בדרך-כלל הלבין, אצבעות-ידיו התעופפו באוויר כישויות נפרדת. את לא תקבעי לנו כאן איך ומתי לשאול מכשפה קטנה, צווח.

לא עניתי. רק נשארתי לשבת ולשתוק. כשהמשיך לצעוק אלי שאענה, סימנתי באצבעותיי אחד ואחר כך עוד אצבע, כאומרת השני. הוא עמד להרביץ לי, כך חשתי, אלא שעצר בעצמו, החווה בידו תנועה רחבה ומכאן ואילך נשאלתי כל פעם רק שאלה אחת.

למה קפצת? מה חשבת? הרי זה  אסור על פי הדת, שאת טוענת שאת כל-כך נאמנה לה, להתאבד? האם התייעצת עם הקדושים? כן, עם הקדושה קתרינה? טוב. מה היא בדיוק אמרה לך? איך בדיוק היא אמרה לך, באוזן, פנים מול-פנים, בחלום? וכן הלאה. זה היה מתיש כמו כל שאר השאלות המטופשות והמתוכננות שלהם.

עתרתי לאפיפיור לקבל את הגנתו. הוא הסמכות הכנסייתית העליונה וזו הרי הייתה זכותי החוקית. השופטים סירבו להעניק לה אותה. הם גם לא זימנו כל עדי-ראיה ל"חטאי" כביכול, כפי שבדרך כלל היה נהוג, על- פי הנוהל המשפטי ועל-פי כללי הצדק הבסיסיים. במקרה שלי הועידו רק אותי. מה אני יכולה לספר על חטאי? ברור  שהמטרה הייתה להביא אותי לומר משהו שיוכל לשמש כנגדי.

אי-יכולתם להכשילני בלשוני הרגיז אותם מאוד. קושון הבטיח להם בודאי "טיול אביב קצר שיסתיים מהר מאוד"- מי יכול היה לחשוב שרועה כפרייה  תעמוד לבד מול 70 מוחות חכמים. הנה למשל, שאלוני פתאום, בלי קשר לנושא בו עסקנו באותו רגע,  אם אני שרויה במצב של חסד. אם הייתי משיבה תשובה חיובית היו מרשיעים אותי בחטא היוהרה; אם הייתי משיבה בלא, היו מציגים אותי כחוטאת. עניתי בפשטות "אינני יודעת, אבל אני מאמינה ומתפללת שכן". בלי סוף איימו עלי כי יעברו לעינויים ולא יסתפקו רק בשאלות מילוליות. השבתי באדישות שהם יכולים לענות אותי איך שירצו וכמה שירצו- אלה התשובות שלי ואין לי תשובות אחרות לתת להם. בכל מקרה אטען שהתשובות הוצאו ממני בעינויים. הם נכנעו ולא ניסו לענותני. רק ציפו שניסיונות האונס יצליחו כדי שכבר לא אהיה בתולה ואז יוקרתי כ"בתולה מאורליאן" תעלם.

אולי זו הסיבה שהשומרים המנוולים לא חדלו להיכנס לחדרי ולנסות לאנוס אותי בכוח. לא היה להם מזל. הבטחתי הרי לקדושה קתרינה כי אשמור על בתולי עד הרגע האחרון של חיי. למרות שאני מאוד חלשה והברך שנפגעה כשקפצתי מהקומה העליונה של המגדל בו אני מוחזקת עד היום, מציקה לי מאוד, ידי עדין חזקות. גם כשבאו אלי שניים או אחר-כך שלושה וניסו לכפות אותי אל המיטה, הצלחתי להכות בהם בחוזק כזה שבסופו של דבר נמלטו בצעקות-כאב.

אני לא מבינה את הדבר הזה עם האונס. מה יש בגברים הדוחף אותם, תרתי-משמע, לאנוס נשים אחרות. אין להם נשים, חברות כדי שיבואו איתן על סיפוקם המיני? והאם הם מסכימים למחשבה שגם נשותיהם, אחיותיהם, בנותיהם, אימותיהם, יהיו נשוא לאונס של כל מי שיעבור לידם? נראה לי שהם בכלל לא חושבים על ההיבט הזה. כשבא להם הדחף החייתי הזה, ניצת מבט מוזר בעיניהם והם אינם שומעים ואינם רואים, ובודאי לא חושבים על דבר אחר בלבד סיפוק צרכיהם.

אפילו פייר קושון המנוול ניסה אותי. במשפט התנהג אלי בגסות וברשעות, לחץ, קילל, עשה תנועות מפחידות בידיו ובגופו.  ובערבים, מידי פעם, היה מגיע לחדרי הצר, כאילו נחמד, מדבר דברי-חנופה. מהלל את כישרונותיי הצבאיים. הכול כדי שאחתום לו, במסמך שנופף כל הזמן בידו, שכל מעשי היו בחסות השטן ועוזריו. זאת דרשו ממנו שליחיו האנגלים ובתמורה הבטיחו לעשותו ארכיבישוף של רואן. וכמה שהוא רצה לחזור ולהיעשות ארכיבישוף אחרי שסילקתי אותו מריימס והוא נותר בלי דיאוקסיה, כלומר קהילה דתית משלו! ובעיר הגדולה והחשובה של נורמנדי, מושב המפקדה של האנגלים. אולי בדמיונו תכנן שיותר מאוחר יהפכו אותו אפילו לארכיבישוף של וסטמינסטר, הדמות הכנסייתית החשוב באנגליה גופה.

מרוב לחץ חתמתי לו על המסמך. כמה שהוא צהל, כמעט קם וריקד בחדר. גלגל אותו יפה לכיס גלימתו ואז ביקשני לחזור וללבוש את שמלת האישה שהכינו לי. רציתי כבר שקט ומנוחה. המשפט ייגע אותי. אני לא רגילה לחשוב מהר ולהשיב מהר לשאלות, שחלק מהן חוזרות על עצמן בניסוחים אחרים ואני יודעת שזה נעשה כדי לבלבל אותי ולהכשילני בלשוני. והפקידים יושבים ורושמים כל הגה, כל תנועה שלי, כול גוון-קול, רק שיתפסוני בשגיאה!

כל ערב הייתי חוזרת למגדל עם כאבי-ראש נוראיים. אף עורך-דין מדופלם לא מסוגל, אני חושבת, לעבור מעמסה רוחנית כזאת כפי שאני עברתי. והרי חיי שלי, הפרטיים, מונחים על הכף, לא חיי מישהו שאם יפסיד, כעורך-דין, במשפט, הנאשם הוא שישלם על-כך. לחמתי כלביאה המגנה על גוריה. והוא שכנע אותי לחזור וללבוש את השמלה. הסכמתי בתנאי שיביאו לי אגן עם מים חמים כדי שאוכל להתרחץ. חודשיים, בהם הייתי נתונה בתוך השריון, לא התרחצתי. לא שאני עדינה כזאת. גם במהלך הקרבות לא הרביתי להתרחץ כי גם לא היה לי איך והיכן. חייתי הרי עם החיילים הגברים, אכלתי וישנתי איתם. רק לצורך התפנות לצרכי הייתי מוצאת איזה מחסה, שיח, עץ עבות. לא שהיה לי קל להוריד כל פעם בעצמי את השריון מעלי.

אני שונאת את הפרוצות המתלוות מאז שחר ההיסטוריה אל הלוחמים. האווירה העליזה והצעקנית שלהן כאילו לא נהרגו אבירים ולוחמים בקרבות וכאילו אין עשרות ומאות פצועים הזועקים בטווח שמיעה מכאבם. בכל-זאת, מידי פעם, חרף הסתייגותי, הייתי מבקשת ממישהי שנראתה לי יותר נחמדה, ללוות אותי ולסייע לי בהסרת השריון.

אולי בעצם, עכשיו אני חושבת על זה, קיומן של הזונות עם החיילים סייעה להם להתפרק מלחציהם ובזאת לאנוס פחות? יכול להיות?

לא. לא. אף הן לא עוזרות. אני מעלה בזיכרוני את כפר מגורי, דומרמי, שחיילים בורגונדים עברו דרכו לכבוש את פלנדריה. בורגונדים הם הרי צרפתים, לא? הגיעו אלינו שמועות כי בכל מקום בו הם עוברים, הם נכנסים לבתים, בוזזים את האוכל שהאיכרים המסכנים שמרו במזווים שיהיה להם מה לאכול אם יהיו שיטפונות או מחלות בגידולים, והתנפלו על הנשים. הם לא בררו- זקנות, נשים הרות, ילדות בגיל בית-ספר. אנסו נשים לנוכח בנותיהן ואת הבנות לנגד עיניהן הן. איזו רשעות.

בכלל כשאני חושבת על זה, המעמד שמשלם את העונש הכי כבד במלחמות זה האיכרים. המלכים יכולים להכריז על מלחמות ועדין להישאר ספונים בארמנותיהם ולחגוג ולעלוץ, כפי שעושה מלכי הרשע שרל. ממש בימים אלה בהם אני, מי שהושיע אותו והמליכה אותו ועומדת להישרף, הוא עסוק בחיי ההוללות שלו בלא מפריע.

גם האבירים הלוחמים נלחמים וחלקם נהרגים. אך כל המלחמות נעשות בשטחים חקלאיים, אותם האיכרים מעבדים בקושי רב, חייבים לתת שליש מהיבולים לאציל בעל האדמות, לסבול מפגעי מזג-אויר ולהתכלכל. ואם יש שיטפונות והיבול קטן, ישנם אצילים שאותם זה לא מעניין- את המכסה המקובלת של שליש מהיבול, האיכר ישלם, גם אם זה כל מה שהצליח להוציא מהאדמה בעונה מסוימת. כי איך יחיה אציל? מה הוא אשם, לכאורה, אם היו פגעים במזג האוויר? איך יכלכל את בני משפחתו, וכל עובדי משק-הבית- הטבחים והסייסים והמנקים והנגנים והפועלים בכרם האישי שלו והאורחים הרבים, לעיתים מאות, הבאים לחגוג עימו באחוזתו בחגים או סתם בסופי-שבוע? לשם-כך הרי קיימים האריסים. הם יעבדו ואלה יחגגו!

והצבאות העוברים בשדות ולא מתחשבים ואחר נכנסים לבתים, מגרשים מהם את בני הבית או מקצים להם חדר אחד, ומצווים עליהם להאכילם לשובע ולהשקותם ביינותיהם לשוכרה.  אחרי ששתו לשוכרה הם משתמשים בנשות המשפחה כדי ששמחתם תהיה שלמה. וכשהם עוזבים, לפקודת מפקדיהם, הם נוטלים כל מה שיש במזוות. והאיכרים בוכים וצריכים להתחיל הכול מההתחלה. איזה גורל אומלל, והם רוב האוכלוסייה בצרפת ובודאי גם בכול אירופה. אותו דבר, גורל זהה.

כשהייתי רחוצה ונקייה ומסורקת, כבר כמעט ישנה, שוב נשמע קול המנעול בדלת, ופייר קושון הופיע בשנית, עששית בידו. השתדלתי לחייך אליו. האמנתי כי עכשיו, אחרי שחתמתי על מה שביקש, ישחררו אותי בקרוב או לפחות יעבירו אותי למקום אחר ואמשיך לחיות. בא לי רעיון שמזמן לא התוודיתי, כמו שצריך, כפי שהייתי רגילה לעשות כנערה בכנסייה בכפר. ביקשתי כי יקבל את הוידוי שלי. הוא הרי כומר. הוא חייך והניד בראשו לשלילה. תמהתי ושאלתי למה לא? ואז אמר כי מה שהולך לקרות בנינו לא כל-כך מתאים לקשר בין כומר למי שמתוודה בפניו. לא הבנתי או לא רציתי להבין. הבעתי את אי-ההבנה והוא ניגש אלי וניסה בכוח להסיר את כתפיות שמלתי מעל כתפי. קראתי לו, הפצרתי, היללתי את כבודו כמי שיהיה בקרוב ארכיבישוף של רואן. הפצרתי כי יחדל. כנראה שגם כמרים הם גברים, חרף שבועת ההתנזרות שלהם וכשגבר מתחיל במהלך כלשהו, במיוחד מהלך בעל אופי מיני, כבר אי-אפשר לעצרו. לא בדברי-כיבושין, בכל מקרה.

הוא ניסה להישכב עלי אך הצלחתי לחמוק. אמנם הייתי גבוהה אך כבר לא כל-כך חזקה והוא היה גבוה וחזק. הוא תפס אותי והקיף את גופי בשתי ידיו. הצלחתי להשתחרר קמעה והסתובבתי. ידיו היו מתחת לידי, שתיהן תופסות בשדי המלאים וגופו נצמד לאחורי. ניסיתי להתחמק שוב אך הפעם הייתה אחיזתו יציבה וחזקה. הרגשתי אותו מנסה להידחק אלי מאחור. תנועותיי בניסיון להיחלץ כנראה הגבירו את תאוותו.  על צווארי חשתי בחום נשימתו שהלכה וכבדה.  חדלתי לזוז. הוא זז בעצמו קדימה ואחורה. פתאום נשם מספר נשימות עמוקות וקולניות וידיו הרפו ממני. אני ישבתי בשקט על פינת המיטה, בושה בעצמי, למרות שלא עשיתי כל-רע וניסיתי בכל כוחי להתנגד. הוא כרע ועמד על שתי ברכיו וייבב וביקש סליחה כילד קטן שסרח.

הראיתי לו בלי להגיד מילה את הדלת והוא יצא בשקט. לא יכולתי להישאר בשמלה המחוללת. כך הרגשתי. מיד כשנסגר שוב המנעול לחדרי מבחוץ, לקחתי מפינת-החדר את השריון הישן ולבשתי אותו. לא יכולתי לחשוב על אפשרות שעוד מישהו ינסה לאנסני כשאני בשמלה.

הוי קושון, קושון, שיאכלו הכלבים את עצמותיך! גירשתי אותך מריימס, בה היית ארכיבישוף, ואתה רוצה לנקום. נראה מי יצחק אחרון.

לא שהייתי כל-כך תמימה. כשגדלים בכפר, חשופים כל יום למעשי ההתרבות של בעלי-החיים השונים. כמה פעמים ניסו הפרים שבעדר שלי לטפס על הפרות והייתי מביטה בצחוק על אבריהם הזכריים המתארכים ומחפשים את דרכם ברטט? והכלבים, והחתולים, שלא לדבר על הבעת העונג העילאי שהייתה עולה על פניהם של החזירים כשהיו מרביעים את נקבותיהם, באיבר המסולסל שלהם?

ולא רק בעלי-החיים. גם הבחורים והבחורות נהגו להתגפף באחו המוריק, במתבנים על ערימות-החציר, בין שבילי-הכרמים. במיוחד בתקופות של החגים החקלאיים, אז כל בני-הכפר היו נמצאים בשטח. בזמן הקציר והבציר, וחג המים וחג האש, בקרנבל בן 3 הימים לפני צום הלנט בו כולם היו גם שותים לשוכרה, ובתקופות הירידים. כל שנה היו נערכים בכפר שלנו ובכפרים אחרים ירידים. היריד נועד כדי שכול אחד יוכל להציע למכירה סחורה או מוצרים שנשארו אצל כעודף ואינו צריך אותם עוד, או שהתקשה למכרם בדרך אחרת. בזמן הירידים שהיו מתקיימים בכיכר המרכזית של הכפר, ליד מזרקת האבן הגדולה שעליה צלב גדול, או בשולי הכפר, אם היו באים גם איכרים מכפרים אחרים עם מרכולתם. ולירידים היו באים גם מוסיקאים עם כלי הנגינה שלהם, מדפיסים-ניידים, עם עגלות ההדפסה בעזרתן יכלו להדפיס מנשרים שונים, שירים שכתבו בני-המקום וביקשו לפרסמם או ספרות ידועה שהכפריים שמעו עליה אך לא יכלו להרשות לעצמם לקנותה בספרי-קלף. ההמצאה החדשה הזאת, של הדפסה על גיליונות-ניר, גם אם גס ופשוט, כמו הגיליונות המוכתמים עליהם אני כותבת עכשיו, אפשרה להביא לכל בית כל ספרות שרצו בכך, בלי ללכת רחוק אלא בסיוע אותם מדפיסים-ניידים.

ובחגיגות היו נגיעות, וליטופים הדדיים, לא רק הבנים לבנות אלא גם הבנות לבנים. גם אם המוסכמות החברתיות אמרו שלנשים אסור להפגין את תשוקותיהן, באירועים המוניים כאלה ניתן דרור לאותו תשוקות ומאוואים.

על-כן רבים כל-כך הילדים בכפרים שנולדו בלי אבא מוכר וידוע, או שכחצי שנה אחרי כל יריד, היו נערכות חתונות משותפות  כי הנערות התעברו במהלך ההתגפפויות.

גם אני נטלתי חלק בשמחה. הייתי נערה שמחה בסך הכול, ומאוד אהבו אותי. במיוחד כשהתמחיתי עוד ועוד במלאכת-התחרה ונהייתי לאלופת-התחרה המחוזית. גם אני מכרתי את תחרותי בירידים ואת כל הכסף נתתי, כמובן, לאבי המרוצה.

אך על בתולי שמרתי. לא מתוך איזה רגש מיוחד. אולי כי הייתי יותר קשובה לדברי הברית-החדשה והטפות הכמרים המתמרמרים על אווירת-החופש שהייתה בכפר, והקשר התכוף עם קתרינה הקדושה. גם כי הקדושים "שלי" פנו אלי בשם "ז'אן הקטנה, הבתולה, ילדת האל".

לא שהכמרים בעצמם היו צדיקים גמורים. לא פעם התגלגלו שמועות על כומר זה או אחר הדואג מעבר לצפוי לאלמנה או אלמנות בכפר. נכון שהיו המון אלמנות. עבודה חקלאית עלולה להביא בקלות למות הגברים העובדים בשדות. מספיק נפילה או החלקה על אבן או ליד מעין והפצע מעלה מוגלה, היד כולה מתאדמת, החום עולה ואיכר נפטר לעולמו. שלא לדבר על נחשים. או היפצעות מחודו של החרמש או המגל. או נפילה עם הבטן על הקלשון שהונח לא נכון על האדמה. או בעיטת הפרד. כך שהיו הרבה אלמנות. והכמרים באמת רצו לעודד ולסייע. כנראה שמסיוע לסיוע נוצרה התקרבות שאיננה בדיוק על-פי עקרונות המוסר הנוצרי.

לז'אק, חברי במשך שנתיים, שקושון טרח למצוא ולהביאו למשפט כדי שיוסיף על "חטאי" הרבים עוד עוון, שהבטחתי לו נישואין ולא קיימתי- איך יכולתי לקיים, טיפש? הרי אני אסורה בראש המגדל ועומדת להישרף לגמרי! אתה רוצה להתחתן עם האפר שיוותר ממני? דבר עם קושון. הוא ישמח להשיא אותך!- הרשיתי ללטפני ולמעך אותם חלקים רכים ועדינים בגופי שאהב במיוחד. וגם אני אהבתי כשעשה זאת. ידעתי תשוקה רבה. הייתי הרי אישה ככל הנשים. גם הייתי מסייעת לו להגיע לפורקנו בדרכים שנשים יודעות. אך על בתולי שמרתי. ועל-כן מכנים אותי "הבתולה מאורליאן", אני בתולה ושחררתי את אורליאן.

אגב, בית המשפט פסק לטובתי בנושא הבטחת-הנישואין, כביכול. אולי אבי הבטיח לו. אני לא. מעוון אחד נוקיתי!

אנוח כמה דקות ואמשיך. עכשיו אני עומדת על ברכי לפני המיטה וכותבת כך. קשה היה לי לכופף את חצי גופי.

כמה אני מתגעגעת לכפר שלי. הייתי נותנת הכול, הכול, כדי להיות בו ולשוב לחיים השלווים שבו, ולא כאן כלואה במגדל האבן.

בחודשים האחרונים למדתי המון. ראשי נפתח לכל- כך הרבה נושאים שכלל לא ידעתי שהם קיימים. חבל שאני הולכת למות מחר. אם היו נענים לבקשתי וסוגרים אותי באיזה מנזר. לא איכפת לי להיות סגורה בחדר אחד בלי יכולת לצאת, אפילו על האי הכי צפוני של אנגליה. שיהיה לי קר, לא איכפת לי אך הייתי יכולה ללמוד. כל חיי הייתי לומדת. הייתי שוכחת שרציתי למצוא בעל מתאים ולגדל ילדים ולהיות סבתא. אין דבר. הייתי לומדת מכל הספרות שיש בעולם ומרחיבה דעת ואולי פעם היו עושים אותי גם אם מנזר. הייתי מקרינה על כל הנזירות את אהבת האדון.

אך לא, המנוולים חוששים, וזאת הסביר לי החיל האנגלי בשקט, שגם אם אהיה במקום הכי מבודד בעולם, אולי תומכי ומעריצי ינסו להגיע ולשחרר אותי ואולי, כשאהיה בוגרת יותר ומלומדת יותר, אצליח בסוף להביסם. ואני היום חשה כה קטנה ועלובה ובלתי-מזיקה. מי אני שאאיים על הממלכה האנגלית האדירה? אני לא יכולה להתעלם גם מהנושא הפוליטי- אם ישרפו אותי כמכשפה הרי אקט ההכתרה של מלכי שרל בריימס, יוכרז כבלתי-חוקי כי נעשה בסיוע "כוחות-הרשע". אז יחזור מלכם, הנרי הילד, שהם הכתירו אותו כמלך צרפת בפריס, להיות מוכר ומוסכם  גם כמלך צרפת. כך אני צריכה למות כיון שאינם יכולים להסדיר בהסכמה מי ימלוך על הארץ.

קיבלתי ידיעות מאחותי קתרין כי מתארגנת קבוצה של מתנדבים לפרוץ למבצר ולחלץ אותי מתוכו.

הו, אחותי קתרין היקרה. צעירה ממני רק בשנתיים ותמיד היינו חברות טובות וקרובות. נכון שגם היא הייתה מאוד נבוכה ולא יכלה להבין או להסתדר עם הגורל החדש שהטיל עלי אלוהים. מאז שעזבתי את הבית והובלתי את הצבא לא היה בנינו כל קשר. אני יודעת שהיא עקבה אחרי. הרי השמועות אודות פעולותיי והתקדמותי עברו מפה לאוזן כשריפה בשדה קוצים. אפשר להניח כי תוך יום או יומיים כבר כל תושבי דומרמי ידעו עלי הכול. כן, אבי אז התהלך בודאי בכפר  כולו נפוח וזקוף-גוו מגאווה על בתו הגיבורה, זו שהביאה להכתרת הדופן ולניצחונות על האנגלים, אותה בת אותה הכה  בתחילה. בודאי סיפר לכולם שגילה את ניצוצות הגבורה שלי מיד עם היוולדי. כאלה הם האבות, מה לעשות. ואחותי גם היא הייתה גאה בי, ובצדק. היא מעולם לא נזפה בי על המשחקים והדמיונות שפיתחתי.

כשהתחיל משפטי, עקבתי בעיני אחרי הנוכחים באולם-המשפט. לא זיהיתי איש אך כל-הזמן חשתי בזוג עיניים הנעוצות בי בחוזקה. הצלחתי לאתר את העיניים האלה. זו הייתה היא, מחופשת לנזירה, כולה לבושה בשחורים, שביס גדול על ראשה ורק עיניה כה מוכרות, אהובות ואוהבות.

איכשהו היא הצליחה ליצור קשרים עם עובדי המבצר ולתקשר איתי דרכם. אני לא יודעת איך ולא מעיזה אפילו לחשוב באיזה אמצעים נקטה כדי ליצור קשרים אלה. אולי אבי נהיה רחמן ונתן בידיה סכום כסף גדול שתוכל לשחד בו את החיילים והשומרים? לא נראה לי. אני מאמינה שכיום אבי לא רוצה לשמוע ממני יותר ומייחל לרגע בו אמחק מעל האדמה. אני מכירה את שכניו הכפריים- כשעלתה תהילתי, בודאי צבאו כולם על ביתנו, אולי הביאו מתנות, עוגות טובות, יין משובח. בודאי הרימו כוסיות לחיי ולהצלחתי. עתה, בחודשים האחרונים, כשהגיעו עדיהם השמועות שאני עומדת לדין הכנסייה בגין כישוף, כולם הפנו גבם בבהלה. יש להניח כי הכומר הכפרי, בדרשות של יום ראשון, מקלל ומארר אותי בפני כולם. ואבי המסכן. בודאי כבר אין פוקדים כמקודם את בית-העסק שלו. אולי מצביעים עליו בעוברו ברחוב. ואמי המסכנה, לה הרי לא היה מעולם פתחון-פה מולו. כששמח שמחה וכשהתעצבן התעצבנה וכשהתעצב התעצבה. ככה זה אצל הנשים הנשואות הטובות. להן, כאילו, אין דעה משלהן.  גם לא כלפי גורלה של הבת הבכורה שלהן, אותה ילדה בעצב ובמכאוב והניקה וחינכה וגידלה.

אך קתרין כנראה עזבה ללא-כל, הגיעה לרואן ויצרה את הקשר.

כששמעתי שרוצים לשחררני בכוח, עלצתי תחילה. אני הרי רוצה כל-כך להמשיך לחיות. חישבתי חישובים שונים. האם אני יכולה עדין להועיל לצרפת ולנסות שוב לגרש את האנגלים? אם היה סיכוי כלשהו לכך, היה כדאי גם אם יש סכנה שהמתנדבים יפגעו או יאבדו את חייהם. אך הסיכוי אפסי. מי ילך איתי וינוע אחרי? עתה, אחרי שהמלך  התעלם ממני, המלך שלי, אני זו אשר גרמה להכתרתו, והוא סירב לפדות את חירותי בכסף. הצעה מאוד טובה ולא מאוד יקרה שקיבל מהאנגלים. והוא סירב! כל-כך צורב לי בלב. הרי הוא זה ששולח אותי למות כשיכול היה לשחררני! אכתוב על כך אחר כך. אין לי כוח לזה עכשיו. זה כל-כך פוגע ומעליב. בכל זאת אני משולה לכלום. אפילו כחייל פשוט לא יתנו לי לשרת. אז מה הטעם בסיכון חייהם של אחרים כדי להעניק לי חיים? שוב איני חשובה.

המחשבה השנייה שהתגבשה אצלי- אם אברח אבזה את בית המשפט הכנסייתי ואגרום לירידה ביוקרתו. עד-כמה שאיני מסכימה, כמובן, עם פסק-הדין המרושע והבלתי-צודק, עדין זה בית הדין שהוסמך ע"י האפיפיור בכבודו ובעצמו לשפטני. כל אחד יכול שלא להסכים עם פסק-דין זה או אחר. אך אין זו "תכנית כבקשתך"- כל אחד יבחר איזה פסקי-דין לכבד ואיזה לנסות להפירם. זה לא ילך ככה במדינה מתוקנת, והרי אנו רוצים, מזה מאות שנים מאז נפילת האימפריה של קרל הגדול, להחזיר את המדינה למצב בו כולם יהיו שווים, פחות או יותר, בפני החוק, בהתאם למעמדם.

על כן מיהרתי והודעתי לקתרין שתחדל מפעילות בכיוון זה.

בארמונה של יולנדה בפואטייה פגשתי לראשונה את בנה רנה. איש טוב ועליז, דובר שפות ומשכיל. הוא מבוגר ממני ב-3 שנים. במשפט לא ראיתי אותו. שמעתי מהחיילים האנגלים שהוא טרוד במלחמה להבטחת שלטונו בדוכסות לוריין, אותה קיבל עם נישואיו לבת הדוכס. הנה לנו משהו משותף- לפני שנה, כך שמעתי קיבל מהמלך את דוכסות באר, בשטחה נולדתי, כאות תודה על הסיוע שנתן למלך במלחמתו בבורגונדים. אחר כך פגשתי אותו כשהתארח בארמון. אחותו, מארי מאנז'ו הייתה אשת הדופן.

ממנו למדתי כי מדרום לצרפת, בחצי האי הגדול המכונה "האיברי" מתחוללת מזה מאות שנים מלחמה בין הנוצרים לבין המוסלמים שעלו וכבשו את כל השטח כבר לפני כ-700 שנים. על-פי מה שסיפר לי הם אף הגיעו וכמעט כבשו את פואטייה בה ישבנו.

דווקא דוכסי בורגונדי, אותם אלה שצאצאיהם מכרו אותי לאנגלים העומדים לשרפני, יצאו לפני כמאתיים שנים, סייעו לנוצרים להדוף את המוסלמים דרומה והקימו את מדינת פורטוגל.

לאור זאת כתבתי בזמנו אל דוכס בורגונדיה והפצרתי בו: "אם יש עם נפשך להילחם, צא נגד הכופרים הערבים!". כך כתבתי גם למלך האנגלים. מה הטעם שאנו נלחמים רוזן בשכנו, דוכס ברעהו, מלך נוצרי במלך ובממלכה נוצרית אחרת, בזמן שמלכים נוצריים כמונו מכלים את נפשם ואוצרותיהם לסלק לעל אדמת אירופה את הפולשים המוסלמים? היש טיפשות גדולה מזו?

הזכרתי  את המלך הנרי. למעשה הכול התחיל איתו. או אולי קודם לכן? רואן היפה, עיר הנמל החשובה ובירת נורמנדי. הרי מכאן, על-יד, יצא כבר ב-1066 וויליאם המכונה "הממזר" וגם מכונה "הכובש" לכבוש לעצמו את כתר אנגליה. לא הספיקה לו השליטה על דוכסות נורמנדי היפה. מה זה הסיפור הזה על הרצון לשלוט עוד ועוד באחרים? זה כנראה רק אצל גברים. לא שמעתי שלנשים יש תאווה כזאת לצאת למלחמות כדי לכבוש שטחים ולשלוט בהם. יש בגברים כנראה איזה דחפים אדירים לכבוש ולשעבד. אולי זה משהו שקיבלו מהאלוהים כשברא אותם? הרי כשגורשו נגן-העדן, אמר אלוהים לאדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם". ואדם התחיל לעבוד. אך מהר מאוד מצא כי בתחבולות יוכל לגרום למישהו אחר לעבוד בשבילו. ואם כובשים ארץ אחרת אז כולה עובדת בשבילך ולא רק לטובתך אלא לטובת כל נתיניך, אם אתה איש טוב. היו כאלה, כך שמעתי, אך היו, ובטח יהיו, כאלה החושבים רק על עצמם ובני המשפחה הקרובים להם.

נכון שישנן גם נשים כאלה. היו בכפר שלנו כמה נשים שאני מכירה אישית, שהיו שולטות בבעלים שלהן ביד קשה ובפה פתוח. מה פירוש בפה פתוח? ישנן נשים היודעות להביא את הבעלים שלהן לעשות בדיוק מה שהן רוצות שיעשה, אך נותנות לו את ההרגשה הטובה שזה בדיוק מה שהוא חשב בעצמו. מין אומנות כזאת. "מה דעתך יקירי", היו אומרות למשל, "שנעשה בחדר כך וכך? או נמכור את הפרה? או נבנה עוד חדר? אני חושבת", היו מוסיפות בשקט ותוך הנמכת העפעפיים, "שכדאי לעשות זאת וזאת". והבעל היה משתכנע ועושה כפי שביקשו. אך יש כאלה שהיו מבישות את הבעלים וצועקות עליהם כך שכל השכנים שמעו אותן. ומה הטעם? הרי זה עשה וזה עשה. אך המבויש נהיה שפל-רוח, איבד כל יכולת ליזום ולהתקדם, חשש מהצל שלו עצמו וכל יום חיכה, כאילו, לקבל הוראות חדשות. שלא לדבר על-כך שאיבד מסמכותו האבהית בבית והילדים חדלו לשמוע בקולו אלא רק בקול האם. אני מניחה שגם ביחסים האישיים בניהם הכול שובש. את זה אימי הייתה מסבירה לי מילדות- תני לגבר להרגיש שהוא גבר. ככה הם נוצרו. האדם הקדום, כך הייתה אומרת, היה המגן והשומר והמפרנס, מדורי-דורות. והוא רוצה מטבעו להתחרות עם חבריו הגברים. אם אישה משפילה אותו, הוא מושפל גם בידי חבריו או כול שאר בני-מינו. מי יפסיד מזה? גם הוא גם כל המשפחה.

וגברים, כך הבנתי, צריכים כול הזמן להפגין שהם גברים. בכול מיני צורות. יש העושים זאת בעבודה קשה, ברפת גדולה ונקייה, במעשה מחשבת של אומנות מסוימת, בילדים נקיים ומחונכים. ויש, גם זאת סיפרה לי אימי, הצריכים להוכיח את גבריותם בפני נשים אחרות. "לכבוש", הביטוי מעניין, נכון? לכבוש, כמו בשדה-הקרב, את ליבן של נשים אחרות.

אימי המסכנה כנראה שלא יודעת עד היום למה עברנו מהכפר ארק לדומרמי. גם בארק הייתה לנו רפת גדולה אך בחלב שנתנו הפרות עשינו, אבי ואחיו וסבא וסבתא, גבינות ששמען יצא למרחקים. ליד הרפת היה מבנה שכולו סגור ולאורך קירותיו היו מדפים-מדפים. את החלב הנחלב היו שופכים לתוך אמבטיה ענקית, אליה היו מוסיפים כל מיני חומרים. אני זוכרת שפעם שמעתי כי לייצור לגבינה מסוג מסוים צריך להשתמש בחומר המופק מהקיבה של עגלים צעירים! כשהחלב התגבש קצת היו מניחים אותו בתוך סלסילות קלועות מקש או סירים מעץ וכדומה ונותנים לו להתקשות. אחרי כמה שבועות היו מוציאים את הגבינה ומשאירים אותה עוד זמן לייבוש וליישון על המדפים.

את הגבינות המוכנות והבשלות היה אבי, שאז עוד היה איכר ומעבד את שדותיו, מוכר בדומרמי. פעם בחודש היה לובש את בגדי יום א' שלו, מעמיס על העגלה ערימת גלילי-גבינה ונוסע. בערב היה חוזר עם הכסף שקיבל. פעם אחת, בחופשת פסחא, נדמה לי, התלוויתי אליו. אהבתי לשבת לידו בקדמת העגלה, על ספסל פשוט מוגבה. כשהיינו יוצאים מהכפר היה נותן בידי את המושכות. איזה עונג זה היה. הרוח הייתה נושבת בשערי ומלטפת את רגלי החשופות בשמלה הפרחונית שאימה הלבישה אותי בה. אבי היה אז מוציא מכיסו איזה דבר מאכל, קנה-סוכר למשל, כריך טוב של בשר חזיר מעושן, לועס בקול, מושך ראשו אחורה בהנאה ולעיתים, בין מנה למנה, אף נותן קולו בשיר. הוא היה איש טוב.

אבא היקר. אם באיזה אופן יגיעו אליך הדברים שאני כותבת עכשיו, דע כי אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך ואיני כועסת עליך. לא הייתי רוצה שתצטער עלי מכאן ואילך עד סוף ימיך. זה הגורל. לא אנחנו קבענו אותו. מי שהנחה אותי לצאת לקרב אולי הנחה אותך ללכת בדרכך אתה. אני אמות אך אתה צריך להמשיך לחיות עם כל המאבקים היום-יומיים של החיים. אני רק מבקשת שתחייך כל פעם שתיזכר בי, שתזכור את הרגעים הקטנים האלה שאני זוכרת עכשיו, כשמועקה איומה בליבי וגרוני רוצה לרטוט בבכי על גורלי, כי באמת אני לא רוצה למות ולא מקבלת זאת בשלווה כזאת כפי שמישהו עשוי לחשוב- הרגעים הקטנים והפשוטים הם העיקר בחיים. אוסף של רגעים נהדרים שווה בערכו יותר מאירוע אחד גדול ודרמטי ככל שיהיה .

כשהגענו לדומרמי, אז לא הכרתי אותה, נעצרנו ליד סוחר-גבינות לו אבא היה מוכר את הגבינות. אבא ירד ואני נשארתי. הם עשו חשבונות, נער פרק את הגבינות ואבא יצא עם הכסף.

הייתי בטוחה שעכשיו נחזור הביתה. אולי נעצור בדרך לאכול את הצידה שאמא הכינה. אך אבא אמר לי פתאום שהוא צריך לראות עוד מישהו וביקש כי אשב בצד על אבן גדולה ואשגיח על הסוס, לפניו הניח שק מלא גרעינים, עד לשובו. לא היה איכפת לי. ישבתי בשקט. לא יודעת כמה זמן. מהנקודה שבה הייתי לא ראיתי את שעון-הכנסייה. לפתע ראיתי מרחוק את אבא מתקרב עם אישה זרה. היא הייתה מאוד יפה, הרבה- הרבה יותר יפה מאימי. הבנתי אז את ההבדל בין "איכרה" לבין "גברת", גם אם לא נראתה אצילה. כי הנשים מהאצולה שהיינו רואים כשיצאו מהטירה הכפרית שלהם לברך אותנו בחגים היו נראות תמיד עדינות ולבנות-פנים, עדויות תכשיטים לרוב. הגברת הזאת הייתה באמצע. גם אצילה אך גם קצת משלנו. היא הושיטה לי יד ואמרה ששמה לואיזה והיא חברה מאוד טובה של אבא שלי.

בדרך חזרה שאלתי את אבא על הלואיזה הזאת. הוא אמר בפשטות שהם ידידים מאוד טובים. נפגשו פעם במקרה, והוא מנצל כל ביקור בדומרמי כדי לבקר אותה. שאלתי אותו אם זה לא קצת עלול לפגוע באימה והוא , קודם-כל, ביקשני לא לספר  לאימי על כך והסביר שהאישה משכילה ונבונה וממנה הוא יכול לקבל הרבה דברים שמאימה אינו יכול לקבל. הבטחתי שלא אספר. אני יודעת שעברנו לגור בדומרמי כי אבא לא הסתפק בסוף בפגישות החודשיות שלו עם לואיזה ורצה להיות יותר בקרבתה. עד היום איני יודעת איך אני מרגישה בקשר לכך. האם מותר לו להתיידד ולקיים קרבה רוחנית, ומי יודע, אולי גם גופנית, אם אישה זרה, בהיותו נשוי כבר לאימה? ומצד שני, ידוע כי כל הגברים בכפר בוגדים בנשותיהם. אולי אלה עם נשותיהם של אלה, או עם הנשים המכונות "הרעות," החיות בשולי הכפר. מה יותר טוב ? עוד לא נתתי דעתי על כך.

אז מה היה עם ההנרי הזה, למה חשבתי עליו? הוא היה אנגלי, ומה הקשר שלו לצרפת? הנה אני נזכרת. אימה שלו הייתה בתו של מלך אנגליה. והיא התחתנה עם ג'ופרי אחד, נסיך רוזנות אנז'ה בצרפת. כן. היה להם שם מוזר. פלאנטאג'נט. ג'ופרי פלאנטאג'נט. הוא שלט בעוד שטחים בצרפת. הסיפור הרומנטי ביותר ששמעתי היה קשור עם הנרי. היו זמרים שהיו עוברים בכפר ומזמרים אותו- איך הנרי אהב את אליאונור.

כשהיה נסיך צעיר הוזמן אותו הנרי לביקור בפריס בארמון מלך צרפת. למלך שלנו, לואי השביעי, הייתה אישה שאמרו עליה שהייתה היפה ביותר במדינה והחכמה ביותר. גם אם הייתה מבוגרת מהמלך בכמה שנים הייתה בניהם אהבה רבה. והנה מגיע הנסיך האנגלי הצעיר האתלטי, היפה, עם עיניו הכחולות הבורקות וצחוקו המתגלגל. תוך כמה ימים של שהות יחד, המלכה מתאהבת בנסיך האנגלי ולילה אחד, כך שרו הזמרים, הם ברחו דרך חלון הארמון ונמלטו לאנגליה!

איזו אהבה בטח פרחה לה שם. אני מדמיינת, כמעט בהתרגשות, איך המלך היה פורש לחדריו כל לילה בברכת לילה טוב. אולי היה מתנצל ואומר שהוא עייף מאוד, שטרדות הממלכה עייפו אותו וכולי. אולי הם היו נשארים לבד, פוטרים מעליהם את המשרתים.

אצל מלכים והרבה אצילים, בני-הזוג לא ישנים יחד באותו חדר. בארמונות היו למלכים ולמלכות חדרים נפרדים, למעשה מערכת-חדרים לכול אחד, לעיתים באותה קומה או אף בקומה נפרדת.  ידוע שלמלכים כולם היו פילגשים, נשים-לא-חוקיות. וזאת למה? כי רוב החתונות של המלכים היו "חתונות דיפלומטיות", כאלה שההורים קבעו למענן לצרכים של קשרי-חוץ בין מדינות. אהבה בודאי לא הייתה שם. לא בהתחלה. שמעתי על זוגות שנישאו כך ובהמשך נהיו מאוהבים. גם אז למלכים היו פילגשים ומהן בדרך-כלל היו להם ילדים. קראו להם "ילדים טבעיים" או ממזרים.

הם היו יושבים להם כל ערב ככה. הוא בטח היה מספר לה בדיחות או חד לה חידות, כי ידוע שהייתה אישה מאוד שנונה וחכמה. והיא אולי שרה לו בקולה הערב והעמוק שירי-טרובדורים, אלה הזמרים הנודדים. סיפרו כי סבא שלה, גיום התשיעי היה מכונה "הטרובאדור" הוא עצמו, וחצר אביה, הדוכס גיום העשירי  בפואטייה, אותה פואטייה בה שהיתי בארמונה של המלכה יולנדה, הייתה חצר של תרבות, מוסיקה, מחזאות וספרות.

לאט- לאט בודאי החזיקו ידיים, עד שהזמינה אותו להתלוות אליה לחדרה. איזו רומנטיקה!

המלך התרגז, צעק, קילל. איים על אימו של הנסיך, מתילדה קראו לה, שישלח את כל הצי הצרפתי לחופי אנגליה להחזיר לו את אשתו. אני נזכרת שהוא לא בכה סתם. למלך היו ויש אפשרויות למצוא לעצמו נשים יפות וחכמות כמה שירצה. רק שאותה אליאונורה, הייתה מאקויטניה, דוכסות ענקית התופסת את רוב מערב-צרפת. כשהשיא אותה אביה למלך צרפת, עברה הדוכסות, כי לא היה לה אח שירש אותה, למלך. עכשיו, כשהיא ברחה אל הכתר האנגלי, כל הדוכסות הענקית הזאת תעבור אליהם!

לא סתם שמח המלך מאוד כשבניו של אותו הנרי מרדו בו ודרשו לקבל את הנחלאות שלהם בצרפת. אל מי פנו קודם-כל? אליו, למלך צרפת. הוא בודאי נהנה מאוד לדעת כי הנרי לא נתן לאשתו החכמה להתערב בענייני הממלכה, סגר אותה בארמון  והוליד 10 ילדים מ-4 נשים אחרות, על פניה. היא הייתה כה נדיבה עד שהציעה לגדלם יחד עם ילדיה.  והיא דאגה לילדיה.

ככה נוהגת כל אם נורמלית. אני זוכרת איך בכפר היו האמהות נושאות על גבן ילדים שנפצעו אל הרופא, או ילדים שנשארו נכים, והיו רבים כאלה, לאן שהאם הלכה. ואיך כלבה מניקה בנחת את כל גוריה, מוודאת שכולם ניזונים בשווה. ואיך חתולה מעבירה את גוריה הקטנים כל לילה ממקום-מחסה אחד לשני כדי שריחם המצטבר לא ימשוך אויבים. ואיך הברווזה שטה בבריכה או בנחל וכל אפרוחיה שטים אחוריה. כך נוהגות אמהות.

ואילו זו איזבו המרשעת? עד-כמה יכולה אם להתאכזר לבנה? כשהיה בן 10 השיאה אותו למארי מאנז'ו, בתה של יולנדה. זו מיהרה ולקחה את הזוג הצעיר אליה לפואטייה. שם גדל, לכאורה בשקט ובשלווה, אך עם השמועות שהגיעו גם אליו, על-כך שאימו שלו מפזרת רמזים כאילו אינו בן המלך הקודם, שארל ה-6 אלא של אחיו, לואי מאורליאן, איתו זנתה. זה היה מרגיז כל אחד ומכאן תחושת המסכנות שהייתה לדופן כשפגשתי אותו. על-כן אמרתי לו כבר בפגישתנו הראשונה בארמון בשינון: "בשמו של המלאך מיכאל אני אומרת לך, שאתה הוא יורשה האמיתי של צרפת ובן-המלך!".

בזאת התחילה הנוכחות האנגלית על אדמת צרפת. מאימו ירש הנרי את דוכסות נורמנדיה. אשתו הביאה את דוכסות אקוויטניה, מאביו ירש את אנז'ו ופואטייה. נו, למעלה מחצי צרפת היה בידי הכתר הבריטי.  אך מי אשם?

אין לי כוח לכל התסבוכות האלה. החיים היו יכולים להיות הרבה יותר פשוטים אם כל אחד היה עוסק בשלו, עובד בעבודתו,  כולם חיים בשלווה בלי מריבות ובלי הכאב והסבל הבלתי רגילים. ומי סובל בעיקר? פשוטי-העם. המלכים והאצילים והמנהיגים מחליטים להלחם. מי עושה את העבודה, לא "השחורה" אלא "האדומה", בדמם הם? האיכרים. הם בעיקר.

ודבר נוסף העולה עכשיו במחשבתי- מה התועלת בכל הנישואים הדיפלומטיים האלה, אותם נישואים בהם מארסים ומשיאים את הנסיכים בגיל צעיר כדי "לחזק את הקשר" בין המדינות! הרי זה אבסורד! לכאורה, אולי, הרעיון היה נכון. חשבו שאם יהיו קשרי-משפחה לא יילחמו אחד בשני, הילדים יגדלו ויבקרו אחד את השני כבני-דודים וגם כך יתחזק הקשר. אך תראו מה קרה? כל מלחמות הירושה האלה, מזו שדחפה את ויליאם-הכובש שהזכרתי, לעלות על אנגליה כי הוא היה איזה צאצא של המלך האחרון והתביעות של המלכים האנגלים על צרפת בגלל אותם קשרים. יולנדה הסבירה לי כי מזה מאות שנים כל הזמן משיאים נסיכים ונסיכות צרפתים ואנגלים בינם לבין עצמם. וגם משפחות האצולה הגבוהות באירופה עושות כך, כפי שהזכרתי את שתי הגברות ממשפחת ויסקונטי שבמילנו. ושמעתי עוד אל משפחת ד'אסטה מעיר בשם פררה באיטליה או משפחת מדיצ'י מפירנצה ועוד. הרי עכשיו כולם קרובים של כולם ולעולם יילחמו אחד בשני בכל מקרה בו תהיה שאלה של ירושה! איזה עולם מוזר. באמת שאני לא מסוגלת להבין זאת.

רנה סיפר לי כי גם פורטוגל וספרד נלחמות בניהן מידי פעם, למרות ששתיהן צריכות להתאחד מול המוסלמים שעדין שוהים על אדמתם, אך גם הם משיאים כל הזמן את הנסיכים והנסיכות אלה לאלה.

נזכרתי פתאום איך הופתע האחראי על מחסן-הציוד במחנה אליו הגעתי, לראות אותי, אחרי שמפקדו הסכים, בחששו הרב, כי אוביל יחידה קטנה כניסיון, לפגוע בצבא האנגלי המכתר את אורליאן.

"את מסוגלת להרים את החרב הזאת?", שאל אותי בנחרת-בוז בהגישו לי חרב כבדה במיוחד. נטלתי את החרב ביד ימיני ובקלות ובאדישות הרמתי אותה נכוחה ונופפתי בה מולו. התרגשתי רק עשיתי עצמי אדישה. הנה הציווי שצוויתי על-ידי המלאך מיכאל והקדושות, הולך להתגשם. עוד לא ידעתי כלום מה אעשה ואיך. הרי את הפרות במרעה לא הובלתי במערך צבאי ולא תרגלתי איתן תרגילי-סדר כל בוקר!

אך, אני מתגעגעת לפרות שלי. לא סתם הייתי חסונה כל-כך וידי חזקות להניף את החרב הכבדה. זה מחליבת 30 פרות, בוקר וערב, בוקר וערב. זה בערך מה שהיה בעדר שלנו. לעיתים היה אבי מוכר פרה או שתיים, בייחוד את אלה שחלו, מהר- מהר לפני שימותו, אך זה היה המספר. בוקר וערב. אני משחררת את ידי מהכתיבה, שולחת קדימה את האצבע והאגודל, יוצרת איתן טבעת ומהדקת, כאילו מתחילה בחליבה. ואחר-כך מורידה את שאר האצבעות ולוחצת וסוחטת בחזקה. עוד עטין ועוד פרה, כל בוקר וכל ערב. אצבעותיי היו גדולות ומגושמות, אך למרבה הפלא והתמיהה, עם אותן האצבעות הייתי רוקמת-התחרות הטובה ביותר בכל הכפר.

הייתי מתעוררת כל בוקר עוד לפני צאת השמש, לוקחת איתי עששית קטנה, ממלאת מים בכלי קטן ולוקחת מחבל הייבוש את המטלית לניקוי העטינים שכיבסתי בלילה הקודם אחרי החליבה. בימות החורף הייתי מחממת על התנור שבמרכז הבית קצת מים כדי שלא יהיו קרים מידי למגע עם העטינים. ואז הייתי מגיעה לרפת הגדולה, מנקה את עטיניה של הפרה הראשונה, חולבת את כולם, שוטפת היטב את המטלית וכן הלאה.

בתחילת החליבה הייתי מכוונת את החלב ארצה ולא לדלי. אולי החלב בעטינים נחמץ קצת במשך הלילה. ואז אל תוך דלי העץ המחושק בטבעת ברזל, בשתי הידיים כשאני יושבת על שרפרף נמוך, נטז אחרי נטז, לסירוגין. יד שמאל ויד ימין. יד שמאל ויד ימין. כשהחבית הייתה ריקה היה קול החלב המותז אליה חזק וצלול. כשהצטבר כבר חלב בדלי, היה הקול מוחלש והולך וכל התזה יצרה גלים על משטח-החלב. לא הייתי צריכה להביט אל הדלי כדי לדעת מתי הוא מתמלא. רק מהשינוי בצליל החלב הניתז ידעתי בדיוק מתי עלי לקום, לשפוך את תחולת הדלי לחבית גדולה שעמדה בחדר-אבן צמוד לרפת, ולהמשיך שוב לחלוב.

בימי הקיץ היו אחי הצעירים נוהגים לבוא לרפת מיד כשהתעוררו, היו נעמדים לידי ובלי לכוון כלל ידעתי להתיז חלב מהעטין ישר אל פיהם הפעור לרווחה, כפי שכל איכר מנוסה יודע.

עוד פרה ועוד פרה. כשהייתי ילדה הייתי מסיימת את החליבה בגב דואב ובידיים כמעט משותקות מכאב. כשבגרתי והתחזקתי, היה זה לי כמשחק ילדים.

המקצוע הקל ביותר והנוח ביותר הקיים בעולם זה רעיית- בקר. במיוחד אם צמוד אליך כלב רועים אלזסי מאומן, כפי שהיה לי כלבי טן. המסכן בטח שואל את עצמו כל בוקר לאן נעלמתי לו אחרי שנים שהיינו צוות מאוחד. במיוחד באביב. כל העמק היה ירוק בעשב טרי ורענן שצמח מהאדמה רווית הגשמים, ולעיתים השלגים, של החורף.

יצאנו עם העדר לאחר שסיימתי לאכול את ארוחת הבוקר הדשנה שהייתה אימי הטובה מכינה לי. אני בראש העדר, מקלי העבה בידי, שקית-הצידה ונאד-המים תלויים באלכסון על חזי, והעדר אחרי כשטן מזנב בפרות. לא הייתה בעיה למצוא מקום לרעייה. כבר לא היו הרבה עדרים בכפר ושלנו היה הגדול ביותר. הייתי בוחרת לי  נקודה לשבת או לשכב בה. אם השמש יקדה מצאתי עץ ענף להצל עלי. אם לא, לא היה איכפת לי לשכב בשמש הטובה. הפרות ליחחו את העשב, טן היה מסתובב סביבן ומשגיח שאף אחת לא תחרוג מהמסגרת ואני- אני הייתי נהנית מהשקט, מקול פכפוך המים בנחלים הקטנים בעמק, מקולות ציוץ הציפורים על העצים ובמעופן בשמים, מגעיית-הפרות ומקולות לעיסתן, תוך העלאת-גירה, בפה מתלכסן. אפילו מקולות החבטה של הפרשותיהן היורדות בערימות ומיד עטים עליהן זבובים וציפורים לנבור בהבל החם.

הייתי יושבת או שוכבת לי בעשב, קנה-סוף או צמח אחר בפי, ומפנטזת על עולמות אחרים.

כאן, בשקט העמוק הזה, בטבע החופשי, לבד עם הכלב והפרות, הייתי נותנת דרור למחשבותיי על הפיות הטובות ועל המכשפות הרעות.

עכשיו חדרה למוחי המחשבה שהביטויים "פיה טובה" או מכשפה רעה", מתייחסים למעשה לאותה תופעה. התופעה היא של עשיית פלאות, של כוחות על-טבעיים או אל-טבעיים השונים ומנוגדים מיכולותיהם וכישוריהם של שאר בני האדם. אך את ההגדרה, אם טובה או רעה, קובעים המספרים עצמם. אם מעשה-הפלא היה לטובת כוחותינו, זו הייתה פיה טובה. ואם זה היה נגדנו, הרי המכשפה, זו שהייתה קודם פיה, נהפכה לרעה. אני מבינה שככה חשבו עלי- כל עוד הועלתי לאינטרסים של צרפת, הייתי עושה-נפלאות חיובית, שליחה אישית של השמים. כשכבר לא צריך אותי- פתאום מאשימים אותי בכישוף.

מורד בשלטון או המלכות, הרוצה לשחרר מעריצות את עירו או מדינתו , יהיה "לוחם חופש" בעיני אלה אותם הוא אמור לשחרר אך "טרוריסט" בעיניהם של אלה נגדם הוא נלחם. איזו צביעות, מצד אחד, אך זה גם די מובן כי אין אמת אחת מובהקת. זאת הייתי שוכבת לי בעשב וחושבת- היש אמת אחת שבה כולם מאמינים? היש טוב מוחלט? היש רוע מוחלט? היש צדק מוחלט? מחשבות אלה הטרידו אותי. גם אם הייתי רועה פשוטה ולא משכילה, נהגתי לתהות, בהיקף אותו יכולתי לתפוש, בשאלות אלה.

כן, טוב מוחלט, הייתי אומרת לעצמי, זה לעשות חסד עם מישהו הזקוק לו, בלי לרצות ובלי להתכוון לקבל גמול כלשהו. לי יהיה הגמול בהרגשה הטובה שאקבל כשאעשה חסד. ורוע מוחלט זה להתעלל בחלשים ובמסכנים ללא כל סיבה כשהם אינם מסוגלים להתגונן. במיוחד כלפי בעלי-חיים.

בכפר הייתי פוגשת תופעות גם מזה וגם מזה. היו אנשים שעשו מעשי-חסד עם עניים ועם אלמנות ועם יתומים. כיוון שלא עשו זאת על-מנת-לקבל-פרס, גם לא נהגו לספר על-כך ברבים.

רוע אמיתי הייתי רואה במיוחד, וזה אולי מפתיע, אצל ילדים. לעיתים הם היו, באופן בודד ובמיוחד בחבורות, מתעללים ללא-הבן בבעלי-חיים, ועוד יותר לא מובן, בקטנים והחלשים שבהם.

כשיכולתי הייתי גוערת בהם בראותי מעשי-רשעות כאלה ולא פעם חילצתי בכוח גור חתול או כלב או חזיר שהכו בו, זרקו עליו אבנים, הציתו את זנבו אליו קשרו מטלית טבולה בכוהל.

לא הבנתי אז ועדין איני מבינה מאיפה הרוע הזה.  האמת כשאני חושבת על-זה לעומק עכשיו, ביום האחרון לחיי, אני נזכרת כי ראיתי מעשי אכזריות גם בקרב מבוגרים, במיוחד חיילים. ולא רק האויבים האנגלים אלא גם בקרב חיילינו הצרפתים.

אז יצר האדם טוב מנעוריו, כפי שלימדנו אדוננו ישו וסיפרו לנו המורים, או, אולי, להיפך הדבר?

אולי אכן האדם רע מנעוריו, אך זה מה שמאפשר לו להיות חשדן, לא לבטוח בכל אחד, לא לוותר על הזכויות המגיעות לו, להקדים תרופה-למכה או אף מכה-למכה? אין לי תשובה. כנראה אמות בלי לדעת.

ואם אני ממשיכה לחשוב בכיוון זה, רק רגע- המלאך מיכאל הופיע אצלי והורה לי, נוצרייה טהורה, לשחרר את ארצי מידי האנגלים הזדים. הוא והקדושות תמכו בי מוסרית. אך הרי גם האנגלים נוצרים מאמינים הם. אולי, במקביל לכך, קדוש אחר הופיע בחלומו או בחזונו של  קצין אנגלי והורה לו להלחם בי? אולי כל מה שעבר עלי והבגידה שבגד בי הדוכס מבורגונדיה והבגידה של המלך ואפילו מעשי הנכלוליות של פייר קושון- גם הם נובעים מאיזו הכוונה שמימית?  איך אוכל לדעת זאת? אז לכעוס ולהתמרמר או לקבל הכול בשלווה, מלשון "בנשגב ממך אל תחקור"? אני ממשיכה להיות מבולבלת לגמרי.

לפני כשעתיים הודיעו לי רשמית כי אועלה על המוקד מחר בבוקר. צעדים כבדים נשמעו במסדרון המוליך אליו. מנעול הדלת נפתח ומפקד המבצר המלווה בידי כומר זוטר, קראו לפני מתוך גליל שהיה בידם. שתקתי. מה כבר נשאר לי להגיד אחרי המשפט הארוך בו דיברתי ואמרתי כל שיכולתי, להראות עד כמה הניסיון להפוך אותי, אותי, מצילת-צרפת, לפושעת. הסכמתי להתוודות בפני הכומר הזוטר. הוא נעמד בפינת-החדר. כרעתי על ברכי לפניו ואמרתי את הוידוי בקווים כלליים, בלי פירוט ספציפי. ביקשתי כי השמים יסלחו לי על חטאי והצטלבתי. נשקתי לספר שהחזיק ולצלב התלוי על השרשרת שבידו.

הסוף התחיל לפני שיצאנו המלך ואני עם הצבא, בניסיון לכבוש את פריס. זמן-מה לפני הקרב התרגזתי כשראיתי קבוצה של חיילים מכונסת סביב שתי יצאניות. אני הרי פקדתי עם קבלת הפיקוד על הצבא, להרחיק את הזונות מן החיילים כדי שמחננו יהיה טהור וצודק יותר. מרוב רוגז הכיתי אותן בניצב של חרבי. לתדהמתי נשברה החרב של קתרינה הקדושה, זו שחשפתי מהמחבוא בו המתינה לי.

ראיתי בזאת סימן מבשר רעות. האפשר שגורלי משתנה עכשיו? ואם-כן, מדוע?

אני יושבת מאוד מדוכאת ומנסה לראות למה הוסרה מעלי הגנת המלאך מיכאל והקדושות. האם חטאתי במשהו?

העברתי לנגד עיני את רשימת שבעת-החטאים- במה מהם חטאתי?

גרגרנות? לא ולא. הסתפקתי באוכל בסיסי ופשוט. גם בנשפים בארמון נמנעתי מכל מיני מאכלים שלא הכרתי. בהיותי עם החיילים, שמשי רצו תמיד לערוך לי שולחן מכובד כזה, עם מפה. נהגתי לשבת על הקרקע, רגלי פשוטות על האדמה או מקופלות תחתי, כתף אל כתף עם החיילים, אוכלת בדיוק מה שהם אכלו. הם אהבו את זה. העריצו אותי. אך זה היה הרי האוכל לו הייתי רגילה כרועה.

חמדנות? במה היה לי לחמוד? לא רציתי ולא צברתי כל רכוש. שום תכשיט לא היה לי, שום רהיט, שום אביזר-אופנה. רק הציוד האישי שלי שנכנס באמתחת קטנה.

זעם? אולי. אך לא בעיקרון ולא מתוך אופי קלוקל. כשהייתי צריכה לנזוף בחיילים ואף במפקדיהם, יתכן והייתי עושה זאת בזעם, אך זה היה לטובתם. הראיתי להם שאני מתייחסת אליהם ואיכפת לי שיעשו את הדברים בצורה נכונה וכך יקטינו את סיכוייהם להיפגע. לא. הזעם שלי היה במידה סבירה ולא מוגזמת.

עצלות? אני האחרונה שאפשר לחשוב עליה במונחים כאלה. ממש לא.

קנאה? במי אקנא? בחברותי שנשארו בכפר וחיות חיים חסרי כל משמעות? שכל יום שלהן דומה ליום האתמול וליום המחרת? באצילים הניזונים ומתפרנסים מעבודת-הכפיים של האיכרים ושל היצרנים העירוניים? לא. אין בי קנאה. אני שמחה בחלקי. הייתי, בכל אופן.

תאוות-בשרים? כבר כתבתי שהיתי נהנית להתגפף עם חברי ז'אק ולפניו גם עם נערים אחרים. אך זה היה מבחינת משובות-נערים. מאז יצאתי מהכפר, לא רק שיד גבר לא נגעה בי, כלומר חוץ מהחיילים שכל הזמן זוממים לאנוס אותי, לא הייתה בי כל תאוות-בשרים. אני עסוקה רק בשליחותי הקדושה. בעצם חוץ מידיו הנעימות של ז'יל. אך הוא לא יכול להיכלל בסך הכול. הוא משהו מיוחד.

גאווה? כשאני מנסה לנתח את זה אני מסכימה שיכול להיות שיהיו או היו כאלה שמצאו בהתנהגות שלי גאווה. לפני שאני מנתחת את זה, אני יכולה להצביע על המידות הטובות שמאוד קל יהיה למצוא בי:טהרה- אני מקפידה ושומרת על בתולי. איפוק ואף חיי סגפנות. צדקה- תמיד חלקתי עם זולתי כל מה שהיה לי. חריצות- אין מה לדבר, זה ברור כשמש. סלחנות- אני סולחת לכול מי שחבר לרשעים להרע לי. כפי שאמרה מרים הנביאה לאלוהים "סלח להם כי אין הם יודעים את אשר הם עושים". לכולם חוץ מלקושון. לו לא אסלח ועונשו יבוא לא ממני אלא מהשמים. אדיבות- בביקורי בארמונות המלך וחמותו המלכה הראו כי נהגתי בכבוד ובאדיבות רבה, בם ובכל האצילים שאיתם. וענווה- בסך-הכול הייתי ענווה וידעתי את מקומי.

אז למה אולי היה חטאי בגאווה? אולי כי ניסיתי ללמד את הגנרלים הותיקים צורות חדשות של לחימה? איך יכולתי להחשות כשהם המשיכו לשלוח את הפרשים ואת החיילים הפשוטים גל אחרי גל אל נוכח פני האויב, כפי שעשו מאות שנים לפניהם, ובמיוחד בתבוסות הנוראיות של קרב קרסי ושל קרב אז'נקור, עליהן סיפר לי ז'יל בפרטי-פרטים, כי הרי בן-דודו, מלך אנגליה הנרי ה-5,(כך הוא נהג לכנותו כי הייתה להם קרבת דם רחוקה. אך למעשה כל הדמויות שהזכרתי מוצאם או קרבתם לבית אנז'ו) הוא שהביס אותם? הטחו עיניהם מראות את השורות נופלות, שורה אחרי שורה, בפני הקשתים האנגלים, עם הקשת החדשה, ארוכת הטווח שלהם?

הרי לאנגלים הספיק להעמיד שלוש שורות של קשתים, אחת מאחורי השנייה ופשוט לדרוך את הקשתות, לכוון ולירות כששורה אחרת יורה מיד וכן הלאה. חיילינו לא יכלו כלל להתקדם.

מה החכמה להתמנות לקולונלים או לגנרלים, לתת פקודות הסתערות ולראות מהצד את הלוחמים נופלים? בשביל זה צריך להיות גנרל? מפקד צריך לדעת לקרוא את השטח, לתמרן, לשנות, לתחבל. אם יפלו כל האיכרים, לא רק שצרפת לא תשוחרר אלא גם לא יהיה מי שייתן לתושבים אוכל.

מסכנים האיכרים. לא רק שהם עובדים קשה וחומסים את פרי עבודתם, הם חייבים גם לתרום ימי-מלחמה לטובת אדוניהם. מי ירעה את הפרות ויחלוב ויכין מאכלי-חלב? ומי יקצור את התבואה ויביא את הגרעינים לטחנות? ומי ימכור לאופים את הקמח- אם לא יהיו שדות ולא תבואה ולא יהיה מה לטחון? גנרל צריך לראות את התמונה המלאה ולא רק את רצונו להתקדם בסולם הדרגות, על-חשבון החיילים הנספים. אפילו לקבורה ראויה לא יהיה מי שיביא את הנופלים.

וכשלחצתי עוד ועוד לא לעצור בהתקדמות- האם הייתה בכך גאווה? הם דיברו איתי כל הזמן על "קווי-אספקה". מה לי ולזה? אני עוסקת בלחימה. מישהו או משהם אחרים צריכים לדאוג שתהיה אספקה מצויה מספיק. ז'יל סיפר לי פעם שהיה מלך גדול בארץ בשם יוון שקראו לו אלכסנדר. הוא, מסיבות שונות, יצא למלחמה בעם הפרסי ששלט אז על חצי עולם. הנקודה החשובה היא שבעוד אותו אלכסנדר עם צבאו נעו ביבשה, דאגו קצינים אחרים לשלוח אניות עם אספקה שהגיעו עד הודו בדיוק בזמן! וזה היה לפני כאלפיים שנים! אז כאן מתווכחים איתי על "קוי-אספקה"?

אצלנו בכפר היו אומרים "אין עוצרים סוס בעליה". הכוונה הייתה לסוס הסוחב עגלה כבדה. אם ייעצר, לא יוכל להמשיך לנוע מחדש אלא יתדרדר לאחור. ברור לחלוטין, לא? צבא שעוצר בהתקדמותו ואינו מנצל הצלחות שלו עצמו, מאפשר לאויב להתארגן,להצטייד, להחליף יחידות לוחמות ולחזור ולהתקיף. אסור לעצור.

אני יזמתי את המעבר ללוחמה-זעירה של יחידות קטנות וגמישות, בלי הרבה ציוד, המתקיפות מכיוונים אותם האויב לא יכול לחזות מראש. ולנקוט בתחבולות. הם, הגנרלים, טענו וחזרו שגם במלחמות מול אויבים מושבעים, צריך לנהוג לפי הכללים המקובלים בעולם הלחימה. למשל להחליף שבויים בטקסים חגיגיים. הם כל-כך דאגו ורצו לאפשר לאנגלים לפדות את חייליהם השבויים. בשביל מה? שיחזרו וימלאו את שורותיהם וילחמו בנו? ואותי הם לא פודים למרות שהאנגלים הציעו להם את האפשרות הזאת! איזו נבזות! אני הוריתי לצבא לא לקחת שבוים. כן. לחסל במקום כל חייל אנגלי. אין להם מה לעשות על אדמת צרפת. זה לא מוצא חן בעינכם? אתם מוזמנים להסתובב לאחור ולחזור, אפילו בשחייה בתעלה, אל ארצכם שלכם.

איתרתי בין השורות לוחמים מבריקים ועשיתי מהם קצינים. אצלי קצין היה מי שראוי לכך ולא כל בן-אצולה מפונק ייעשה לו קצין. ואת הקצינים החדשים שלי אימנתי בלוחמה זעירה ובתורה שאני פיתחתי תוך כדי לחימה ובלי הרבה הבנה צבאית, רק השכל הישר שלי. הרי כתוב בברית הישנה "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה". מה מטרתנו- להילחם באופן נחמד או לסלק את האנגלים? החיילים שלי למדו להשתמש בסכינים קטנות וחדות, למדו להסתוות ולהתחפש לאיכרים פשוטים כדי לחדור לתוך הישובים.

הרי כך חדרתי במשימה הראשונה שלי לאורליאן, העיר הראשית של עמק הלואר. האנגלים צרו עליה וכוחותינו היו בכי רע. לא הבנתי מדוע הצבא לא מתקיף את הצרים מאחור כדי להקל על המצור אך הרי רוב חיילי המלך נטשו אותו וכמעט לא היה צבא. כשהופעתי אני ויצאתי בקריאה לדגל החדש שלי, התחילו לבוא. כן. כעסו עלי בתחילה כשאסרתי לקרב זונות אל המחנה. לא עזרו הסבריהם כי מאז ומעולם היה קשר בלתי ניתן לניתוק בין כוחות לוחמים לבין זונות. לא אצלי, אמרתי להם. ואף הוריתי להם להתפלל הרבה ולחזור בתשובה. הגנרלים צחקו עלי ולעגו לי. חייל טוב, אמרו, הוא חייל פרוע השותה לשכרה ומבקר אצל זונות. איזה מין גברים את עושה לנו?

אולי חטאתי בחטא הגאווה. האמנתי בעצמי. כבר לא הזדקקתי למלאך ולקדושות שילחשו באוזני כל הזמן. הבנתי את העיקרון וזרמתי איתו. הכול בשמם, כמובן, אני הייתי רק הכלי המבצע. ואולי תקפה אותי חדווה אישית וגאווה אישית על הישגי? קשה לי כרגע לנתח את זה. אם התגאיתי זה היה, אני מניחה, כי השגתי הישגים שיביאו אותי למטרתי המוצהרת הסופית- שחרור צרפת מהאנגלים.

אכן הייתי גאה בעצמי כשפניתי אל מלך אנגליה. "אתה מלך אנגליה, ואתה דוכס בדפורד המכנה את עצמך עוצר צרפת, החזירו לבתולה הזאת, שליחת-האלוהים, אני, את מפתחות כל הערים הנאמנות שכבשתם ואנסתם בצרפת". אני לא שוכחת את זה. "מלך אנגליה", הוספתי אז," אם לא תעשה כן , יוצאת אני למלחמה עליכם ובכל מקום בו אמצא את אנשיך בצרפת אשמידם ואגרשם ממנה, מרצונם ושלא מרצונם. ואני יודעת בבטחה", הוספתי להדגשה, "שהם כולם יגורשו מעל אדמת צרפת, חוץ מאלה שיישארו מתים וקבורים באדמתה".

אין ספק שהדופן התרשם ממני ביותר. זו הייתה מטרתי- לתת לו את העוצמה הרוחנית שבערה בקרבי. לולא זאת לא היה מקצה לי את הכוח הקטן. מזל שז'יל התייצב מיד לימיני והבטיח למלך שאנחנו צוות ונפעל יחדיו.

התחפשנו לאיכרים, אני וחוליה קטנה של לוחמים ובהם היה גם ז'יל. עם עגלה עמוסה בחציר שבתוכו החבאנו חרבות וסכינים, התקרבנו למחסום האנגלי לפני שער העיר. אני שפשפתי בפחם את רוב שיני כדי שייראו כחסרות, פרעתי את שערי הבהיר וערבבתי אותו עם בוץ שגם מרחתי על פני. כפופה עם פה פתוח ולשוני חצי משתרבבת ממנו, מתנשמת בכבדות, עברתי בשקט במחסום ואיתי חברי. עם סגירת השערים בתוך העיר,  פנינו למפקד המקומי. הוא לא שמע עלי וחשד בי. מזל שהבאתי איגרת חתומה בחותמת המלך. התארגנו ליציאה החוצה מהחומות עם פלוגה רגלית, דבר שכלל לא עלה בדעת המפקד לעשות, כשמעל החומות נותנים לנו רתק בחיצים, לפידים וכל מה שמצאו.

כפי שתיאמתי מראש, פלוגה אחרת שלי שנשארה מחוץ לעיר, תקפה באותה נקודה את האנגלים וכך הצלחנו ליצור פרצה דרכה הזרמתי עוד ועוד לוחמים.

אורליאן ניצלה ב-8 במאי ומיד נקבע היום כיום זיכרון לשחרורה על-ידי. השליטה בעמק הלואר נשארה בידי המלך. ואז באו האנגלים בהצעה לשביתת-נשק. אני לחצתי לא לקבלה. אלפי איכרים וחיילים לשעבר נהרו לעבר המחנה שלי, מדרום לעיר, להצטרף לצבא. להילחם. אך הדופן הנרפה רצה רק לחזור לארמונו וחגוג ולנאוף שם עם כל נשות החצר.

כשהייתי יושבת עם ז'יל בחדרו המפואר שבארמון בשינון, המתאים לתוארו "מרשל של צרפת", היינו מנסים לדמות לעצמנו מה נעשה כשהמלחמה תסתיים. היה ברור שאנו בדרך הנכונה, נגרש את האנגלים מעל אדמת צרפת וכל חייל ישוחרר ויחזור לכפרו, אשתו וילדיו.  בין הדברים שתיארנו לנו (היה ברור שמתוך הידידות שנוצרה בנינו, נשאר באיזה אופן יחדיו), היה שנקים להקת-שחקנים נודדת שתציג בפני המוני-העם איך ניצחנו באורליאן, הקרב ששבר את רוח האנגלים. המחזנו מחזה, שתלנו בו בדיחות ודמויות. לז'יל היה כסף רב. לו ולמשפחתו היו נחלות מכניסות רבות באזור ממנו בא, במערב צרפת.

נשארתי בשתי חזיתות- מצד אחד הצטרפתי לחצר, כפי שכבר ציינתי. מצד שני המשכתי לפקד ולפקח על המשך האימונים, ההצטיידות, התרגולות.

ז'יל דה-ריי המתוק. בתחילה כעס עלי על נפנוף-היד שעשיתי מול פניו. אחר-כך התחיל להעריץ אותי ולהיות הסגן הסמוי שלי. בתוך הארמון כאילו לא התייחס אלי. הלך זקוף ומרוחק ורק עם רעיו האצילים שמח והתלוצץ. קבענו בנינו מקומות-מפגש חשאים בגני-הארמון, שם קיבלתי ממנו מידע על הקורה ונתתי לו הוראות להמשיך. לא בדיוק נתתי לו הוראות. הוא הרי היה מנוסה ממני בהרבה הן בקרבות בפועל והן בתורת-הלחימה. לא בכדי מינה אותו המלך כ"מרשל של צרפת" מיד לאחר הכתרתו כמלך בקתדראלה של ריימס. זה הגיע לו. אך היינו מנתחים את הדברים וכמעט בלא הרבה דיבורים חושבים בדרך זהה.  הוא היה נעלם מהארמון ומתרץ זאת, כששאלוהו חבריו, שהוא מבקר איזו אצילה אלמנה, תירוץ שכולם קיבלו בהערכה, ומבצע את הוראותיי.

הוא סיפר לי איך גדל בברטאן, איך סייע בצעירותו לדוכס המקומי במלחמה על זכויות פיאודליות, איך הושפע מסבו, ז'אן דה-קריאון, אב אימו, שיולנדה מיטיבתי מינתה לפני 4 שנים כמפקד כל צבאות אנז'ו ומיין ואיך הראה את גבורתו בקרבות בצפון נורמנדי.

הקולונלים והגנרלים לא שמעו על מודיעין-שדה, כמה חשוב לדעת בדיוק מה קורה אצל האויב בשטח? אני מאמינה שהיו למלך מרגלים בחצרות האנגלים שסיפקו לו מודיעין. אך זה היה מודיעין אסטרטגי ולא טקטי. ז'יל ארגן חוליות איכרים שינועו בשטח, קרוב לערים בהן ישבו האנגלים, שילכו ויביטו ויבחינו בסידורי-הגנה, שיפוץ והרחבת חומות ואמצעי הגנה פיסיים, תגבורות של כוח-אדם, חילופי יחידות בשטח, וכולי. בפריס נכשלנו. מרגלינו לא הצליחו לאמוד את כמות התגבורות שהביאו האנגלים  וכך נכשלה התקפתנו.

חוץ מזה בנינו דרכי-קשר והתקשרות. סיסמאות המתחלפות מידי שבוע, אמני-קשתות שידעו לירות חץ אליו צמודה איגרת, להעבירה ממקום למקום בין מפקדי-השטח שלנו. הגברנו, במקביל, את האימון והשימוש ביוני-דואר. עסקנו בבניית מחסני-חירום לנשק ומזון בסיסי בשטח. ואימנו עוד ועוד לוחמים בודדים ויחידות אורגניות לפעילות מתואמת. זה היה קשה, לשמור את המתח ההתנדבותי, כי רבים מהחיילים פרשו לבתיהם מכעס על המלך היושב בארמונו ואולי גם כעס עלי שנכנעתי לו, כביכול, וחברתי לחיי הבטלה שלו.

מידי פעם-בפעם הייתי שולחת את הכוחות לפעילות אמיתית- כיבוש או שחרור כפר או עיירה בתוך השטחים הכבושים ובמיוחד בשטחי דוכסות בורגונדיה. רבים מהכפרים מיהרו וחתמו איתנו על בריתות-שלום ולא כבשנו אותם. מאוחר יותר, מאוחר מידי, הבנתי שעשו זאת רק לעצור אותנו אך למעשה נשארו תחת חסות הדוכס שלהם. הם בגדו בנו, אנו שבאנו לאחד ולהציל את צרפת.

בשלב זה חזרו אלי הקולות והקדוש מיכאל לחץ עלי להוביל את המלך לריימס.

עד-כמה הייתי צריכה להתחנן בפניו שירשה לי להובילו לריימס ושם, בקתדראלה העתיקה, בה הוכתרו כל מלכי-צרפת מאז קלוביס, אכתירו למלך עם כתרו של קרל הגדול? הוא ממש לא רצה. ויתר. צרפת הייתה ללא מלך וזה השפיע מבחינה מורלית על כולם.

מזל שהאנגלים גררו את המלך הילד הנרי והכתירו אותו בבזיליקת סן. דני בפריס. אתה מסכים שהאנגלי יוכתר כמלך צרפת כשאתה הוא המלך האמיתי? ממש גערתי בו. צבא כמעט לא נשאר לנו. חששתי שנאבד את התנופה ובסוף אפילו את ההכתרה לא נוכל לקיים, כשהאנגלים מתפשטים והולכים בצרפת. הדופן העדיף להגיע עם הערים להסכמי-שלום. בסוף הוא אישר לי להתארגן.

ז'יל לקח על עצמו לתאם הכול- את הכוח המלווה ובמיוחד את כוח החלוץ שינוע קודם ויטהר את השטח. סיכמנו מה יהיה המסלול בו ננוע. היה עלינו לעקוף את פריז בעיקוף גדול מצידה הדרום-מזרחי.

כך היה. נותרו לנו רק כ-500 פרשים ורגליים. הדרך לא הייתה קלה. נתקלנו פה-ושם בכוחות אנגליים והשתהינו להילחם בהם. בקטעים מסוימים היה עלי לעזוב את פמליית הדופן ולנוע קדימה כדי לעמוד בראש הלוחמים. זה עזר. נחלנו ניצחון אחרי ניצחון, גם אם בכפרים קטנים, אך יצרנו רצועה שלנו ממזרח לפריז. כשהגענו לריימס, ב-17 ביולי בשנה שעברה, כבר היו השערים פתוחים בפנינו ודהרנו ישירות אל הקתדראלה.

לא אשכח שז'יל היה אחד מאותם 4 אבירים שהקדימו ודהרו אל מנזר סן רמי להביא משם את כד השמן למשוח את המלך. ואז הוכתר, כפי שכתבתי, כמרשל של צרפת.

על המדרגות מתחת לשער המעוצב והמעוטר במאות פסלי קדושים ומלאכים עמדה דמות לבושת בגדי כמורה וחובשת מצנפת ארכיבישוף. זו הייתה פגישתי הראשונה עם פייר קושון. הוא ניסה לחסום אותנו בידיו הפרושות וזעק- אין לכם רשות! אין לכם רשות!. בניע סנטרי סימנתי לשני לוחמים גבוהים להרימו ולשימו הפוך, בניגוד לכיוון התנועה, על סוס של אחד האבירים, ולזה אמרתי להוציאו מהעיר ולהשאירו ביער סמוך. הסוס שעט ודהר וקושון החזיק בזנבו המתרומם שלא ליפול. זה הבסיס לשנאתו הרבה אלי.

מהר מאוד התארגנו לטקס. ראשי העיר באו לחלות את פני הדופן. סגנו של הארכיבישוף הגיע אף הוא בבגדי הכמורה שלו וסיכמתי איתו שהוא יכתיר את המלך. הטקס היה קצר אך מרשים.

אולי חטאתי בגאווה כשעמדתי ליד המלך בעת הכתרתו עם דגלי ניצב בגאון בידי? הרי אני הכתרתי אותו! אכן עמדתי לצד הדופן, דגלי ניצב באון בידי, כשאני לבושה בשריון המבריק שלי. הכומר הניח את כתרו של קרל הגדול על ראש המלך, כי מרגע זה הוא נהיה מלך, ואני קראתי בקול- ת ח י  צ ר פ ת  ! כולם החרו-החזיקו אחרי. האצילים הצדיעו בחרבותיהם איש לרעהו וכולם כרעו ברך בפני המלך. אני כרעתי ברך, באופן טבעי, הנחתי הצידה את דגלי והמלך לקח את חרבו, סימן בה את שתי כתפי ועשני בזאת לבת-אצולה. שמחתי והתגאיתי. בת-כפר, ממשפחה מאוד פשוטה, נעשית אצילה בזכות עצמה ולא בזכות אבות. האם בכך פתחתי את האפשרות שכל מי שמצטיין, ולא משנה מאיזה מעמד הוא בא, יוכל לעלות במעלות החברה? לא ידעתי וגם כיום איני יודעת האם התפישה הישנה לפיה רק מי שנולד לאצולה יישאר בה, למעט גיבורי-חיל מיוחדים. אז אני מיוחדת ועל זאת התגאיתי. הלקיתי בחטא הגאווה?

אני עוברת על מה שכתבתי לראות אם אין כתמי-דיו. "ואני קראתי בקול ת ח י  צ ר פ ת ", כתבתי. פתאום אני שואלת את עצמי האם ישנה רק דרך אחת לאהוב את צרפת, או כל מדינה, ולהלחם בעדה? אולי יש אנשים אחרים הסבורים או שיסברו כי בתנאים מסוימים מוטב לבחור דרך אחרת? מי קובע מה נכון? הנה בשעותי האחרונות אני מעלה שאלות בסיסיות על החיים, על המשפחה ועל ניהול המדינה. כי הרי מה היא תכלית המדינה? האם היא עומדת בפני עצמה? האם לישות המדינית יש צידוק בפני עצמו? האם קיום המלך הוא "מקודש" או משהו כזה, בזכות עצמו? האם מלך לא צריך להצדיק את היותו מלך? שמעתי מיולנדה שהמלך הקודם, שארל השישי, היה נתון להתקפי טירוף. את הילדים שלו, עשה, כך אמרה, כשהיה יוצא מההתקפים. האם ישנה הצדקה כלשהי שאיש מטורף ימשיך וישלוט בנו? מה הטעם בכך. והאם לא מטרת המדינה והעומדים בראשה לדאוג לתושבים, לאזרחים וגם לזרים הנמצאים בה?

ומכאן אני שואלת את עצמי- האם באמת דוכס בורגונדיה הוא בוגד? בוגד במי? בצרפת? הוא חלק חשוב מצרפת. בוגד באינטרסים של הצרפתים מול האנגלים? אולי יותר טוב לאנשיו להיות תחת שלטון האנגלים? אולי בכך הוא נותן פרנסה, כך הוסבר לי, לתעשיית הצמר המפותחת בערי פלנדריה, השייכות לו מתוך נישואין, כשהוא מבטיח להם אספקה שוטפת של צמר אנגלי? אולי באמת צריך להכיר בזכויות הקדומות של האנגלים, כמנהג המקובל, ולחתום איתם על הסכם שלום ואז לחזור ולפתח את הארץ, את הכלכלה, לשקם את הדרכים ואת הגשרים, לדאוג לחינוך? כי מה זה משנה מי שולט באזור מסוים, כל עוד העם ייהנה משלטונו ויחדלו המלחמות ההורסות ושורפות הכול? אינני יודעת האם קרבני בכלל רצוי? האם העובדה שכולם מרגישים פתאום, כך אמרו לי רבים, כ"צרפתים" יותר מלמוצאם הגיאוגרפי בתוך צרפת, היא באמת כה חשובה ומשמעותית?

שוב חזרנו לארמון בשינון. חוסר הפעילות והשארת הדברים כמות שהם אמללו אותי מאוד. החצר חזרה מהר לסורה. עכשיו עמד בראשה מלך ולא דופן. חמותו יולנדה באה מפואטייה בראש הפמליה שלה והחגיגות בארמון היו ללא הפסקה. לי זה לא התאים, במיוחד כשהמודיעים שלנו המשיכו ודיווחו שהאנגלים משפרים את עמדותיהם ללא הפסקה.

כשהפסקת האש הסתיימה בלי המשך בסוף נובמבר, יצאתי להתקפה על בורגונדיה בראש צבא קטן שהצלחנו לאסוף וצרתי על העיר שריטה שעל נהר הלואר. המצור נמשך עד שנותרנו ללא אספקה. שלחתי שליחים אל הערים הסמוכות שיתרמו לנו מזון וציוד וללא כל תגובה. שלחתי רצים אל המלך ואל הגנרלים במטה שלו- אספקה לא הגיעה. נאלצנו, ממש בשברון לבב להשאיר ליד העיר את כל הארטילריה שלנו כיוון שאת החמורים שגררו אותה נאלצנו לאכול.

רתחתי וזעמתי. היכולתי להתאפק? העד כדי-כך מגיעה קינאת הגנרלים, ולה-טרמויי בראשם, שהם מוכנים שצבא צרפתי בראשותי ייסוג מול האנגלים, מקנאה, זאת אני בטוחה, על הצלחותיי? הגנרלים היו מוכנים שאפסיד, ועל-כן לא נתנו אחר-כך לסייע לי ולפדות אותי משבי האנגלים, כי ערערתי על מעמדם. כי הראיתי, אני הבורה, שלא צריך ללמוד בבית-הספר-למלחמה כדי לנצח אלא מספיק שכל ישר וטוהר-הדרך?

חשתי יותר ויותר כי אני נזנחת. מה הטעם, עם כל החשיבות שבהכתרת-המלך אם לא ממשיכים בתנופה? האם באמת המלאך מיכאל והקדושות זנחו אותי לגורלי, או שזה היה אמור להיות גורלי מראש?

איזה אבסורד. אני יושבת ודואגת לגורלה של צרפת ומחר לא אהיה. לא שלא אהיה בחיים- לא אהיה  כלל. זכר לא ייוותר  ממני. אני סומכת על התליינים שיהפכו היטב את שרידי עצמותיי עם הרמץ שישרפו כליל. רק השיניים יוותרו, ושיניים לא יכולות להמשיך ולדאוג.

הכומר שבא ואצלו התוודיתי, שאל אותי בשקט באוזני אם ארצה שיסדר לי חניקה. הוא התכוון שכאשר אהיה קשורה כבר אל העמוד בראש ערימת העצים, מישהו יבוא מאחורי, פניו מוסתרות, וברצועת עור שבידו יקיף את צווארי ויהדק אותו אל העמוד עליו אישען, עד שאיחנק למות. באופן זה תישרף גופתי ואני לא ארגיש ולא אסבול מאומה. זה היה מאוד מפתה ולהגיד את האמת, אני מאוד פוחדת מהייסורים. הסוף ברור- לא אהיה, אך הדרך תהיה קשה. אסבול חצי דקה מהחניקה, לא אוכל להתנגד כי ידי תהיינה קשורות מאחורי גבי ולא ארגיש דבר. אלא שפני תהיינה מעוותות, לשוני תיפול החוצה בהבעה אידיוטית ועיני תצאנה מחוריהן. כבר ראיתי בעבר איך זה נראה. וחוץ מזה, הפרשותיי תצאנה מגופי בצחנה אדירה. האם כך אני רוצה להיראות ברגעי האחרונים? האם בכלל זה חשוב לי, כשכולם בגדו בי? התלבטתי. אני בטוחה שהעם איתי. העם לא בגד בי. את זה עשו מנהיגיו. לא כל מה שהמנהיג עושה, העם צריך או יכול להזדהות איתו באופן אוטומטי. אני רוצה שיזכרו אותי רק כ"בתולה מאורליאן", מצילת-צרפת, הטהורה והברה. לא. אני אעמוד בעיניים פקוחות, ככל שאוכל, ואביט בעיני התליינים. שמבטי זה ילווה אותם כל שאר ימי-חייהם. הודיתי לכומר ואמרתי שאני בוחרת למות כפי שקבעו לי השופטים.

ז'יל בודאי יהיה גם הוא. ז'יל דה ריי. כשחייתי בארמון בחוסר מעש, הוא היה נחמתי. לא הגענו לכלל מגע גופני מלא אך אהבתי את חיבוקיו וליטופיו. הוא כל-כך העריץ אותי ובדברו אלי היו עיניו כאילו שואבות את דמותי לתוכו. תמיד נאלצתי להסיר את מבטי מפני מבטו כי הרגשתי שאני נשאבת, כמעט באופן פיסי, לתוך עיניו.  איתו הייתי משוחחת שעות רבות, ברגעי הפנאי שהיו לנו וכשיכולנו להתחמק משאר אורחי הארמון, אל איזה גן או אל פינה צדדית. לחדרי הוא לא נכנס אף פעם. פחדתי פן אהבתי אליו תמסמס את חומות-הגנתי.

בזמן המשפט ראיתי אותו ללא הרף, מחופש לזקן כפוף ולבוש בלואים. תמיד היה עסוק, תמיד דיבר אל מישהו ונתן הוראות אלה ואחרות. אני בטוחה שהוא עשה כל שיכול היה כדי לבטל את רוע הגזירה ומאידך לא להיתפס בידי האנגלים ברואן או להיחשב בוגד במלך. מצב מביך. אני בטוחה שאראה אותו מחר בין המלווים אותי.

והבגידה הגדולה הייתה בקומפיין.

ב-6 במאי בשנה שעברה סוף-כל-סוף הבין המלך שהאנגלים מהתלים בו וכי לא תהיה שביתת-נשק אמיתית. הם החליטו, המלך ויועציו (אותי השאירו בחוץ כאילו אין לי מה להגיד. אני רק מעין "קבלן לביצוע משימות צבאיות") לצאת להתקפות במזרח נגד דוכסות בורגונדי. אלא שהבעיה העיקרית הייתה בצפון צרפת-דוכס בורגונדי צר על העיר היפה קומפיין. זו הייתה הפקודה שקיבלתי מהמלך- להסיר את המצור מעל קומפיין, כפי שעשיתי לפני שנתיים באורליאן. ארגנתי צבא קטן ובעזרת התחפשות יעילה, כפי שכבר עשינו, חדרנו לעיר ומיד חברנו אל מפקדה. הוא קיבל אותנו בצורה מוזרה.  כיום, לאור כל האירועים, אני יכולה לנתח זאת טוב יותר. לא ממש שמח. לא שציפיתי שייפול על צווארינו אך בכל-זאת, משהו. ארגן לנו אוכל ושתייה. ביקשתי ללכת ולהתפלל בכנסיה והובילו אותי אליה. נכנסתי, כרעתי-ברך והרגשתי שאני כמעט יחידה בה. שמעתי שקט. לא שהיה לא-רועש. זה היה משהו אחר, שונה מכול מה שחוויתי עד-כה, ברגע הכי שקט של עברי כרועה באחו. שמעתי את השקט. הוא זרם ולחש באוזני. הרגשתי מסוחררת.

כשיצאתי קיבלו את פני כמה ילדים סקרניים. הושטתי להם את ידי ולחשתי להם –התפללו עבורי כי בגדו בי. הרגשתי עכשיו כה חשופה ופגיעה, נטולת כל הגנה.

בכל-אופן, כפי שתיאמתי עם ז'יל שהיה בראש כוח מחוץ-לעיר, פרצתי החוצה אל ביצורי האנגלים בראש כוח שבניתי מהאנשים איתם באתי ומהצרפתים הנצורים. עברנו את הגשר והתקפנו פלוגה אנגלית מחופרת. התחלנו בלחימה אך פתאום הופיעו עוד שתי פלוגות שכמעט הקיפו אותנו. בלית-ברירה ובלי-רצון נתתי פקודת נסיגה אל גשר העיר. אך, ראה זה פלא, בהתקרבנו אליו הוא הועלה פתאום ולא יכולנו לעבור בו. צעקתי אל החיילים שהיו על החומות. הקשר שלי תקע בקרן שלו אך ללא שינוי. להיפך. החיילים שעמדו על החומות, שיכלו לירות בקשתותיהם חיצים אל האנגלים המתקרבים, לא רק שלא עשו דבר אלא נעלמו. האנגלים הקיפו אותנו. שלפתי אל חרבי ורציתי להילחם אלא שחץ פילח את זרועי הימנית שהחזיקה בחרב. החרב נפלה ואני נתפסתי.

את ההמשך סיפרתי. לקחו אותי לפריז למצודה שלה עד שהתארגן המשפט ואחר הביאוני הנה לרואן.

הלקח הוא שכשאתה נלחם בתחבולות, זכור כי זכות זאת שמורה גם לאויב. האנגלים עשו יד אחת עם מפקד קומפיין שלנו, צרפתי כמונו. כיוון שהעיר קרובה לפלנדריה, הבטיחו לו כי יקבל זכויות מסחריות ופטורים ממכסים וכדומה, דברים שראשי-ערים מאוד אוהבים לקבל. ועשו לי מארב. ייתכן ובקנוניה השתתפו גם חלק מהגנרלים בחצר שראו בכך הזדמנות להיפטר ממני. לא הם יעשו מעשה אלא סידרו כך שהאנגלים יחסלו אותי. ממש מבריק. לא, אני לא מאמינה, או נכון יותר, מסרבת להאמין כי למלך הייתה יד בקנוניה הזאת. אך באמת, מי יודע?

אני יושבת וחושבת על המלך. מנסה בכל כוח מחשבתי להבין מה הוא חשב וחושב על כל האירועים ולגבי אני. ופתאום הכול נראה לי ברור- המלך חייב להיפטר ממני! עכשיו. אני חשה פגועה כי אני זו שעשיתי והובלתי והכתרתי וגיבשתי. אך מה צריך לקרות עכשיו עם צרפת ועם המלך? מה אני רוצה יותר מכול שיקרה למלך ולצרפת? שהמלך יתעשת, שיבין שהוא אכן המלך ולא הנרי ה-6 הילד, שיש לו צבא, שהחיילים והתושבים רואים עצמם כצרפתים וכי כולם רוצים שימשיך לגרש את האנגלים.

האם הוא יוכל לעשות זאת כשאני חיה? גם אם ייקחו אותי לאיזה מנזר בצפון אנגליה, כפי שפנטזתי. האם יישן בשקט? האם לא יצטרך להביט כל הזמן מאחורי כתפיו פן אופיע פתאום? האם אני, כלפי עצמי, יכולה להתחייב, בהיות היום בת 19, שאשב בשקט עד סוף ימי גם אם יחולו שינויים פוליטיים-צבאים אלה או אחרים? האם אני יכולה להתחייב שאם יבואו עוד כמה שנים ויבקשו ממני להוביל שוב מהלכים צבאיים או מדיניים, כשאהיה הרבה יותר חכמה מהיום, שאוכל לסרב ולא אתפתה לנוע הלאה, מתוך מחשבה שבזאת "אתרום לאומה הצרפתית"?

האמת , כשאני בוחנת זאת, אני מאמינה שהמלך בחן בפני עצמו ואולי גם עם יועציו הצבאיים, שאלות אלה להן התשובה ברורה- עשיתי את שלי במשך שנתיים עתה עלי לפנות את הזירה לחלוטין- אני מקווה שיזכרו אותי ואת מעשי להרבה שנים. אך מכאן ואילך המלך שארל ה-7 הוא המוביל. אסור לצרפת שאויביה יחשבו וימשיכו להניח שאישה פשוטה, שהייתה רועת-בקר, היא המגנה עליו.

האם גורלי לא נגע לליבו? אני מאמינה שכן. הוא לא בעל לב-אבן. אך אני גם מאמינה שמנהיגים צריכים לראות את התמונה הכוללת ולהגיע להחלטות לאומיות בלי להתחשב בתחושות ליבם. אי-אפשר לנהל מדיניות ברגשנות. מצטערת. כשהובלתי את הצבא ושלחתי חיילים מסוימים כפטרול לפני הכוחות, ידעתי כי הם העלולים להיפגע ראשונים. והיו אלה נערים שאיתם אכלתי וישנתי ואף צחקתי. האם יכולתי להימנע משלחם למשימתם? לא. בלעתי את רוקי בגרוני וגם כאשר ראיתי את גופותיהם המרוטשות או צוואריהם השחוטים, המשכתי הלאה. אין ברירה אחרת.

והנה עוד מחשבה העוברת בראשי- אולי המלך לא חושש רק ממני אלא מעוד מישהו? ומיהו האיש הקרוב אלי מאוד והעלול לאיים על המלך, אם לא ז'יל דה-ריי?

ז'יל, אהוב נפשי, אך גם מרשל של צרפת. גיבור מלחמה ואמיץ ללא חת. הוא זה שבמצור על העיר שאטו-דה-לוד טיפס ראשון על החומות, מול כול המגנים החמושים ושחט במו ידיו את המפקד האנגלי בלקבורן. כל צרפת שמעה על מעשה הגבורה הזה. לכאורה יכול ז'יל לגייס סביבו צבא פרטי, איתי או בלעדי, כשהוא מסתמך על גבורתי, וליצור מצבים המסוכנים למלך ולשושלת ולוא. עכשיו אני דואגת יותר. אני הולכת באהבה, מלכי. שוב איני כועסת עליך. אני מבינה כי לטובת צרפת עלי להסתלק. אך גם ז'יל בסכנה. אני נקווה שהוא די חכם, והוא אכן חכם, שלא יסמוך על אף אחד. במיוחד לא על המלך, לא על לה-טרמויי, בן-דודו, ולא על איש בחצר. שיברח. גם האינקביזיציה בודאי תנוע בעקבותיו. אך, זה מרגיז אותי!

האם הכול היה כדאי? נדמה לי שכבר שאלתי. הנה אני רק בת 19, עוד לא מיציתי את החיים וכבר עומדת למות.

אך מי בעצם מבטיח למישהו אורך חיים מסוים? הלא יכולתי להינקש על ידי נחש בשכבי במרעה? יכולתי להחליק ולשבור את עצמותיי בהחלקה מקרית על העשב הרטוב. יכולתי ליפול מהאסם כשהייתי עולה אליו על הסולם הצר לאכסן את חבילות-הקש, יכולתי לקבל בעיטה חזקה מפרה או מסוסה, שלי או של מישהו אחר. הרי המוות הוא חלק פשוט בלתי-נפרד מהחיים. כה רבים מתים בגיל צעיר בלי שבאמת עשו משהו, ואני עשיתי. הנה הזזתי דברים, יצרתי דפוסי-חשיבה צבאיים חדשים שאני מקווה שאיכשהו יכנסו לשגרה. יצרתי התעוררות דתית. נדמה לי אף שאני הראשונה שהבאתי את הצרפתים לחשוב בתור צרפתים. עד-כה כל אחד התייחס למחוז בו הוא נולד- גסקוני היה גסקוני, קודם-כל. נורמני היה נורמני. איש אנז'ה היה אנז'בני וכן הלאה. איתי ראו עצמם כצרפתים, ואני מקווה שיישארו כאלה.

אז היה כדאי. מספיק. עכשיו אלך לנוח. את שלי אמרתי.

קרוב לחצות נשמעה נקישה בדלת חדרי. ניגשתי לעברה. הדלת נפתחה וסאלינה, בחורה שהייתה מביאה לי אוכל מידי-פעם, נכנסה. היא הביאה לי שמלה לבנה כדי שאלבשה לאירוע. כך אמרה. לא לשריפה שלי. לא היה לה נעים. הסכמתי, עכשיו כבר לא אתעקש על השריון. היא סייעה לי להיחלץ מתוכו. לפני שלבשתי את השמלה הציע לגלח את שיער-ערוותי. סירבתי בבושה. מה פתאום? אף פעם לא עשיתי זאת, אמרתי לה.

תקשיבי, היא אמרה לי ברצינות בהביטה ישירות לתוך עיני. הם מכינים לך בחוץ מדורה גדולה שעוד לא הייתה כמוה. את תסבלי מאוד. כשיש שערות-ערווה האש אוחזת בהם מהר ומכאיבה מאוד באזור רגיש זה. מנעי מעצמך את הכאב המיותר הזה. הסכמתי.

זו בחורה מאוד מעשית, מסוג אלה היודעים להסתדר מהר בכול מצב. גם בצבא היו בחורים כאלה ואחרים. היו כאלה שכשהיה צריך לעשות איזה משימה יחידתית, כגון חפירת ביצורים, הם עמדו מהצד ונתנו לאחרים לחפור. כשהגיע שלב ניקוי-כפות-הידיים היו מצטרפים ומוחאים כפיהם כאילו עבדו בהן. ויש כאלה שמיד כשמגיעים לשטח, תוך כמה דקות הם מוצאים מקום נוח ומתאים להציב בו את המטבח, לקושש שיחים ישנים ולהצית בהם אש ולחפור את המחראות. סאלינה הייתה מסוג זה. מידי פעם הייתי שומעת את קולה בבסיס המגדל, עולה ויורדת במדרגות, נכנסת לתאים, מדברת עם האסירים האחרים ועם הסוהרים ומתנהלת כבת-בית.

כשסיימה עת מלאכתה והרגשתי ממש עירומה חסרת-מגן, לקחה את שתי ידי ואמרה לי, בישבה על קצה-מיטתי : הם מנוולים גדולים. אני מספרת לך כדי שתהיי מוכנה. התלבטתי אם לספר לך אך אני לטובתך, חייבת לספר לך הכול כדי שתהיי מוכנה נפשית. הם בנו לך מדורה מאוד גבוהה. יעלו אותך לראשה במדרגות שבנו בחלקה האחורי. כולם יראו אותך מרחוק ומקרוב. הבעיה היא שתחיי הרבה זמן, בייסורים נוראים. במדורה רגילה, העשן מגיע מהר מאוד לריאות הנדון וחונק אותו למוות בלי שהוא סובל רבות. ייתרת השריפה נעשית על איש מת. כשהמדורה גבוהה, כפי שבנו לך, העשן לא יגיע לריאותיך. מה שימית אותך, בסופו של דבר, תהיה האש עצמה. את מבינה?

כן, הבנתי. כך גם חשבתי. לא יכול להיות אחרת. הם ירצו לשמוע את צעקותיי במשך זמן רב.

סאלינה כאילו קראה את מחשבותיי. אל תשני הלילה, אמרה. לא שאני חושבת שתוכלי להירדם. באמת צריך להיות קדושה כדי לישון בשלווה בלילה לפני ששורפים אותך. אך אני רוצה שתהיי עייפה ורצוצה. שכבר לא יהיה לך כוח להתנגד ולהילחם. שרק תרצי לנוח כבר ולגמור את כול העניין. וקחי את זה, אמרה. היא הוציאה מבין כפלי-שמלתה הארוכה והרחבה נרתיק עור קטן, פתחה אותו והראתה לי את תוכנו.

זה בד ספוג היטב באלכוהול, הוסיפה והסבירה. שמרי את זה לרגע אחרון שבו ידיך יהיו חופשיות ושימי את הבד בפיך מתחת לשונך. כשתתחיל האש לבעור ולהכאיב, נשכי ומצצי את הבד. האלכוהול יכהה את כאביך והאחיזה בבד בשיניך בחוזקה, תאפשר לך להתאפק יותר בצעקות. האם זה ברור?

זה היה ברור לחלוטין. ברור לי שאצעק. הרי זה יהיה כאבי-תופת. אנסה כמיטב כוחותיי להימנע ולשאוף עמוקות את העשן שבכל-זאת יגיע אל פני.

ואז עלה בראשי רעיון: שמעי, אמרתי לסאלינה. חכי כאן כמה דקות ואסיים לכתוב את סיפורי. את תיקחי את הדפים המלוכלכים האלה. תחפשי, לך הרי יש הרבה קשרים, את אחותי קתרין. היא תהיה כאן מחר אך לא תוכלי לזהותה. ז ה לא בוער. שמרי את הניירות אצלך. אני מאמינה כי פעם, בעתיד, תיפגשו ואז תמסרי לה את אהבתי העמוקה מאין כמותה.

סאלינה הסכימה. אני מפקידה בידיה המסורות את הניירות. אלך לי לגורלי. שידעו כולם כי אני סולחת. חוץ מלקושון המנוול. אחכה לו בשמים ואחזיר לו שם כגמולו.

היו שלום.