הקו העירוני – הקו החוצה את הלב

כתב וצילם:  גיא נוימן – מדריך טיולים | "מסע עולמי", גיליון 29, מאי 2004

במשך 19 שנה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, היתה ירושלים "עיר ובליבה חומה".

לכבוד יום ירושלים סייר גיא נוימן לאורך מסלולו של קו ההפרדה, המכונה "הקו העירוני", והביא סיפורים על פיתות ועגבניות שהתעופפו ממדינה למדינה, על בית שימוש מסוכן, וגם על מהלך מדיני-צבאי, בו הוחזרו לנזירה שיניה התותבות האבודות

ירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו", לא היתה כך מאז ומעולם. לאחר מלחמת העצמאות נחתם בין ישראל וירדן הסכם הפסקת אש שבמסגרתו חולק שטחה. בכל אותה התקופה היה שמור בכספת של בניין האו"ם שבארמון הנציב מסמך חשוב ביותר, שחרץ את גורלות תושבי העיר, ירדנים וישראלים כאחד: מפה מנדטורית מרופטת של ירושלים ועליה שני קווים גסים בצבעי ירוק ואדום. 

פגישה גורלית בבית נטוש

הסיפור מתחיל ב-30 בנובמבר 1948. לאחר חודשים ארוכים וקשים של לחימה התקיים בבית נטוש בשכונת מוסררה מפגש דרמטי, שמטרתו השגת הסכם על הפסקת אש. בפגישה נכחו סגן אלוף משה דיין, מפקדו החדש של מחוז ירושלים, לוטננט קולונל עבדאללה א-תל, בא כוחם של הלגיון הירדני ושל הכוחות הערביים הלוחמים באזור ירושלים, ונציג האו"ם. שני המפקדים החליפו מבטים, לחצו ידיים והחלו מיד בעבודה. מפה מנדטורית של ירושלים בקנה מידה של 1:20,000 נפרשה על הרצפה, והשניים כרעו מעליה והחלו בסימון הקווים.

המפתח להסכם היה קו העמדות שכל אחד מהצדדים השיג עד ליום הפגישה וכך נשלפו שני עפרונות צ'ינוגרף (עפרונות שעווה רכים) בצבעים שונים, ובעזרתם סימנו המנהיגים את הקווים. דיין סימן את קו העמדות הישראלי באדום, ועבדאללה א-תל סימן את קו העמדות הירדני בירוק. השניים האמינו שההסכם הוא זמני בלבד, ואף ציינו זאת בכתב: "החתומים מטה יוצאים מתוך הנחה שתתקיימנה שיחות נוספות בעתיד הקרוב…". משה דיין האמין מן הסתם כי תוך זמן קצר יתכנס הדרג המדיני של שתי המדינות, ויביא לחוזה שלום ולהסדרי גבול קבועים. עבדאללה א-תל קיווה כי לאחר התאוששות קלה יוכל הלגיון הירדני להשלים את כיבושה של ירושלים והוא יכנס לעיר, כפי שהתפאר מספר פעמים בעבר, "רכוב על סוסו הלבן".

בתנאים בהם פעלו השניים (על הרצפה, עם עפרונות עבים, כשהיד רועדת מדי פעם) עמד עובי הקו שהתוו עפרונות השעווה על כשניים עד שלושה מילימטרים. במציאות היתה משמעות הסימון קו הפרדה ברוחב של 40-60 מטרים. תוך כדי שרטוט ובמשך השנים "הזיעה" השעווה ועובי הקו התרחב עוד יותר. הקווים חצו בתים ורחובות שלמים, עסקים, וגינות פרטיות.

שישה חודשים לאחר מכן, בהסכמי שביתת הנשק ברודוס, הוחלט כי מסמך זה יהיה המסמך היחידי המחייב את שתי המדינות. קו הגבול ה"זמני" התפתל לאורך שבעה קילומטרים של שטח בנוי מבית צפאפה בדרום העיר ועד לבית הספר לשוטרים, הצמוד לגבעת התחמושת, שבצפונה. הגבול קיבל את השם "הקו העירוני", והיה למעשה חלק מן הקו הירוק. ירושלים נכנסה לתקופה קשה, מטורפת, וכמעט בלתי אפשרית.    

פיתות ועגבניות חוצות גבולות

מדרום לקו ומצפון לו שכנו שתי גבעות: הר הצופים בצפון וארמון הנציב בדרום, שנתחמו בהסכמה משותפת עוד לפני ה-30 בנובמבר. במשך 19 שנות קיומו של הקו העירוני המשיכו שתי הגבעות להתקיים כמובלעות מיוחדות. בדרום העיר שוכן עד היום המבנה המרשים ששימש כמשכנו של הנציב הבריטי. נראה כי הבריטים בחרו עבור שליט ירושלים את אחת מנקודות התצפית היפות בעולם.  הארמון רחב הידיים סימל בצורה החזקה ביותר את שליטתם של הבריטים בירושלים, וזה היה המקום האחרון אותו עזבו בעת שיצאו מארץ ישראל.

ב-14.4.48 הורד בפעם האחרונה הדגל הבריטי מעל גג המבנה. השליטה בו הועברה לידי אנשי הצלב האדום אך הם עזבוהו במפתיע כשישה חודשים לאחר מכן, ואל המבנה פלשו ללא כל אישור רשמי משקיפי האו"ם. בשל המחלוקות והקרבות במלחמת העצמאות נותרו המבנה, ואיתו הגבעה כולה, שטח מפורז תחת שליטת האו"ם.

מתחת לטיילת ארמון הנציב ולטראסות עטויות הגנים משתרע כיום יער השלום, שניטע לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים, ומעבר לו משתרעת שכונת "אבו תור", שמשמעה בעברית "אבי השור". השכונה קרויה על שמו של אחד ממפקדי צבאו של סלאח א-דין שנהג לרכוב, כך טוענת המסורת, על גבי שור. הגבעה ניתנה לו במתנה בשל הצטיינותו בקרבות מול הצלבנים. השכונה העתיקה המשתפלת במורד השלוחה מחולקת גם כיום: בחלקה העליון אוכלוסייה ערבית ובחלקה העליון יהודית. עד 1948 חיו רוב תושבי השכונה, יהודים וערביים כאחד, בהרמוניה ובשלווה, אך הקו העירוני חצה את השכונה ויצר בה מציאות מטורפת. שכנים וחברים מזה שנים מצאו את עצמם משני צידיו של גבול חם ומסוכן וחלק מבתי השכונה כוסו לגמרי על ידי "עובי הקו", כך ששנים לאחר מכן התווכחו הישראלים והירדנים מה דינם.

הגבול החדש והסכסוך המדיני לא השכיחו חברויות ישנות, ובעיתות של רוגע יחסי התעופפו להן מדי פעם פיתות ועגבניות ממדינה למדינה.

בית השימוש המסוכן במדינה

אחד המקרים המפורסמים והפרדוקסלים בתולדות הקו העירוני קשור בבית שימוש אחד, שהפך לעניינה של מדינה שלמה. איתרע מזלו של אחד מבתי השכונה שברחוב עשהאל, והוא נפל על "עובי הקו". באותם הזמנים לא שכן מבנה השירותים בתוך הבית, אלא מוקם בביתן קטן ונפרד בחצר. בימים בהם גברה המתיחות מצאו את עצמם דיירי הבית רצים אל השירותים בראשים שפופים, ומקווים שלא יעלה בדעתו של "משוגע תורן" לירות מעמדת הלגיון, ששכנה 50 מטרים משם.

לימים קצה נפשם של בני המשפחה במתח הקבוע והם הגישו בקשה רשמית להקמת מבנה שירותים חדש בצמוד לבית המגורים. המשפחה האומללה הגישה בקשה רשמית לעיריית ירושלים, זו פנתה לרשויות צה"ל. לאחר מספר דיונים הוחלט לאשר את הבקשה "על תנאי". המשפחה קיבלה אישור בנייה תוך שהיא מודעת לאפשרות שתתעורר התנגדות ירדנית עזה.  כאשר החלו העבודות היו כל אמצעי האבטחה במצב היכון. לחיילים בשטח הותקן קו ישיר אל לשכת הרמטכ"ל, וזה עדכן את שר הביטחון וראש הממשלה בהתפתחויות. כצפוי התלוננו הירדנים בפני וועדת שביתת הנשק, שהיוותה את הגורם המקשר בין שתי המדינות, ובעקבות התלונה כונסה ועידה בת שישה קצינים בכירים מישראל ומירדן, שבראשה עמד קולונל מצבא ניו זילנד. הוועידה קיימה ארבעה מפגשים שארכו כ- 18(!) שעות ובפרוטוקול הדיונים, שנפרש על פני 36 עמודים, הוחלט לגנות את ישראל בחריפות על הפרת ההסכם הישראלי-ירדני. לבית השימוש החדש ניתנה זכות קיום ובני המשפחה המאושרים  נשמו לרווחה, ואיתם המדינה כולה.

משכונת אבו תור משתפל הקו העירוני צפונה לכוון גיא בן הינום והר ציון. בערב חתימת ההסכם היה הר ציון בידי כוחות צה"ל, ועל כן נכלל באזור השליטה הישראלי, אך הכביש היורד מאבו תור ומוביל אל הר ציון היה חשוף לצליפות הירדנים, שישבו על חומת העיר העתיקה. עוד בימי קרבות העצמאות אימצו מפקדי הכוחות הישראלים את מוחם כיצד יוכלו לעקוף את הקטע המסוכן ולהעביר אספקה לחיילים שעל ההר, ולבסוף הוחלט לבנות רכבל קטן בן קרונית אחת ובעזרתו להעביר את הציוד.

למען שמירת הסודיות התבצעו העבודות בהיחבא, ובאחד הלילות נמתח לבסוף כבל מבית החולים לחולי עיניים (מעל לסינמטק), אל בית הספר "גובאט" שבשיפוליו המערביים של הר ציון. בשעות היום הונמך הכבל עד לקרקעית הוואדי ורק בלילות ללא ירח הופעלה הקרונית. במשך כל שנות חלוקת העיר הועברו בקרונית הקטנה ציוד צבאי ורפואי, מזון, ובמקרה אחד אפילו פצוע שנזקק באופן דחוף לניתוח.

השיניים שיכלו לגדרות התיל

בהסכם הקו העירוני הוגדרה בריכת הסולטן כשטח מפורז והירדנים, שהקימו עמדות על החומה השולטת על האזור, נהגו לצלוף מידי פעם ללא התרעה על בתי השכונות הסמוכות.

בשנת 1964 הודיע האפיפיור פאולוס השישי כי בכוונתו לבקר במקומות הקדושים שבעיר העתיקה, שהיתה אז בשליטת הירדנים. כאשר ביקש האפיפיור לבקר גם בחדר הסעודה האחרונה שעל הר ציון, קיבלה ישראל מהירדנים אישור לסלול כביש אספלט צר על דרך העפר המטפסת מבריכת הסולטן להר ציון. בעקבות הביקור החלו לנהור למקום צליינים ובשנת 1966 הוחלט על הרחבת הכביש. כל העבודות נעשו בשטח ישראל אך כאשר גלשו מספר רגבי עפר במורד המדרון ו"חצו את הגבול" הגישה ירדן לונה רשמית לוועדת שביתת הנשק וזו עצרה את העבודות. זמן קצר לאחר מכן הגישה ישראל תלונה מיוזמתה על שור ירדני ש"חצה ללא היסוס את הגבול והפחיד תושבים בשכונות הספר", וכך המשיכו ישראל וירדן את המאבק ביניהן בצורה של "מלחמת תלונות", שעשרות מהן הוגשו מדי שנה.

מבריכת הסולטן עלה הקו העירוני לכוון רחוב יפו ובית העירייה, בו ניתן גם כיום להבחין בסימני יריות הצלפים. בנקודה זו, שכונתה "סוף העולם", חסמה את הדרך חומת בטון. לבאים מרחוב יפו לא היה כל דרך להמשיך – כל כוון הוביל רק לירדן.

רחוב סולימאן (רחוב הצנחנים של ימינו), היורד לאורך החומה לכוון שער שכם, שימש כגבול והיה וגודר בסלילי תיל סבוכים. באזור השער החדש נבנה בסוף המאה ה-19 מתחם צרפתי בן שלושה מבנים, שאחד מהם הוא מנזר נוטר דאם שחלש על הרחוב כולו, ואשר ספג בימי מלחמת העצמאות פגיעות קשות.

באחד הימים חשה אחת הנזירות ברע ופתחה את אחד החלונות המשקיפים לרחוב כדי לשאוף אוויר צח. היא התנשמה בכבדות ונתקפה לפתע בשיעול עז, וכתוצאה מכך הועפו מפיה השיניים התותבות. לאחר שהאבידה לא נמצאה על רצפת החדר, הציצה הנזירה מבעד החלון ושם, למטה, בין גדרות התיל, חייכו אליה השיניים המוכרות.

אם המנזר ביקשה את עזרת צה"ל ופנייה רשמית הוגשה לוועדת שביתת הנשק. במפגש נדיר ובאווירה חמימה ירדו שלושה קצינים עם הנזירה אל הרחוב, הזיזו את הגדרות ומצאו את השיניים.

געגועים לעיר העתיקה

מכאן המשיך הקו העירוני לכוון שער שכם ושכונת מוסררה ועבר ליד "בית תורג'מן", שהפך לאחד המוצבים החשובים בקו.  עת נבנה, בשנת 1932, נחשב הבית לאחד ממבני המגורים המפוארים של ירושלים. האדריכל הערבי-נוצרי הידוע אנטון ברמכי קנה את המגרש מחסן ביי תורג'מן, שהותיר כאן את שמו לעד. הבית שנבנה בסגנון אקלקטי, מתפאר בארקדת קשתות קורינתיות ומרפסות מפוארות. במהלך קרבות העצמאות הצליחו אנשי הליגיון הירדני לפוצץ את אחד מאגפיו. חלק מן ההרס הותר בצורה מכוונת בעת השיפוץ שחל בו בשנת 1981.      

לאחר מלחמת ששת הימים הוקם בבית תורג'מן מוזיאון לתיעוד סיפורי הקו העירוני, אך לפני כארבע שנים שינה את פניו וכיום ממוקם בו מוזיאון "על התפר", המוקדש לדו קיום בין יהודים וערבים.

מול הבית המפואר ניצב בעבר מעבר מנדלבאום, בעבר מעבר הגבול הרשמי בין ישראל לירדן. המעבר נקרא על שם הרב ברום מנדלבאום, שעלה מפולין ב 1871 ושם את ביתו בעיר העתיקה בירושלים. ב 1927 יצאה משפחת מנדלבאום, והקימה במוסררה, מול מגרש תורג'מן שבגבול רחוב שמואל הנביא, שורת בתים למגורים פרטיים, וכעזרה לתלמידי חכמים. בקרבות מלחמת העצמאות נהרסו בתי מנדלבאום, והשם נותר רק במעבר הגבול.  

דרך מעבר זה חצתה אחת לשבועיים שיירה של חיילים המחופשים לשוטרים. (ההסכם קבע שבמובלעת הר הצופים יישבו שוטרים בלבד).

בתקופה הקשה בה חילקה החומה את ירושלים חיפשו תושבי העיר נקודות תצפית מהן יוכלו להשקיף בגעגועים לכוון העיר העתיקה והמקומות הקדושים. אחד המקומות הללו היה גג מנזר נוטר דאם, ושירו של יצחק שלו "על גג מנזר נוטר דאם", מסכם את הכמיהה לאיחוד העיר:

 גג מנזר נוטר-דם היה לי כנבו; את הקודש אראה ואליו לא אבוא/ נקודות מלבינות שם בהר הזתים, מצבות, הן אחי. מתחתן המתים/ שחמש בשנים לא נפקד זכרונם, לא תפילה בביתם ולא זר במעונם/ והכל כה קרוב… קח ידך וקחם, את שער יפו ואת שער שכם/ והכל כה רחוק, כחלום העובר, ורדת מגג, ואיננו יותר…/ רק מין רטט כזה בשרשי אצבעות, רק חירוק שיניים ולחץ דמעות…  

סיור מטיילת ארמון הנציב אל מנזר נוטר-דאם והשער החדש

נקודת ההתחלה המומלצת לפתיחת הסיור היא בחניון של טיילת ארמון הנציב. כאן נשאיר את הרכב, ונחזור אליו בסיום הסיור בתחבורה ציבורית קו 8 (צריך לבדוק עם אגד איזה קו מגיע) או במונית.

לאחר התצפית על העיר נלך לאורך הטיילת לכוון מערב, ועם קצה הטיילת נפנה  דרומה מעל ליער השלום לכוון שכונת אבו תור. היער המציע פינות חמד שקטות ניטע במקום לאחר איחוד העיר.

בקצה הטיילת נעלה במדרגות (לכוון מסעדת טוורנה), נחצה את רחוב נעמי, ונכנס אל שכונת אבו תור דרך רחוב צרויה. הרחוב מתחבר אל רחוב הגיחון, שם נפנה ימינה (מזרחה). נעבור ליד בית יהורם גאון, ונרד אל חלקה התחתון של השכונה, שם מתחיל רחוב עשהאל. כיום נראה הרחוב תמים, אך עבר עבר הקו העירוני בדיוק בטוואי זה. גם כיום ניתן לראות הבדל בין חלקה התחתון (המזרחי) של השכונה, לבין חלקה העליון (המערבי). באחד מהבתים שבשכונה אירעה תקרית בית השימוש המפורסמת. רחוב עשהאל מתאחד בחלקו הצפוני עם רחוב עין רוגל. בבית מספר 5  נמצא מצפה אבו תור (פתוח א'-שבת: 9:00-19:00(. לכאן היו נוהרים יהודי העיר בכדי לצפות לכוון הר הבית, הנראה היטב מאזור זה.  מצפון לבית משתפל גיא בן הינום, ומעליו כנסיית הדורמציון שעל הר ציון.

נמשיך ברחוב עין רוגל מזרחה עד לצומת המרומזרת (דרך חברון), וכאן נפנה ימינה (צפונה), לכוון בריכת הסולטן. מיד אחרי מלון הר ציון ניכנס אל מוזיאון הרכבל (פתוח  א'-ה': 9:00-16:00; ו': 9:00-13:00, ללא תשלום). כאן נראה את הקרונית הקטנה שהצילה פעמים רבות את חיי החיילים שעל הר ציון.

מכאן נוכל לעלות אל שכונת ימין משה, שהפכה משכונת ספר על הגבול, לאחת מפנינות היוקרה של ירושלים.

הכביש חוצה את גיא בן הינום, ועובר למרגלות חומת העיר העתיקה. במעלה הגבעה לכוון פינת החומה ניצב סלע אבשלום, לזכרו של סרן אבשלום סלע, שנהרג מיריות הירדנים. נמשיך לכוון שער יפו, ונתקדם עם חומת העיר העתיקה עד לבית העירייה, שעל חזיתו העגולה עדיין ניתן לזהות סימני יריות. כאן נפנה ימינה (דרומה), ונחלוף על פני שני מבנים צרפתיים מרשימים. הדרומי שבין השניים (הקרוב לבניין העירייה) הוא בית החולים סן לואי, ומיד אחריו,מול השער החדש, נוכל להתרשם מהבניין המשופץ של מנזר הנוטר-דאם. ברחוב הצנחנים (בעבר רחוב סולימאן), היורד לכוון שער שכם, עבר בעבר הקו העירוני. דרך אחד מחלונות המנזר נפלו השיניים התותבות של אחת הנזירות. מבצע הוצאתן מתוך התיל הפך לתקרית דיפלומטית מורכבת.

כאן נסיים את סיורנו, ונחזור באוטובוס או במונית אל המקום בו השארנו את רכבינו.

ניתן להאריך את הסיור ולרדת אל שכונת מוסררה ובית תורג'מן שעל כביש מספר 1. (ירידה לאורך החומה והמשך עם הכביש הראשי עד לבית המפואר).

אורך הסיור: כשלוש שעות

לידים:

בתנאים בהם פעלו השניים עמד עובי הקו שהתוו עפרונות השעווה על כשניים או שלושה מילימטרים, אך במציאות היתה משמעות הסימון קו הפרדה ברוחב של 40-60 מטרים

קו הגבול ה"זמני" התפתל לאורך שבעה קילומטרים של שטח בנוי מבית צפאפה בדרום העיר ועד לבית הספר לשוטרים, הצמוד לגבעת התחמושת, בצפונה

הגבול החדש והסכסוך המדיני לא השכיחו חברויות ישנות, ובעיתות של רוגע יחסי התעופפו להן מדי פעם פיתות ועגבניות ממדינה למדינה

בימים בהם גברה המתיחות מצאו את עצמם דיירי הבית רצים אל השירותים בראשים שפופים, ומקווים שלא יעלה בדעתו של "משוגע תורן" לירות מעמדת הלגיון, ששכנה 50 מטרים משם

באחד הימים חשה אחת הנזירות ברע ופתחה את אחד החלונות המשקיפים לרחוב כדי לשאוף אוויר צח. היא התנשמה בכבדות ונתקפה בשיעול עז, וכתוצאה מכך הועפו מפיה השיניים התותבות. לאחר שהאבידה לא נמצאה על רצפת החדר הציצה הנזירה מבעד החלון ושם, למטה, בין גדרות התיל, חייכו אליה השיניים המוכרות

בתקופה הקשה בה חילקה החומה את ירושלים חיפשו תושבי העיר נקודות תצפית מהן יוכלו להשקיף בגעגועים לכוון העיר העתיקה והמקומות הקדושים