השומרון: השייח' שהתאבד והאבות שיצאו לטרק

נוסעים על כביש מספר 5, אותו כביש שכולנו מכירים ויוצא מתל אביב-גלילות וממשיך מזרחה, אל עולמות פחות מוכרים. אחרי 20 דקות נסיעה שבהן כבר עברנו את צומת מורשה, קאסם, ירקון וראש העין – הכביש הופך לפתע פחות מוכר. לא הרגשנו כלום והוֹפ, אנחנו כבר בחבל ארץ אחר – ברוכים הבאים לשומרון.

ואכן כביש מספר 5 ידוע גם בשם "חוצה שומרון" ומסתיים בצומת אריאל מעבר לקו הירוק. הכביש המסומן במפה שבידיי הופך בן רגע מכחול לאדום במחלף נחל שומרון, אבל הכביש השחור שאנו נוסעים בו נשאר שחור, גם כשעוברים את הקו הירוק. ככה זה אצל כבישים – הם לא יודעים גבולות מהם.

"חבר'ה, תשימו לב טוב-טוב למה שאתם רואים מסביב", אמר בני, רכז הקורס, בקולו הנמוך עת  חצינו את הקו הירוק, "לרובכם, אם לא לכולכם, זו הפעם הראשונה שאתם נוסעים כאן". וזה נכון: רובנו, כאזרחים, לא נוסעים בכביש חוצה שומרון עד סופו, כלומר דרך שטחי הרשות הפלסטינית כיום, עד למפגשו עם כביש 90 בבקעת הירדן.

הרגשתי שזה עומד להיות סיור מיוחד. וכך אכן היה. כפרי הכיפה הערביים (כפרים שהתיישבו בראש ההר) שגגותיהם מעוטרים מיכלי מים שחורים נגלו מכל עבר, ועצי הזית צבאו עלינו בכל פיתול של הכביש. פה ושם צצו גם כמה גושי בתים עם גגות רעפים אדומים שסיפרו שישנה גם התיישבות יהודית בשומרון, כפי שהיתה במשך אלפי שנים.

סיור שחף מפוליטיקה?

כיום ביהודה ושומרון גרים כ-330 אלף יהודים. פלסטינים, לעומת זאת, יש בין 1.5 ל-2.5 מיליון. המספרים מעומעמים היות ומפקד האוכלוסין הפלסטיני האחרון נערך ב-1998. כך או כך, סיורנו יהיה חף מפוליטיקה, עד כמה שניתן, ויתרכז באתרים ההיסטוריים והקסומים שיש לשומרון להציע ובדרך כלל חבויים מהעין.

גבולות השומרון בצפון – עמק יזרעאל, הכרמל והגלבוע. במזרח – בקעת הירדן. בדרום – הר בעל חצור (ההר הגבוה בשומרון  – 1,016 – שמפריד בינו ליהודה). במערב – השרון. השומרון מאופיין בשלושה דברים: עמקים רחבים; הרים נישאים; עצי זית (שהם גם הסמל של השומרון). עצי הזית ממלאים את אדמות השומרון וזהו מחזה מרהיב בפני עצמו.

אך למה זקוקים לכל כך הרבה עצי זית ודווקא כאן? נכון, בעבר הרחוק השתמשו למאור, לבית המקדש, למאכל, קצת לבישול, קצת לטיבול. אבל דחילאק: בשביל זה כל כך הרבה זיתים? ובכן התשובה היא עבור יצירת סבון. מסתבר שעל מנת לייצר סבון, שבמקרא מכונה "בורית", נדרשות כמויות עצומות של שמן, ושכם, העיר המסחרית הגדולה והמשפיעה ביותר בשומרון, היתה מעצמה של סבון במאה ה-19.

שילֹה – בימים שעוד לא היה בית מקדש

אחת הערים העתיקות, המקראיות והמעניינות בשומרון, שכיום היא התנחלות/התיישבות (תקראו לה איך שתרצו), היא שילֹה. לעיר שהיתה מרכזו הרוחני של עם ישראל במשך 369 שנה, לפני כ-3,200 שנה לערך, עת ערך בה יהושע בן-נון את הגרלת נחלות השבטים, מיוחס מקום משכנו של ארון הברית טרם הוקם בית המקדש.

שילה היתה בשטח שבט אפרים, ויהושע שהיה בן השבט, קבע כאן את הבירה של העם. עקב משכנו של ארון הברית, החלו עולי רגל להגיע לכאן מכל הארץ והמקום היה מקודש. בחפירות במקום נמצאה עיר כנענית מבוצרת שבני ישראל נחלו אותה, ובנוסף לתיאור המקראי המזכיר את שילה כמוקפת הרים ועמקים פוריים, ביחד עם שימור השם הערבי "חורבת סיילון" – הגיעו החוקרים כי זהו המקום הקדום.

אי אפשר לבקר בשילה מבלי להזכיר כמה דמויות מרכזיות שקשורות למקום, כמו חנה ששיוועה לילד ובסוף קיבלה את מבוקשה בדמות הנביא שמואל, שגדל כאן והיה דמות מרכזית  מעבר ההנהגה משופטים למלוכה. כמו כן, עלי, הכהן הגדול בזמנו, שקיבל את שמואל לטובת עבודת השם במשכן, כפי שהבטיחה חנה שתעשה, אם תלד בן.

כיום גרות בשילה כמה מאות משפחות בישוב יפה ומטופח. מעניין מאוד לבקר בבית הכנסת המרכזי בישוב, שעוצב לפני 35 שנה על ידי האדריכל זלמן דויטש מאלון שבות. בית הכנסת מעוצב כמו המשכן: ארון הקודש עם ידיות נשיאה, עמודי עץ מזהב מסביב, מזבח קטורת לפני ארון הקודש, מזבח עולה שבו קורא הדרשן, כרובים מעל הפרוכת ובתקרה יש 50 יריעות וקרסים (כמספר הכתוב בתורה) שסוגרים את המשכן. באמת בית כנסת מיוחד.

אבל ביקור בשומרון לא לא שלם מבלי לבקר את בני דודינו שחיים בסמוך. לא, אני לא מתכוון לערבים, אלא דווקא לשומרונים (שומרי התורה) – אותם שרידי ממלכת ישראל שהתפצלה לה שם במאה ה-10 לפנה"ס. מאותה ממלכה מפוארת נשארו כיום רק 750 שומרונים, שחלקם גרים בחולון וחלקם האחר בקרית לוזה שבהר גריזים. הם דוברים ערבית, עברית ועברית עתיקה (שבה גם כתובה התורה שלהם), נושאים תעודות זהות כחולות וזכאים לאותן זכויות של אזרחי המדינה, אולם חיים אורח-חיים פלסטיני ולומדים ועובדים בשכם.

השומרונים מקדשים את התורה כלשונה, וטוענים שמוצאם משבט אפרים ומנשה שלא גלו עם שאר בני ישראל בגלות אשור, בשנת 722 לפנה"ס. הר גריזים הוא ההר הקדוש שלהם (בניגוד להר המוריה של שבט יהודה) ועליו התקיים המשכן, לדידם, ולכן השומרונים מקיימים עליו את טקסי העלייה לרגל בסוכות, פסח ושבועות.

שרידי הכנסייה בהר גריזים. בעבר היה כאן המשכן

בהר גריזים נמצאים כיום שרידיה של כנסייה ביזנטית מתומנת, שבנו הקיסרים זנון ולאחריו יוסטיניאנוס במאה ה-6 לספירה. באתר שנחפר נמצאה היסטוריה הלניסטית וגם  אוסטרקונים (חרסים כתובים) עם הכיתוב "קורבן" "לכהן אשר" וכלי אבן שלא מקבלים טומאה – כלומר עדות להימצאותם של כהנים במקום.

מהר גריזים תצפית נהדרת לעיר שכם הפרוסה בין הר גריזים להר עיבל, שבדרך זו, אליבא דה-שומרונים, נכנסו 12 השבטים לארץ המובטחת אחרי שצעדו דרך נחל תרצה הסמוך. בשכם נמצאת כנסייה יוונית-אורתודוקסית שניתן לראות עם משקפת טובה, כמו גם קבר יוסף שאותו פוקדים מעת לעת כמה מאמינים אדוקים.

"שכם היהודית" – יש דבר כזה?

ממשיכים לנסוע בנופי השומרון. השטח העצום והיפה הזה גורם לי לחוש צביטה בלב כשאני חושב שאם פעם, בעזרת השם יהיה שלום, ייתכן והוא לא יהיה בשליטת ישראל. הנקודה הבאה שלנו היא "שכם היהודית", כלומר ההתנחלות/התיישבות "אלון מורה" – שהיא שם נרדף בתורה לישוב שקם ב-1980."ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון-מורה" (בראשית יב,ו).

אלון מורה נמצאת על הר כביר, הנמתח לאורך 5 ק"מ בכיוון מזרח-מערב כשעל פסגתו נמצא קבר שייח' בילאל אבן-רבאח, שעל פי האגדה היה המואזין של מוחמד, שקפץ מראש המינרט אל מותו כי היה לו קול יפה ולא רצה שזה יעלה לו לראש.

בתצפית המרהיבה מקבר השייח נפרס עמק תרצה בצבעי חום-ירוק, כשנחל תרצה מנקז אותו – הוא "דרך מבוא החמה" (ע"ש מסלול זריחת השמש, ממזרח למערב) שמחבר את בקעת הירדן ונתניה (כביש 57) ,ומחבר גם את "דרך המלך" ו"דרך הים". אברהם הלך בדרך זו כשבא מחרן והקים מזבח באלון מורה, וגם יעקב אבינו פסע כאן כשהלך מן הגלעד, עת ברח מלבן והגיע לשכם. ובדרך זו, כאמור, הגיעו גם בני ישראל אל הארץ המובטחת.