טיול בעקבות יהדות הודו

מאת: ד"ר גילי חסקין

הטיול בהודו, מוטה מטבעו לנושא הדתי. הדת ניכרת בכל מקום, החל מתמונתו של גאנש המתנדנדת מול עיניו של נהג משאית ועד לקריאת המואזין המסתלסלת בשאון מצריח זה או אחר. במבט שני, נתקלים גם בפעמוני כנסייה, בנזיר בודהיסטי העטוף בגלימתו הצהובה, או בדוכן המציע למכירה מזון גג'רטי, שעיקרו מן המטבח הג'ייניסטי. ההדרכה בטיול כזה מעמיקה, ככל האפשר בדת הברהמינית העיקרית, אך חייבת להקדיש תשומת לב גם לדתות היותר איזוטריות, אך לאפחות ססגוניות, כמו הסיקהים, הפרסים ובמקרה שלנו, גם היהודים.

אנסה להאיר כאן נושא מרתק זה, הן מהזווית הישראלית, הן מהזווית ההודית והן מנקודת ראות אנתרופולוגית כללית.

יהודים בהודו - מיעוט לא רשמי

האוכלוסייה היהודית בהודו מנתה בשיאה, בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים, כשלושים אלף נפש, מתוך שלוש מאות מיליון תושביה של הודו. לפי מפקד 1996 חיו בהודו, כחמשת אלפים יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של למעלה מתשע מאות מיליון נפש (כיום מונה הודו 1.07 מיליארד בני-אדם ואין נתונים מדויקים על מספר היהודים).

מרבית היהודים (85%) חיים במדינת מאהאראשטרה: מומבאי (2,100 יהודים), בטהנה (1,600) ובפונה (300). יהודים נוספים חיו ב-1996 חיים באחמדבאד (300), קוצ’י (80), קולקאטה (65) וניו דלהי (35) כמה מאות יהודים מפוזרים באזורים אחרים (בכלל זה לא מצוינים בני המנשה במדינות מניפור ומיזורם).

למעט תקופת השלטון הפורטוגלי (ראה להלן), יהודי הודו מעולם לא נרדפו בשל יהדותם.  מן הסתם הם נתפסו כעוד גורם אתני בתשבץ ההודי המורכב כל כך.  יהודי הודו חיו מאות בשנים מבלי שידעו רדיפות או גילויי אנטישמיות.  גם מצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב.  מכיוון שלא סבלו מאנטישמיות מצד ההודים, מזדהים היהודים עם הארץ וחשוב להם לשמור על זהותם ומעמדם שם. ייתכן שבגלל הסובלנות ארוכת השנים, הודים רבים, במיוחד בצפון, שבו היו היהודים מועטים ביותר, יודעים מעט על יהודים ולעתים הם אף מבלבלים בינם לבין פרסים או נוצרים. מחמת מספרם הקטן של היהודים, אין להם מעמד רשמי של מיעוט, אף שיהודים אחדים היו מעוניינים במעמד כזה, אשר היה מעניק להם עדיפות בכניסה למוסדות שונים ולמקומות עבודה. ברם, רבים אחרים סבורים כי מכיוון שאין אפליית יהודים בהודו, אין הצדקה לדרישה לתת להם מעמד של מיעוט רשמי.

ההיסטוריה של היהודים בהודו

הקשר בין הודו לעם ישראל הוא עתיק יומין. ייתכן מאוד כי אופיר המקראית שכנה בדרום מערבה של הודו, ומשם באהגם מלכת שבא. כנראה שהזהב, השנהבים, הקופים והתוכיים, שהביאו אניות המלכה לירושלים (מל"א, י' 22), הגיעו מארץ הודו.  מקור המילה "תוכי" הוא בסנסקריט והוראתו "טווס". גם המילה "קוף", סביר להניח, מוצאה מאחת השפות ההודיות.  הודו מוזכרת במגילת אסתר, והיא קצה האחד של ממלכת אחשוורוש, שהשתרעה "מהדו ועד כוש" (אסתר,א',1; ח' 9). גם בתלמוד ובמדרשים נזכר שמה של הודו ומצויות מלים שמקורן הודי, בייחוד שמות תבלינים, צמחים, בעלי חיים, אריגים, אבנים טובות ועוד – דבר המעיד על ידיעה כלשהי על הודו ומוצריה, ועל קשרי מסחר בין הישוב היהודי בארץ ישראל ובבבל לבין הודו.

מוצאם של יהודי הודו לוט בערפל. קיימות מסורות יהודיות על ראשית בואם של יהודים להודו – אחרי חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים, לאחר חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ועוד, אך הן אינן מהימנות. מסורת מאוחרת יותר, על התיישבות יהודי ערב בהודו, עם עליית האיסלם במאה ה-7, חסרת כל ביסוס עובדתי. תעודה היסטורית ראשונה, המעידה על התיישבות יהודים בהודו, היא לוחות נחושת, מסוף המאה ה-10, הכתובים בשפה הטמילית, ובהם רשומות זכויות שניתנו לאדם ושמו יוסף רבן ולצאצאיו, על-ידי מושל מלבאר (Malabar) שבחוף הדרומי-מערבי של הודו.

החל מהמאה ה-12, קיימות עדויות רבות של נוסעים מוסלמים, נוצרים ויהודים, כמו בנימין מטודלה, על יישובים יהודיים לאורך החוף המערבי של הודו.  מהמאה ה- 16 ואילך, מזמן בואם של האירופאים להודו, יש שפע של ידיעות על קהילות יהודיות בגואה, סוראט, הורמוז, וקוצ’ין. כמו כן, אנו למדים שיהודים שרתו כסוכנים דיפלומטיים ומסחריים בחברות המסחריות של אנגליה והולנד ובשלטונות הפורטוגליים. אחת הדמויות הססגוניות הייתה גספר דה גמה. היה זה נוסע יהודי, יליד פולין, ששמו המקורי איננו ידוע. באחד ממסעותיו נמכר כעבד והגיע להודו, ומשהשתחרר נכנס לשירותו של מושל הודו.  עם הגיעו של וסקו דה גמה, הנוסע הפורטוגלי המפורסם, נשבה גספר בעורמה על ידי הפורטוגלים ונאלץ להתנצר. השם בו נודע, הוא כינוי שהצמיד לו "מייטיבו" הפורטוגלי. גספר דה גמה הפך לנווט העיקרי של השיירות הפורטוגליות במימי הודו ולאחר מכן הגיע לפורטוגל וליווה את קברל  (Cabarel), במסעו למזרח, שהסתיים בגילוי המקרי של ברזיל.

הקולוניאליזם הפורטוגלי  (1663-1498) המיט סבל רב על קהילות המיעוטים בדרום הודו.  המוסלמים הפסידו את המונופול שלהם על סחר התבלינים. הנוצרים הסורים (האורתודוכסיים) נרדפו ונטבחו על ידי האינקוויזיציה, והפולחן הקתולי נכפה על מרבית תושביה הנוצריים של קראלה. מהמאה ה- 16 ואילך התיישבו יהודים מומרים (אנוסים) במושבות הפורטוגליות בהודו ובשנת 1561 הוקם בגואה סניף של האינקוויזיציה, כדי להילחם בהם.  המהרג'ה של קוצ’ין הגן על היהודים שבחסותו, אך האינקוויזיציה זרעה טרור בקרב המומרים.

עם תחילת ההתיישבות הבריטית בהודו, בראשית המאה ה- 17, החלו להתיישב בהודו גם יהודים ממוצא אירופאי, שעסקו בעיקר בסחר ביהלומים. קהילת קוצ’ין נכנסה אז לתקופת הפריחה החשובה ביותר שלה. בהשפעתה החלו גם "בני ישראל" (ראה להלן) להתקרב ליהדות שלמה יותר.

ב- 1663 הביסו ההולנדים את הפורטוגלים בדרום הודו, ואלו הספיקו בטרם צאתם להעלות באש בית כנסת בקוצ’ין וכמה מבתי היהודים. בתקופת השלטון ההולנדי בהודו (1663-1795) הוטב מעמדם של יהודי מלבאר (קוצ’ין), שכן ההולנדים ידעו להעריך את הקוסמופוליטיות שייחדה אותם, בעיקר את היהודים יוצאי המזרח התיכון, שהתיישבו שם. יש להזכיר כי המאה ה-17 הייתה עדה להתגוששות בין ההולנדים לפורטוגלים גם בברזיל וגם שם נהנו היהודים מהסובלנות הדתית היחסית של ההולנדים.

יהודי קוצ’ין – וכן יהודים יוצאי הולנד – שירתו בתפקידי מפתח ב'חברה ההולנדית להודו המזרחית', במאות ה-17-18. גם בשירות 'חברת הודו המזרחית' הבריטית בלטו כמה יהודים, חלקם שירתו בתפקידים מדיניים, כגון אברהם נאווארו, שנשלח ב-1689, כשגריר של החברה, לחצרו של השולטן המוגולי אורנגזב.

בשנת 1700 התקיימה בפורט סנט ג'ורג' – מדראס – מושבה של סוחרים יהודים, ממוצא פורטוגלי, שסייעו לבריטים להרחיב את מסחרם בהודו.

בין השנים 1856 ו- 1902 יצאו בהודו חמישה שבועונים יהודיים (אחד מומבאי וארבעה בקולקאטה), כתובים בערבית-בבלית ובאותיות עבריות. ב- 1920 נוסדה מומבאי הסתדרות ציונית פעילה שאספה כספים רבים כתרומות לארץ ישראל. בשנים 1951-1930 יצא מטעמה הירחון  The Jewish Advocate. היא שלחה צירים לקונגרס הציוני והקימה תנועות נוער ציוניות, כגון "מכבי", הבונים" ו"בני עקיבא". לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בימי מלחמת העולם השנייה, הגיע להודו גל של יהודים אשכנזים: מאנגליה, מארצות הכיבוש הנאצי ומברית המועצות, ומספרם הגיע ליותר מאלף נפש. הם לא הקימו גוף ציבורי מיוחד, אלא הצטרפו לאגודות הקיימות. עם הקמת הודו העצמאית, הם התפזרו לארצות המערב. החלטתם של יהודי הודו לעלות לישראל ב- 1948 הייתה אפוא החלטה לא קלה. היא הייתה פרי של פעילות ציונית ממושכת. איש מהם לא אולץ לעזוב את מולדתו. מאז קום מדינת ישראל, עלו ארצה כ- 4,000-5,000 מיהודי הודו, רובם ממוצא קוצ'יני ומיעוטם "בני ישראל". בשנים 1951-1948 הופיע מומבאי עלון ציוני ושמו .Indiaand Israel

מנהגים דתיים של יהודי הודו

יום השבת הוא יום עבודה בהודו, כך שנבצר מיהודים רבים לשמור שבת. לעומת זאת, רבים הולכים לבתי הכנסת במועדים, בראש השנה וביום הכיפורים, כי מקומות עבודה רבים מאפשרים לבני כל קהילה דתית להיעדר בחגיהם. התפילה בבתי הכנסת היא לפי מנהג הספרדים ועדות המזרח ובעברית בלבד. כמו בתפוצות רבות, רבים הם היודעים לקרוא או לשיר את התפילות, אך אינם מבינים את משמעות המלים. בבתי הכנסת נמצא תרגום של התפילות לאנגלית ובבתי הכנסת של 'בני ישראל' גם למארטהית (שפתם של תושבי מדינת מאהרשטרה). בקהילת מומבאי ישנם כיום שלושה מוהלים, שנוסעים תכופות לחלקים אחרים של הודו.  שמירת הכשרות שונה מאדם לחברו. יהודי הודו נאלצים להתאמץ כדי להשיג בשר כשר וגם זה במקומות מסוימים ובמועדים מסוימים בלבד. משפחות רבות מסתפקות בדגים ובמאכלים צמחוניים בלבד.

התבוללות יהודי הודו

משפחות רבות בקרב יהודי הודו מודאגות בקשר לנשואי ילדיהם. בגלל הפיזור הרב של קהילת מומבאי מעטות ההזדמנויות של צעירים יהודים להיפגש. הורים רבים מתנגדים לנשואי תערובת. לכן נישואים רבים נעשים על פי הסכם בין ההורים, כאשר לבני הזוג יש הזכות לסרב, זכות שהבנים מנצלים יותר מהבנות. אין נתונים מהימנים על נשואי תערובת; מעריכים שמדובר ב- 10%-15 מכלל נשואי היהודים. ברוב המקרים נישאות צעירות יהודיות להינדים ומגדלות את הילדים כיהודים. אם גבר יהודי מבקש לשאת אישה שאיננה יהודייה, ברוב המקרים היא מתגיירת. לפי ההערכה, מתבצעים כתריסר גיורים בשנה.

עליית יהודי הודו לארץ

העלייה היהודית מהודו מסתכמת ב-200-100 עולים בשנה. אף על פי שרבים היו רוצים להעניק לילדיהם חינוך יהודי טוב יותר, הם אינם רוצים להיעקר ולהתחיל בחיים חדשים.  מכל מקום, מאות מיהודי הודו נוסעים לבקר את קרוביהם בישראל ואלפי ישראלים יוצאי הודו נוסעים לבקר את בני משפחותיהם; מספרים שתפחו עם פתיחת קו תעופה ישיר בין מומבאי לישראל. רבים מהם הקימו קשרים עסקיים עם המולדת הישנה. בעקבות כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים בין ישראל להודו, הוקם בשנת 1992, "שלום – מרכז הודו-ישראל", ביוזמת סאלומה פאריך, יהודיה בגדדית נמרצת בעלת קשרים בחברה ההודית.

זובין מהטה שוכנע לשמש כיו"ר של כבוד, לסיוע לקירוב תרבותי, בין שני העמים האהובים עליו.

חלוקה פנימית של יהודי הודו

יהודי הודו נחלקים לשלוש קבוצות עיקריות, הנבדלות זו מזו מבחינת המסורת ההיסטורית, המבנה החברתי והמנהגים:

א. היהודים הבגדדיים.

ב. יהודי קוצ’ין ("לבנים" ו"שחורים")

ג. "בני ישראל".

היהודים הבגדדים

הכינוי "בגדדי" או "עיראקי", כפי שהשתמשו בו בהודו, התייחס במקורו ליהודים שבאו מן האזור שבין הפרת לחידקל, אזור שהיה במשך דורות מרכז תורה ותרבות יהודית. אולם עד מהירה התרחבה הוראתו וכללה גם יהודים מסוריה ומחלקים אחרים של האימפריה העות'מאנית, יהודים מעדן ומתימן, שכולם דוברי ערבית ואפילו יהודים מפרס ואפגניסטן, שלא דיברו ערבית. היהודים הבגדדיים כינו את עצמם לעתים "ספרדים" – רמז למסורת התפילה שלהם ולאו דווקא למוצאם הגיאוגרפי.

נמל בצרה שבמפרץ הפרסי החל לשמש מרכז לסחר עבור "חברת הודו המזרחית" הבריטית, החל  משנת 1760. משום כך, יהודים רבים מבצרה – ומבגדד – שמילאו תפקיד חשוב במסחר האנגלי באזור זה, עברו בהדרגה להודו, בעיקר לעיר הנמל סוראט, שבחוף המערבי. עד סוף המאה ה- 18, כבר מנתה קהילת הסוחרים היהודים, דוברי הערבית בסוראט, כמעט מאה איש – מבגדד, בצרה ומחלב. עם התפתחותן של קולקאטה ומומבאי דעכה חשיבותה של סוראט ומשום כך, הסוחרים היהודים שחיושם עברו למרכזים המסחריים המשגשגים הללו. כמה משפחות יוצאות עיראק התעשרו ממסחר, בעידודם של הבריטים. חלקם פעלו כסוכנים של מפעלים גדולים לעיבוד כותנה, יוטה וטבק. כמה מיהודי בגדד התערו בסחר האופיום ועשו בו הון. הם השתלבו בנקל במקום מושבם החדש, וחלקם עלה חיש קל בסולם החברתי והכלכלי. ידועים במיוחד הנדיב יעקב צמח ונשיאם יצחק דוד יעקב.

בראשית המאה ה- 19, עם הגברת האפשרויות הכלכליות במזרח הרחוק, בייחוד בהשפעת הבריטים, הגיע להודו גל נוסף של יהודים יוצאי עיראק. חלקם היו בני משפחות עשירות, שנמלטו מבגדד ומבצרה מפני רדיפות. מיעוטם הגיע מעדן. מבין המשפחות הידועות, שבאו להשתקע בהודו, ניתן למנות את גבאי, ששון, עזרא אליאס, מוסלח, אברהם, יהודה, טווינה ועוד.

יהודי בבל הפגישו את קהילות הודו הוותיקות עם התרבות היהודית של ארצות המזרח התיכון ושל ארצות אירופה, הקימו בתי דפוס עבריים, בתי ספר ובתי כנסת. בשנת 1833 הגיע לבומבי דוד ששון, איש שעתיד היה לייסד שושלת מסחרית חשובה ולהקים בית מסחר ששמעו יצא בכל העולם. אחדים מבני משפחת ששון הרחיקו בנדודיהם עד לסין (במשך שנים, כינויו של עשיר בשנחאי היה "זזון"). האימפריה הכלכלית שהקימו בני משפחה זו (מומבאי, קולקאטה, רנגון, הונג קונג, שאנגחאי וסינגפור), לצד מפעלי הצדקה הנרחבים שלהם, זיכו אותם בתואר "הרוטשילדים של המזרח". דוד ששון תרם ביד רחבה גם להתפתחות העיר מומבאי, ומימן מוסדות חינוך רפואה ורווחה רבים, שהיו פתוחים לכל.  עם מותו של דוד ששון, ב-1864, היו יורשיו לכוח המניע העיקרי בהתפתחותה של תעשיית הטקסטיל מומבאי.

כמו ל"בני-ישראל" וליהודי קוצ’ין, לא היו ליהודים הבגדדים רבנים מוסמכים משלהם והם נשארו קשורים להלכות ולמסורות של בגדד. דבר זה השתקף במרבית המנהגים, כמו טקסי מילה, אירוסין, חתונה וקבורה. אחרי מלחמת העולם הראשונה  הפנו את שאלותיהם לרב הראשי של אנגליה. הסגנון הערבי נשמר במוסיקה, בלבוש ובביגוד במשך שנים רבות. הבגדדיים היו מעורבים גם בתעשיית הקולנוע ההודי המוקדם ופעלו נמרצות לשכנע את דעת הקהל, שגם נשים הגונות יכולות להיות שחקניות, מוסיקאיות, או רקדניות מקצועיות.

רוב היהודים הבגדדיים גילו אך עניין מועט בפוליטיקה ההודית, אך הם היו פעילים בענייני ציבור.בקולקאטה הוענקו להם משרות מכובדות של שופטים ומושלים והם שירתו במועצת העיר. במומבאי הם תפסו מקום חשוב עוד יותר. אלברט-עבדאללה, בנו של דוד ששון, שירת כחבר מועצת העיר. במאה העשרים כיהנו סרג' דוד ששון ומאיר נסים בתפקיד ראש עיריית מומבאי. סר ויקטור ששון ייצר את בעלי בתי החרושת של מומבאי בבית המחוקקים ההודי והגן על תעשיית הטקסטיל המקומית בפני התקנות המגבילות שכפו עליה הבריטים.

היהודים הבגדדיים תרמו במידה רבה לטיפוחן האסתטי של בומבי, של קולקאטה ושל פונה. כאות הוקרה על פעילותה, זכתה משפחת ששון, לכך שהרחוב העובר ליד ספרייה שהקימו, קיבל בשנת 1994 את השםDavid Sassoon Library Marg.  אם כי הששונים, כמו מרבית יהודי בגדד, סיימו את פועלם בהודו זמן קצר לאחר העצמאות. הבגדדיים שאפו להיטמע בחברה הבריטית ולהיחשב לאירופאים, מבחינה חברתית ופוליטית כאחד.

דפוס ההתנהגות הקולוניאלי שהנהיגו הבריטים, שמטרתו הפרדה מוחלטת בינם לבין ההודים, השפיע גם על יחסם אל בני המקום. הם דיברו הינדי, אך לא טרחו ללמוד מארטהית או בנגאלית, שהיו שפות המחוז. במקרים אלו אלא עברו ישירות לאנגלית. הם הצטרפו למועדונים האנגליים, שסגרו את שעריהם בפני ההודים והמוסדות המסחריים שלהם היו מסונפים ללשכות המסחר הבריטיות.  אך למרות מאמציהם, הם נשארו – כמו הארמנים – חברים שוליים בקהילה האירופית בהודו.

עמדותיהם החברתיות של הבגדדים השתקפו גם ביחסיהם עם קהילות יהודיות הודיות אחרות. הם קיבלו אמנם בברכה לקהילתם את היהודים ה'פארדסים' (כלומר,ה"זרים") מקוצ’ין, אבל את יהודי קוצ’ין המלבארים ואת "בני ישראל" לא קיבלו. הם הטילו ספק במידת יהדותם של בני ישראל, אך גם חרדו למעמדם שלהם בקרב הקהילה האירופאית בהודו. כך קרה, ששאלות הטוהר, הקאסטה והצבע, שהיו חשובות כל כך בסביבה ההודית, הגבירו את המתח בין הבגדדיים ל"בני ישראל".

אחרי 1947 קבעה ממשלת הודו תקנות כלכליות חדשות, שהגבילו את היבוא ופיקחו על מטבע החוץ, דבר שהכביד על עסקיהם של רבים מהבגדדיים. בעקבות סגירת מפעליה של משפחת ששון מומבאי, באמצע שנות ה-40, איבדו רבים את מקום עבודתם. מרביתם הצליחו, בעזרת קרובי משפחה וקשרים חברתיים וכספיים בחו"ל, להגר לארצות אחרות, כגון אנגליה, קנדה, ארצות הברית ואוסטרליה. רק מיעוט קטן עלה לארץ ישראל.  בעקבות התפוררות הקהילה חששו הנותרים כי אבדו סיכוייהם של בניהם ובנותיהם להינשא שם וגם הנותרים עזבו את הודו. מן הקהילה שמנתה לפנים 5,000 נפש, נותרו בקושי 200 באמצע שנות ה- 90. מיעוטם עוסקים בסחר מקומי ורובם קשישים, שלפני פרישתם היו בעלי מקצועות חופשיים או אנשי עסקים, שלא יכלו להוציא את כספם מהודו, והם נהנים שם מרמת חיים שלא יכלו להשיג בארץ אחרת. יש בהם גם כמה מחוסרי כל, התלויים עדיין בקרנות הסיוע של משפחות ששון ועזרא.

שלא כמו בני ישראל ויהודי קוצ’ין, היהודים הבגדדיים ההודיים, שעלו לישראל, לא נטו לשמור על זהותם הקהילתית, אלא התערו בקהילה היהודית הגדולה, שבאה ישירות מעיראק.  בכמה מקרים, כמו שכונת כורדאני שבקריות, רמת אליהו ואשדוד, התיישבו "בגדדים" יחדיו ושמרו על הקשרים והזהות ההודית. יש לציין כי התרבות הבגדדית ההודית נשמרת טוב יותר בריכוזיהם הגדולים בלונדון, או בחלקים של קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, ולאו דווקא בישראל.

יהודי קוצ’ין (קוצ'י)

לדעת רבים, התקיים הקיבוץ היהודי בקוצ’ין, במשך כאלפיים שנה, בשפלה הירוקה של מלבאר. אזור זה עמד מקדמת דנה, בקשרי מסחר עם שאר העולם, כשמכאן יוצא מוצר היוקרה של העת העתיקה – התבלינים. יהודים, כמו נוצרים-סורים וכמו מוסלמים מהמזרח הקרוב, הגיעו לכאן בעסקי מסחרם.

המסורת המקומית מדברת על הגעת הראשונים, כבר באניות המלך שלמה. מסורת אחרת מדברת על פליטים מגולת אשור. זהו מידע בלתי מבוסס, אך אין להוציא מכלל אפשרות את קיומה של קהילה יהודית עם תחילת הספירה הנוצרית.

תעודות מסחריות מן הגניזה הקהירית, מלמדות אותנו על עסקיהם של סוחרים יהודים עם הודו, החל במאה התשיעית.  הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בקוצ’ין בשנת 1170, ציין כי קיימים במקום כ- 1000 יהודים שחורים, אך ידיעתם בתורה הייתה מועטה. בראשית המאה ה-16 הגיעו לקוצ’ין שני גלי הגירה יהודיים:  יהודים מקראנגאנור (Cranganor)  שבחוף מלבאר, שיישובם נהרס ב-1524 בידי הפורטוגלים ויהודים ואנוסים שנמלטו לכאן מספרד ופורטוגל (הנוסע התימני, זכריה אל צאהירי, ביקר כאן באמצע המאה ה- 16 ודיווח על יהודים רבים שחיו כאן).

החל מתקופה זו, נחלקה קהילת קוצ’ין לשלוש קהילות אנדוגמיות: הלבנים, הכהים והמשוחררים.

ה"כהים": צאצאי היהודים המקומיים ולהם בתי כנסת ונוסחי תפילה נפרדים.

ה"משוחררים": צאצאי עבדים, שלאחר שחרורם דבקו בדת אדוניהם לשעבר (ב-1882 הורה הרב מאיר פניג'ל, רבה של ירושלים, כי הכהים הם יהודים לכל דבר, אך המשוחררים צריכים טבילה).

ה"לבנים": צאצאי מהגרים יהודים מהודו, ספרד, תימן, גרמניה ובהמשך גם הולנד, גרמניה וסוריה.ב-1568 הם בנו בית כנסת משלהם, ליד ארמון המאהראג'ה של קוצ’ין. חלקם של היהודים הגיעו עם משפחותיהם, אחרים נשאו נשים יהודיות מקומיות, בנות ל"משפחות הראשונות" של קראנגאנור. המתיישבים החדשים זכו לכינוי "פארדסים", דהיינו, "זרים" בשפת מאלאיאם המקומית.

"הלבנים" אמצו את שפת המאלאיאם וקבלו על עצמם את נוהגיהם ומסורות יהםשל בני הארץ. אם כי, בשלב מסוים, חדלו להתחתן במשפחותיהם של היהודים ילידי המקום, ה"מלבארים", או "הכהים", אף שלא תמיד הייתה קיימת ביניהם אבחנה ברורה מבחינת צבע העור. האבחנה מתייחסת יותר למוצא מאשר לצבע העור.

במאה ה-18 כבר היו שמונה בתי כנסת בחמישה ישובים שונים – ערים וכפרים – באזור קראלה: שלושה בקוצ’ין, שנים בארנקולאם ושלושה מפוזרים בפארור, צ'נמאנגאלאם, ובמאלה. עם הזמן, קיבלו כל יהודי קראלה את הכינוי "יהודי קוצ’ין". כל אחת משמונה הקהילות, שנוסדו סביב בתי הכנסת, הייתה יחידה שיתופית, המחזיקה בנכסים והמופקדת על מתן הלוואות וצדקה, על עריכת טקסי נישואין, מילה וקבורה לחברי הקהילה, וכן על מינוי כלי קודש.

מחקרים על יהודי קראלה, שנעשו על ידי אנשים מבחוץ, הדגישו את מגבלות החיתון בעדה, את המריבות בין קהילות שונות, וכן ביטויים של אפליה כנגד צאצאי גרים ומשרתים שבתוכם. אף כי מערכות היחסים בתוך העדה הושפעו, ללא ספק, משיטת הקאסטות המקומית ומסולם הערכים ההינדי. חשוב לציין, כי בתוך עצמם, לא נחלקו יהודי קוצ’ין לקאסטות וכולם היו בני אותה תרבות עצמה. יהודי קוצ’ין, שסבלו מרדיפות בעת השלטון הפורטוגלי, זכו למעמד מועדף בתקופת השלטון ההולנדי והבריטי. אם כי, בימי השלטון הללו (1947-1792) סבלה מדינת קראלה מקיפאון כלכלי, לאחר שהבריטים בחרו להקים מרכזי מסחר חדשים בצפון הארץ ובמזרחה. היו בין יהודי קראלה שהועסקו במשרות פקידים, מורים ועורכי דין במנגנון הבירוקרטי הקולוניאלי המתרחב. אחרים התמידו בעיסוקיהם המסורתיים כסוחרים זעירים, בעיקר בענף הדגים והעופות. בשל קשיים כלכליים, נאלצו משפחות מיהודי קוצ’ין להגר למומבאי ולקולקאטה, כדי להשתלב במפעלי התעשייה שם.  אולם, הם התמידו בזהותם כיהודי קראלה ורובם התחתנו רק ביהודי קוצ’ין. גם אחרי עלייתם לישראל, העדיפו יהודי קראלה להתיישב בקרב בני עדתם.

עליית יהודי קוצ’ין,בעיקר מן "הכהים" ו"המשוחררים", החלה בשנות ה-50 המוקדמות. מרביתם הגיעו ארצה ב- 1954. רבים מהם השתקעו במושבים ובחמישה מהם הם עד היום רוב האוכלוסייה: נבטים בנגב, מסילת ציון, תרום, תעוז ואביעזר במחוז ירושלים וכפר יובל שבגבול הצפון. ריכוזים נוספים של יהודים מקוצ’ין מצויים בישובים עירוניים שונים – ראשון לציון, אשדוד, באר-שבע, ירושלים, רכסים וקריית ביאליק. מרבית היהודים ה"פארדסים" מקוצ’ין המשיכו להתגורר בהודו עוד כשני עשורים. ב-1968 חגגו מלאות 400 שנה להקמת בית הכנסת של הקהילה, עם ביקורה של ראש הממשלה דאז, אינדירה גאנדי. רוב בני קהילת הפארדיסים עלו לישראל בשנות ה-70 וה-80.  בשנת 2006 נותרו במקום 14 יהודים. חיים יהודיים כמעט נכחדו בקוצ’ין; קשה לקיים מניין בבית הכנסת הפארדיסי, אך עדיין מקיימים תפילות בשבתות, ללא קריאת התורה וללא אמירת קדיש.

עדת 'בני-ישראל'

'בני-ישראל' (מבוטא בפיהם: ב-נ-ה ישראל B'ene Israel ) הוא קיבוץ של יהודים בני הודו, שבעבר ישבו בעיקר מומבאי ובסביבתה ובמאה העשרים נפוצו גם בשאר חלקיה המדינה. אתנולוגית הם דומים ביותר להודים, באופן שאין לקבוע בבירור, אם מוצאם הוא מגרים או מיהודים, שנתערבבו באוכלוסייה המקומית וקיבלו את סימני ההיכר שלה. הם מכונים בפי שכניהם "שאנוואר טליס" (Shanvar Telis), כלומר "אנשי השמן של היום השביעי", דבר המציין את שמירת השבת האופיינית להם והן את מלאכת עצירת השמן (שומשום), שהייתה עיסוקם הראשי במשך דורות רבים. הם נחשבו למעין קאסטה יהודית, אף שהיו קבוצה שמחוץ למערכת הקאסטות.

עדת "בני-ישראל" הייתה מאז ומעולם, הגדולה בשלוש העדות היהודיות שבהודו. בשנת 1838 למשל, מנתה העדה כ-8,000 נפש. הרבה יותר ממספר היהודים הבגדדים ויהודי קוצ’ין גם יחד. במשך דורות רבים חיובני העדה כגוף אנדוגמי נבדל ביישובים כפריים במחוז קולאבה שבמדינת מאהרשטרה, לא פעם באזורים נידחים.  כמה מהם עסקו בעבודת אדמה וברוכלות והיו נגרים מומחים, אך עיסוקם המסורתי של מרביתם היה עצירת שמן שומשום והם נחשבו בעיני סביבתם לקאסטה מיוחדת העוסקת במלאכה זו.

בגלל פיזורם של "בני-ישראל" בין כפרים רבים, היו חיי הקהילה שלהם מוגבלים למדי, והתפילה וכמותה הטקסים היהודים, נערכו בין כותלי הבית. חיי הדת התבססו על המסורת המקראית: נחוגו רק חגים הנזכרים במקרא, קדושת השבת נשמרה בקפדנות, תינוקות זכרים נימולו ביום השמיני וכל תפילה כללה את הפסוק הראשון של קריאת "שמע". הם לא הכירו את היהדות, כפי שהתפתחה מתקופת חז"ל ואילך, וגם לא את ההלכה שהתקבלה מאז. הם קיימו בצורה כלשהי את המועדים – שכונו בפיהם בשמות הודיים – ראש השנה (יום אחד), יום הכיפורים, פסח, ותשעה באב. בפסח, למשל, לא אכלו מצות ולא ערכו את הסדר. כמה ממנהגיהם אומצו משכניהם ההודים. לא היו לבני העדה ספרי תורה, לא סידורי תפילה ולא בתי כנסת. מנהיגיהם הדתיים היו שלושה "קאזים", שנסעו מכפר לכפר וניהלו בהם את כל הטקסים, ואף לימדו את בני הקהילה כמה תפילות בעל פה. הקאזים זכו להכרה של השלטונות, ובין שאר תפקידיהם גם פסקו במחלוקות שבין בני העדה. מעמדו היוקרתי של הקאזי עבר בירושה מאב לבנו והמשרה הייתה שמורה לשלוש משפחות בלבד בעדה כולה.

בתחום החילוני, מנהג הכפר המקומי היה שה"מוקדאם" (הראש) שימש מעין שופט במחלוקות בין שכנים או בין משפחות.  כל החלטה, הן בתחום הדתי והן בתחום החילוני, נזקקה לאישור ה"ג'אמאט" -האסיפה הכללית – של הקהילה, שעמו נמנו כל הזכרים הבוגרים.

כמעט ואין תיעוד בכתב על הקהילה, קודם לתקופה הבריטית, כך שהידוע על תולדותיהם מועט. במנהגי הפולחן של "בני-ישראל" נמצא הד לטקסים קדומים. מנהגים אלו, כמו מסורתם המצביעה על מוצאם, מספינה טרופה, הולידו השערות רבות על מוצאה של העדה. מעמדו המרכזי של אליהו הנביא במסורתם, הוליד את ההשערה כי הגיעו מארץ ישראל בתקופתו. מסורות אחרות טוענות שהם צאצאים של עשרת השבטים או של שומרונים. המסורת הרווחת היא שהם הגיעו מ"ארץ צפונית", ספינתם נטרפה ליד חוף כפר ששמו קונקאן, רובם טבעו ומיעוטם היו הגרעין לקהילה. יש הטוענים כי הם צאצאים של הינדים מקומיים, שהתגיירו כתוצאה ממגע עם נוסעים יהודים. כאמור, אין ביסוס לאף אחת מן המסורות.

ב- 1674, העבירה "חברת הודו המזרחית" הבריטית את משרדיה למומבאי, דבר שהפך אותה לעיר נמל סואנת, שמשכה אליה אלפי כפריים, בכלל זה מאות מ"בני-ישראל". מרביתם עסקו בעבודות בניין, מספנות ונגרות, היות שהמונופול על עצירת שמן שומשום בעיר, היה בידי אחרים. שיעור המתגייסים של בני העדה ל"יחידות ההודיות" של החברה, היה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. העדה נתגלתה במאה ה- 18, על-ידי דוד רחבי, יהודי מקוצ’ין, שהיה הסוחר הראשי של "חברת הודו המזרחית במלאבאר". הוא מיסד את שיטות הארגון החילוני והדתי והוא זה שמינה את המנהיגים הדתיים – הקאזים – מתוך שלוש המשפחות המיוחסות.

בשנת 1796 הוקם בית הכנסת הראשון של הקהילה – "שער הרחמים".  מפעלו של סמאג'י האסאג'י, קצין בריטי מבני העדה, שנתוודע בעת שירותו אל יהודי קוצ’ין ושמע מהם על מוסד בית הכנסת. מאוחר יותר, כאשר נפל בשבי השולטן המוסלמי של מייסור, נדר שעם שחרורו, ייבנה בית כנסת לבני עדתו. שמה של הקהילה המיוחדת התפרסם במלבאר שבדרום הודו, ובשנת 1826 יצאה קבוצה של מורים יהודים מקהילת קוצ’ין, כדי ללמד את "בני-ישראל" את מנהגיהם של כלל ישראל. מעתה ואילך, ההנהגה הדתית של הקהילה הייתה בידי יהודים שלא מבני העדה, לרוב מקוצ’ין וגם מתימן.

עדת "בני-ישראל" היא יחידה ומיוחדת בקרב תפוצות ישראל, בכך שהמיסיון הנוצרי הוא שסלל – אמנם שלא במתכוון – את הדרך להצטרפותו של קיבוץ זה לכלל ישראל.  בשנת  1829 הגיע להודו הכומר ג'ון וילסון, כשליח הכנסייה הסקוטית ופעל בקרב תושבי מומבאי ומחוז קולאבה, עד מותו בשנת 1875. וילסון ראה בעדת "בני-ישראל" את שארית ישראל המקראית והוא גם זה שכתב (ב- 1838) את החיבור המלומד הראשון על העדה ומנהגיה. בשנת 1832 הוא חיבר את ספר "יסודות הדקדוק העברי" במאהרטית.  הספר אכן הקנה ידיעה טובה בעברית לתלמידים שנעזרו בו ואלו היו לימים למורי השפה העברית. בבתי הספר של וילסון למדו בני העדה גם אנגלית ומקצועות חילוניים, ונפתח לפניהם עולם עשיר של ידע. החשוב מכל הוא, שבזכות ידיעת העברית והאנגלית, הם מצאו את דרכם אל כלל עם ישראל.

המפליא בסיפור הוא, שבמשך יותר ממאה שנים, השקיעו המיסיונרים מאמצי ענק להעביר את בני הכת על דתם, אך הם לא נשאו כמעט פרי. נהפוך הוא, תעמולתם של המיסיונרים, שקירבו אותם אל התנ"ך,כדי לנצרם, החטיאה את מטרתם וסייעה להתעוררותם הדתית.

בעוד המיסיונרים מנסים לנצר את בני העדה, הגיעה, בשנת 1833, קבוצת מורים נוספת, שלימדה אותם את מצוות הדת וכן קרוא וכתוב בעברית.  עד מהירה הודפסו בהודו על ידי 'בני-ישראל' מהדורות חדשות של סידור התפילה הספרדי, בצירוף תרגום ללשון מאהרטי. הדמות המוכרת ביותר מבין המורים היה שלמה סאלם שוראבי, יהודי איש קוצ’ין (שאבותיו הגיעו מתימן), שהיה למורה העדה האהוד וייסד ארבעה בתי כנסת. עד סוף המאה ה-19 הוקמו תשעה בתי כנסת נוספים בכפרים, שהייתה בהם קהילה גדולה יחסית של "בני-ישראל".  בתי הכנסת הפכו למרכז חשוב בחיי הדת והקהילה. בהיעדר רב מוסמך ניהל את התפילה חזן – על פי רוב יהודי מקוצ’ין או בגדדי – והוא שימש גם שוחט, מוהל וסופר הקהילה.  עם הזמן, רבים מבני העדה, קנו ידע בשפות ובנושאים חילוניים, בבתי הספר של המיסיון.

במשך המאה ה-19 התפתחה העילית החילונית של העדה והבסיס היחיד להשתייכות אליה היה החינוך, שלא כמו בהרבה קהילות יהודיות אחרות בעולם, שבהם בעלי כישרון עסקי נחשבו לחלק חשוב מן העילית.

בשנת 1875 נוסד במומבאי בית ספר עברי-מאהרטי מעולה, עבור בני העדה. בית ספר שהיה סגור בשבתות ובמועדי ישראל. משורות העדה יצאו בעלי מקצוע מצטיינים – מורים, מנהלים, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, פקידים, מהנדסים ועוד. בני-ישראל, בדומה למיעוטים אחרים בהודו, עלו בסולם החברתי, בזכות קשרים עם השלטון הבריטי. לשם כך הם למדו אנגלית, עבדו במקצועות הקשורים לשלטון (רכבת, דואר, מנגנון ממשלתי) והתקדמו באמצעות ההשכלה. אחד הערוצים המובהקים לניידות חברתית היה הצבא, שבו זכו בני העדה לדרגות הגבוהות ביותר (מייג'ור) שהוענקו לילידי הודו, עד 1918. מכיוון שהם היו מבוקשים למשרות בשירות הציבורי הבריטי, קיבלו משרות ממשלתיות רבות, שחלקן היו קשורות בישיבת קבע או בהצבה זמנית במקומות מרוחקים ממרכזי העדה. כך קרה, שבמהלך המאה ה- 19 התיישבו משפחות מבני העדה בפונה, באחמדבאד, בקראצ'י, בדלהי ובערים נוספות.

אחרי 1948 החלו רבים לעלות למדינת ישראל. להתעוררותה של תנועת העלייה חברו רגש הזדהות יהודית, אידיאליזם ציוני (נציג מ'בני-ישראל' זומן לקונגרס הציוני הראשון) והחשש לעתידם הכלכלי בהודו העצמאית. תחילה היגרו תושבי הערים ורק בשלהי שנות ה- 60, לאחר מלחמת ששת הימים, כששמעה של ישראל הגיע גם אל מקומות נידחים, החלה הגירה בממדים גדולים מן הכפרים; הגירה שהתעצמה בשנות ה-70. מאז ועד היום עומד מספרם הכולל של "בני-ישראל" בהודו – רובם ככולם תושבי מרכזים עירוניים – על ארבעת אלפים נפש בקירוב. בישראל נאמד מספר בני העדה ב- 40,000 נפש, מרביתם בערי פיתוח.

בשנים הראשונות ידע הציבור הישראלי אך מעט על הקהילה הזאת, מה גם שהרבנות הראשית סירבה בתחילה להכיר ביהדותם. עובדות אלו הוסיפו קשיים על קליטתם הקשה בלאו הכי. אמנם, עם הזמן השתפר מעט המצב: יהדותם הוכרה רשמית; לא מעטים מבני העדה, בפרט אלו שנולדו בארץ, התערו בחברה הישראלית וכיום נפוצים יותר ויותר נישואים בין עדתיים.  אם כי, במרכזים של בני העדה, כמו דימונה או רמלה, משמרים בני העדה את התרבות ההודית במאכלים, בסרטים, במוסיקה ובריקודים.

בריכוזים של בני העדה בארץ קיימים ארגונים חברתיים, שהם בבחינת חוליה מקשרת לבני העדה עם תרבותה ומורשתה של הודו. שלא כמו קהילות אחרות, "בני ישראל", למרות התרכזותם בערים, לא הצמיחו מנהיגים או דמויות בעלות השפעה בציבור הישראלי. עולמם של "בני-ישראל" הוא עולם מופנם, לא מוכר, שאיננו פונה אל הציבור הישראלי. בעקבות חבלי הקליטה שהוזכרו להלן ועלבונות שהוטחו בהם, כמו הכרזתו של שמעון סלומון, רבה הראשי של פתח תקווה, שהטיל  ספק ב"יהדותם של עולי הודו", רבים מהם מעדיפים להתעלם מן החברה ומהממסד הישראליים.

אתרים יהודיים  בהודו

קוצ’י (קוצ’ין)

בית הכנסת הפארדסי, שנבנה בשנת  1568 ובו אלף ומאה אריחים סיניים המצוירים ביד (אין שניים זהים). בית הכנסת נמצא ברחוב היהודים (.Jew town rd.) באזור מאטאנצ'רי ומשמש אתר תיירות.

מומבאי (בומבי)

במומבאי רבתי פועלים עשרה בתי כנסת – שנים מהם הם בגדדים ("מגן דוד" ו"כנסת ישראל"), והשאר של "בני ישראל". העתיק מביניהם, בית הכנסת "שער הרחמים" במנדבי, חגג 200 שנה להיווסדו בשנת 1996. במשך 200 שנה שמר בית הכנסת על כל ריהוטו ועל כל מסורות "בני ישראל", כגון הזלפת שמן קוקוס על נר התמיד וכיסוי הכיסאות לאליהו הנביא ולברית מילה בבד. "מגן חסידים" הוא בית הכנסת הגדול ביותר של 'בני ישראל'.  הוא מושך אליו משפחות רבות מהפרברים, שם אין להם בית כנסת.

כל בתי הכנסת – של "בני ישראל" ושל הבגדדיים – הם אורתודוכסיים, פרט לבית הכנסת "רודף שלום", שכבר יותר מ-75 שנה נמצא בשימוש הJewish Religious Union. התפילות ב"רודף שלום", נעשות במיוחד באנגלית והוא מושך אליו בעיקר את המשכילים ואת בעלי המקצועות החופשיים בקרב "בני ישראל". בסוף 1992, הטילו טרוריסטיים הינדים, אנטי מוסלמים, בטעות, פצצה על "רודף שלום" והוא נהרס.

טהנה

בטהנה, הקרובה למומבאי, בית כנסת קטן שנבנה ב- 1879, שופץ לפני מספר שנים, ושמו "שער השמים".

פונה

פונה שוכנת בהרים, במרחק  180 ק"מ ממזרח למומבאי. האתר היהודי המפורסם בה הוא בית כנסת הבגדדי "אהל דוד", שהוקם על ידי דוד ששון, בשנים 1863-1867. בית הכנסת מפורסם גם בשם "לאל-דבאל" (המקדש האדום). בית הכנסת מאופיין במגדל בסגנון גותי ונחשב לגדול ביותר בעולם. ל"בני ישראל", המהווים את הרוב, בית כנסת משלהם, "סוכת שלמה", שנוסד בראשית שנות העשרים של המאה.

אחמדאבאד

אחמדבאד, הנמצאת במדינת גוג'ראט, מצפון למומבאי, משכה אליה במאה ה-19 אלפיים יהודים מ"בני ישראל", שהשתלבו בעבודות הרכבת והתאקלמו בה יפה.כיום נותרו בה רק  300  יהודים. בעיר בית כנסת אחד, "מגן אברהם", שנבנה ב-1934,בסגנון "אר-דקו".

קולקאטה (כלכותה)

קולקאטה, שהייתה פעם בירת הודו, היא גם מרכז חשוב לסוחרים יהודים ולתעשיינים בגדדים, שלעתים קרובות יש להם הן קשרי מסחר והן קשרי משפחה עם יהודייה הבגדדים של מומבאי. בעיר שלושה בתי כנסת מן המה ה–19: “נוה שלום", "בית אל", ו"מגן דוד". כולם מצויים בקרבת מקום זה לזה, בשוק הסיני. באמצעות מתפללים בתשלום הם מצליחים לקיים מניין בשבתות, העובר מבית כנסת אחד לשני. הבניין המפואר של "מגן דוד" הבנוי בסגנון הרנסאנס האיטלקי, נמצא במרכזו של ויכוח בקרב יהודי הקהילה, בין הרוצים לפרקו ולבנותו בירושלים לבין הדורשים להשאירו כמצבת זיכרון ליהדות קולקאטה.

בני המנשה

תנועה זרה לחלוטין של יהודים הולכת ותופסת תאוצה במדינות מיזורם ומניפור שבקצה המזרחי של הודו, בגבול מיאנמר. אלו הם "בני המנשה". בתי כנסת מוקמים במקומות שונים במדינות אלו, בעיקר בערי הבירה אייזול ואימפל,  ושליחים מישראל מלמדים בהם יהדות ועברית. מספר מאות (1,300 עד 2007) מבני המנשה עלו לארץ על ידי הסוכנות, וותיקים מהקהילה החלו לשוב למקומות הולדתם ללמד שם. לדבריהם כל אנשי המיזו (קוקי-צ'ין-לוסאי) במיזורם, דרום מניפור ומערב מיאנמר הם צאצאי שבט המנשה, מ"שבטי ישראל האבודים". לאחר גיור כהלכה מקבלת המדינה אותם על פי חוק השבות.

אודות הכותב:

ד"ר גלעד (גילי) חסקין, יליד כפר ביל"ו  PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך; טייל ותיק עם ניסיון תרמילאי ברחבי העולם; מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות; שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה ב"החברה הגיאוגרפית – נאות הכיכר", ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות; הגיש פינות ברדיו; כתב וצלם במגזין "מסע אחר" ובמגזינים נוספים. כתבה זו התפרסמה בראשונה באתר התיירות וי-נט  ובאתר הבית של גילי חסקין  www.gilihaskin.com