יהדות בולגריה

יהדות בולגריה בימי האימפריה העות'מאנית;

קהילות הדנובה כמשל

הרצאה ביום בולגריה באוניברסיטת בר אילן

בולגריה נכבשה סופית על-ידי הצבאות העות'מאניים בסוף המאה ה-14.

אין לנו מידע מה היה מספר היהודים באותם ימים. מה שניתן להניח הוא, שברחבי המדינה היו אז מספר מצומצם של קהילות זעירות ומכאן, שמספרם הכולל  היה בהתאם.

על-פי המינוח העות'מאני, יהודי האימפריה, כמו שאר המיעוטים היו חלק מה- Millet, שהיא החלוקה על-פי הדת או הלשון המדוברת. ככלל, הכינוי ליהודי האימפריה היה – cemaat-i yahudiyan. יהודים האַשכנזים כּונו במסמכים הרשמיים: cemaat-i frenk. השם האחרון היה משותף לכל היהודים שבאו מארצות המערב: איטליה, צרפת, בווריה, הונגריה וכו'. ליהודים ילידי האימפריה נשמר הכינוי הראשון, שלא-פעם כלל את כל היהודים.

הגל הראשון של  יהודי ספרד ופורטוגל, הגיע לבולגריה מהמרכזים היהודיים דוגמת אסתאנבול, אֶדִרְנֶה וסלוניקי. אלה התיישבו בקרב אחיהם בקהילות שהתקיימו שנים רבות קודם לכן – קהילות של יהודים רומניוטים והמיעוט האשכנזי של יהודים מהונגריה ובווריה, שהגיעו בשלהי המאה ה-14: היו אלה בעיקר קהילות ניקופול, וידין, פלבן ימבול, סופיה, פלובדיב, קיוסטנדיל וקרנובט. בואם של היהודים האיבריים לבולגריה היה בעיקר בעשור הראשון  והשני של המאה ה-16.

הגל השני של יהודים שהגיע לבולגריה מאוחר יותר, היה של יהודים אַשכנזים,  שבאו במאות ה-18 ןה-19. מוצאם היה מפזורות אשכנז – מולדובה, וואלאכיה, אוקראינה ופולין. אז גם נוסדו מספר קהילות חדשות וחלק מהוותיקות – הרחיבו שורותיהן. הגדולות מבין אלה החדשות היו: נסטרה-זגורה, קזנליק, דופניצה, פזרג'יק ורנה, שומן ורוסצ'וק. אלה, בנוסף לקהילות קטנות נוספות, שהיו הפזורות ברחבי בולגריה של ימינו.

הנוכחות וההשפעה של יהודי ספרד ופורטוגל במוסדות הקהילות, העמדות המרכזיות שהם תפשו בהיותם רוב בחלק ניכר מהן, נתנו את אותותיהן בהתנהלות ובארגון, כמו גם בענייני ההלכה ובענייני קיום הפולחן בבתי הכנסת. מנהגי הספרדים היו לעתים שונים מאלה של היהודים הרומניוטים או של האַשכנזים – יהודים שהגיעו מבווריה והונגריה עוד במאות ה-14 וראשית המאה ה-15 וקדמו להם. ברוב המקרים הרוב הספרדי כפה עצמו על המיעוט והכול  התנהל על-פי אלה שמקרוב באו – יהודי חצי האי האיבֶּרי.

עם בואם של יהודי ספרד, התחזק הקשר בין ראשי הקהילות לבין השלטון העות'מאני המקומי. שליטים אלה ראו זאת בדרך כלל בעין יפה, מכמה סיבות:

1. היהודים כְּכְלַל, לא היוו שום סכנה לשלטון העות'מאני – המקומי או האימפריאלי.
2. ליהודים באותה עת היו קשרים, יכולת פיננסית וכישורים, שהשלטונות יכלו ואף ידעו להפיק מהם תועלת, במיוחדבמה שקשור בכספים ובמסחר.
3. השלטון העות'מאני, שמר בדרך כלל על יחס סובלני כלפי הדת היהודית, כל עוד אלה דאגו לשלם את מסיהם השונים במועד וללא ויכוחים. (רוב המסים נגבו במרוכז, כאשר האיסוף מכל בית-אב היה דאגתם של פרנסי הקהילה).

המצב השתנה לרעה, עם חדירתם של הסוחרים הארמניים והיוונים לזירה, בתֹפסם במקרים רבים את מקומם של היהודים. הדבר אירע לקראת ראשית המאה ה-19. אחת הסיבות לכך הייתה – דלדול יכולתם הכספית של רוב יהודי בולגריה והתרופפות הקשרים שהיו להם לפנים, סמוך לבואם ממרכזי היהודים באימפריה.

על-מנת להבין את המיוחדות של קהילות יהודי בולגריה,  אביא כמה מאפיינים מאחת מהבעיות שהוו לעתים אבן-נגף לקהילות המרוחקות, דוגמת ניקופול, וידין ורוסצ'וק: יחסי הגומלין בין מרכז ופריפריה. אפתח בצעירה מכולן ואחת מהקהילות המרכזיות שנוסדה מאוחר יחסית – בראשית המאה ה- 19, היא קהילת יהודי רוסצ'וק .

תלות ומתחים בין קהילת רוסצ'וק לרבני אֶדִירְנֶה

בפני הקהילה החדשה ובפני רַבָּה הצעיר עמדה בעיה מיידית שדרשה פתרון. כמקובל באותם ימים, הקהילות היהודיות בחלק האירופאי של האימפריה העות'מאנית, רוּמֶליַה (Rumeli), היו כפופות לרבניה של אדרנה . בקרב הרבנים של אותה עיר התגלעו מחלוקות וסכסוך רב-שנים בין בית משפחת גירון למשפחת מרדכי . בתור קהילה חדשה.

ראו ספרי: צבי קרן, קהילת יהודי רוסצ'וק – מ"ירכתי תגרמה" לבירת מחוז הדנובה; צמיחתה של קהילה באימפריה העות'מאנית ופריחתה, 1788 – 1878,ירושלים 2005.

רוזאניס מביא בספרו נתונים, שהקהילות היהודיות בחלק האירופאי של האימפריה העות'מאנית נספחו לרבנות אדירנה עוד בימי הסלטאן מורט ה-I במאה ה-14, כאשר הבירה העות'מאנית הייתה אדירנה (אדריאנופול): רוזאניס,ש., איסטוריאה די לה קומונידאד ישראליתה די רוסצ'וק, רוסצ'וק 1914, עמ' 133-131 (להלן: רוזאניס,קהילת רוסצ'וק). ראה גם מרכּוס, ש.,  'לתולדות הרבנים למשפחת גירון מאדריאנופול', סיני כא, (תש"ז), עמ' מ"ח-ס"ג, במיוחד נ"ב-נ"ח ( להלן: מרכוס, תולדות הרבנים).

רוזאניס, ש., קורות היהודים בתורכיה ובארצות קדםV, סופיה תרצ"ז-תרצ"ח, עמ' 48-39,  396-394 (להלן: רוזאניס, קורות היהודים);  מרכוס, תולדות הרבנים , מ"ח-ס"ג.

רוזאניס, קהילת רוסצ'וק, עמ' 60;  הנ"ל, קורות היהודים VI, עמ' 119.

שזה עתה החלה את דרכה, היה על יהודי רוסצ'וק לבחור תחת מרותו של איזה משני הרבנים יהיו חוסים. למרות שרוב המתיישבים מוצאם היה מווִידין, בלגרד וניש – קהילות שבאופן מסורתי היו תחת השפעת בית גירון – הם בחרו בשנת 1801 ברוב מכריע, לחסות בצלו של הרב מנחם בכר מרדכי. הדבר היה למורת רוחו של הרב יַקִיר גירון, שזה מקרוב עלה על כס הרבנות. לעניות דעתי, היה בצעד זה מעשה של הפגנת עצמאות. הרב גרסיאני, רָבָּה הראשון שנבחר חודשים מספר קודם לכן ואִתו הרוב שבחרו בבית מרדכי, רצו בכך להפגין ולהצהיר, גם אם לא במפורש –  שהקהילה החדשה איננה סניף-מִשְנֶה לקהילות הוותיקות שמהן התקבצו היהודים כדי להתיישב ברוסצ'וק, אלא שזוהי קהילה אוטונומית ברשות עצמה.

כעבור שנים, בשל סכסוך בין יהודי קהילת רוסצ'וק לבין עצמם, נתבקש הרב מרדכי מאדרנה לתווך בין הנצים. במהלך הדיונים, הראה האחרון יחס בוטה ומעליב כלפי גרסיאני. בתגובה, כינס הרב גרסיאני את נכבדי הקהילה ואלה צידדו בעמדתו, לקום ולעזוב את הרבנות בראשות בית מרדכי ולעבור תחת חסותו של יריבו – הרב יקיר גרון! הדבר היה בשנת 1809. הם אף הביעו חרטה על שבשנת 1801, לא הִטו אוזן קשבת לטיעוניהם של רבני אסתאנבול וירושלים, שחזרו והפצירו בהם להסתופף תחת משפחת גירון, בדומה לקהילות האם כמימים ימימה. זו הפעם עלה קִצְפּו של הרב מנחם בכר מרדכי, אשר פנה לבתי-הדין השונים, במחאה ובבקשת תמיכה, אך ללא הועיל . עלבונו ושיקוליו האישיים של הרב גרסיאני ותמיכת רוב בני קהילתו, גברו הפעם על הפגנת העצמאות, שעמדה בראש מעייניהם שמונה שנים קודם לכן.

זו דוגמה אחת מני רבות, על היחסים ששררו בין קהילה שמקומה בפריפריה, אי-שם ב"יַרְכֶּתֵי תוֹגַרְמָה", לבין הרבנים שישבו באדרנה. בנוסף, אנו עדים ליחס  המזלזל והמתנשא, אותו הפגין הרב מנחם בכר מרדכי כלפי הרועה הרוחני של רוסצ'וק, הרב אברהם גרסיאני. קהילת רוסצ'וק הצעירה והמרוחקת נִטלטלה אפוא, בין רצונותיהם ופִּסקיהם של גדולי הדור אשר ישבו בסלוניקי, באדרנה או באסתאנבול לבין חפצם בעצמאות ובאי-תלות של קהילתם.

מן המקרה הנידון ניתן ללמוד על כמה תופעות, היכולות לשפוך אור על חייה של הקהילה הצעירה: היחסים שנוצרו בין יחידי הקהל לבין עצמם ובין הקהילה לבין הרבנים במרכז; במישור הארגוני של הקהילה, האוטוריטה של הרב גרסיאני הייתה מאוימת על-ידי אחד מעשירי הקהילה ( היה זה סכסוך ארוך שנים, העילה לפנייה לבוררות, שלא זה המקום להביא את פרטיו), דבר שהביא לפילוג בתוך הקהילה. בנוסף, נוצר כלפי המרכז באדרנה קרע עם הרב מרדכי, מפני שהסמכות עברה אל משפחת יקיר. ימיה הראשונים של קהילת יהודי רוסצ'וק היו רוויים אפוא מתח ומשופעים מאבקים מבית ומחוץ.

בקשות לעצה מרחוק ומאבק בין שועי קהילת וידין לבין רבני העיר

אביא עתה דוגמה נוספת, אך מתקופה קדומה יותר – מן המאה ה-16 ומקהילה אחרת מקהילות הדנובה –  קהילת יהודי וִידִין. לפנינו כמה נושאים שהעסיקו את בתי הדין הרבניים במרכזים הרוחניים של האימפריה: מתן גט, כְּשירותו של שוחט  שמעד בשמירת הכַּשרות וחלוקת נטל המסים בין יהודי הקהילה.

בדומה לנעשה בקהילות נוספות בארצות הבּלקן , המרוחקות מן המרכזים היהודים באסתאנבול ובסלוניקי, גם קהילת וידין ניהלה את חייה בעצמאות יחסית, ללא הזדקקות או השפעה מהרבנים של אותם מרכזים, למעט במקרים של פּולְמוּס  או מריבה, שלא היה ניתן לפותרם במסגרת המקומית. מקרה מעין זה הוא פנייתם של רבני וידין לר' שמואל די מדינה (הרשד"ם) וכן לר' אַדְרַבִּי שישבו בסלוניקי. הם נתבקשו לפסוק במתן גט על-תנאי, שניתן על ערש דווי. רבני וידין ביקשו לדעת מה דינו של הגט, מפני שהבעל קם מחוליו ורק לאחר זמן, נפטר. השאלה הייתה, האם הגט בטל והאישה הייתה זקוקה לייבום וחליצה . שניהם פסקו שהגט אכן בר-תוקף.

המקרה השני הוא דיון בדבר שוחט שסרח ולא הקפיד על חוקי הכשרות בניקופול, בסופיה ובווידין וגורש בשל כך משלושת הקהילות .  אין לדעת מה היה מוצאו של השוחט שסרח, אך בוודאי לא במקרה הגיע לשתיים מאותן קהילות – ניקופול ווידין – שהיו מרוחקות מן המרכזים היהודיים, בפריפריה של האימפריה העות'מאנית. בשני המקרים הרבנים מסלוניקי חיוו את דעתם ופסקו בהתאם להבנתם – הגט הראשון כאמור תפס ואילו השוחט שסרח, גורש.

כבר הזכרתי למעלה, שכספי המסים אשר שולמו לשלטונות, ניגבו באופן קולקטיבי, כאשר ההערכה והדירוג נעשו ע"י ראשי הקהילה ופרנסיה.

מִשֶאֶלָה שנשלחה מווידין, עולה עד כמה דירוג זה היטיב עם העשירים והכביד על העניים . נאמר שם, בין היתר, שכולם חייבים בתשלום המס השנתי:  "…כי איש אשר יהיה, נער וזקן ואפילו שלא יהיה לו פת לאכול…" וזו הייתה חלוקת המס:

12 דִרְהַם כסף –  העניים ביותר

24 דרהם כסף – אלה שרכושם נאמד עד 5000 לְבַנִים (אַקְצֶ'ה)

48 דרהם כסף – אלה שרכושם נאמד בלמעלה מ-40,000 לבנים

כפי שעולה מן הנתונים לעיל, לא היה זה מס פרוגרסיבי כלל ועיקר: אלה שרכושם היה פי שמונה – שילמו רק פי שניים, ואילו הבינוניים, גם הם שילמו פי שניים בלבד, מאלה שרכושם היה דל.

ומקרה נוסף מאותם ימים רחוקים במאה ה-16, מקהילת ווידין. הפעם על יחסם המשפיל של כמה משועי העיר היהודים, שממונם היה יקר להם מההקפדה על אחד מכללי היהדות המרכזיים – שמירת הכשרות. באותה הזדמנות, ניתן גם מבט על פַּן נוסף בחיי היהודים שם – על פרנסותיהם ועיסוקַם, גם אם באופן חלקי, בחקלאות.

על תרומתם הכלכלית הצנועה של יהודי העיר וידין אנו קוראים  במספר מקורות, אך בעיקר בספרות השאלות והתשובות .

ר' יצחק בכר שמואל אדרבי, דברי ריבות, שאלות ותשובות, ויניציאה, שמ"ז, סי' קמב (להלן: דברי ריבות); ר' שמואל דה מדינא (הרשד"ם), שאלות ותשובות, שאלוניקי שנ"ד,  אה"ע, סי' צד (להלן: הרשד"ם).

הרשד"ם, יו"ד, סי' מא. השוחט הגיע לניקופול, לא שמר על הכשרות ונאלץ לנדוד לסופיה ולווידין. כאמור, הוא גורש משלושת המקומות והרשד"ם פסק שאין לחמול עליו, גם אם נותר ללא פרנסה, היות והוא: "…שותפו של עמלק והמרחם עליו בדבר הזה… נקרא עוכר שארו…".

ר' אליהו ן' חיים, מים עמוקים, שאלות ותשובות, ירושלים, תש"ל, חלק ב', סי' צה (להלן: אליהו ן' חיים).

למרות שעל-פי-רוב עניינם של אותם מקורות במחלוקות הלכתיות ורק מיעוטם דן במפורש בבעיות כלכלה ומסחר, ננסה לדלות מהם וממקורות עות'מאניים, פרטים על מקומם של יהודי וידין בכלכלת העיר, במאה ה-16.

להביא רבנים מסלוניקי וגם מרחוק יותר, דוגמת הרב יוסף קארו, ששהה בעיר שלוש עשרה שנים. אמנם קהילתם לא השתבחה בחכמים או ברבנים משל עצמה, אך מצבה הכלכלי האיתן, אִפְשֶר לה לשכור חכמים ידועי שם לרווחת קהילתם.

כמה מלים ברצוני להקדיש עתה לחינוך ולהוראה באזור הדנובה, למעשה ל"מהפכה"  בתחום זה, שראשיתה במרכזית שביניהן – קהילת יהודי רוסצ'וק.

חינוך והוראה

ראיית החינוך כגורם מרכזי בחיי הקהילה והשינוי בשיטות הלימוד ובהכנסת מקצועות חדשים, הוא פרי שקדנותם של אנשים מספר, שראשיתו בשנות השישים של המאה ה-19. היה זה הניסיון הראשון באימפריה העות'מאנית ללמד את ילדי ישראל נושאים שאינם דתיים בלבד: מדעים, שפות זרות ודקדוק עברי. ברצוני להתעכב בקצרה על אותה "מהפכה בהוראה ובחינוך" שהתחוללה ברוסצ'וק.

פריצת הדרך ושינוי פני ההוראה – "בית הספר הכללי"

התקופה הראשונה, תקופת לימודי ה "meldar" (המקבילה ל"חדר" במזרח אירופה), נמשכה מאז בואם של ראשוני היהודים לרוסצ'וק. לעומתה התקופה השנייה, שבה חלו שינויים והוכנסו גישות חדשניות בהוראה, הייתה קצרה ביותר. למעשה, למן הניסיונות הראשונים שכַּשלו ב-1860, ועד לפתיחת שערי בית הספר במגמה הצרפתית של Alliance Israélite Universelle ברוסצ'וק ב-1872 – קצת למעלה מעשור.

על התקופה הראשונה, הלימודים ב"מֶלְדַר" ועל זו האחרונה, עידן החינוך הצרפתי, מצוי חומר כתוב למכביר. לעומת זאת, על אודות התקופה הקצרה שבה חל מהפך של ממש בגישה ובשיטות ההוראה ובחומר הנלמד, ראשית החינוך המודרני ברוסצ'וק – כמעט ולא מצאתי זכר בספרות המחקר. המעט שיש בידינו הוא מיומנו של אברהם רוזאניס, שהיה לי העונג והכבוד לגלות ולפענח, ומכמה קטעי עיתונות עברית מהתקופה.

הוגה הרעיון של פתיחת בית-ספר או, בלשון אותם ימים, "תלמוד-תורה כולל", בו מרוכזים תלמידים ומורים, המלמדים  מקצועות קודש בצד לימודים כלליים, הוא ללא ספק אברהם רוזאניס, אביו של ההיסטוריון שלמה רוזאניס.

למרות חייו הקצרים, פחות מארבעים שנה (1879-1838), גילה מגיל צעיר שקדנות ורצון להעמיק בלימודיו, יהודיים וכלליים כאחד. הוא שלט בכמה שפות, ועל-אף שהיותו שומר מצוות ומוסמך כמוהל ושוחט, היה רחוק מקיצוניות או מפנטִזם; הוא שאף לשלב תורה ודרך-ארץ ואף הגשים זאת בפועל.

בעקבות הכישלון הראשון ב-1861 והתנגדותם של כמה מממוני הקהילה, החליט רוזאניס, יחד עם עוד מספר מלמדים שהסכימו עם רעיונותיו, לפתוח שנית תלמוד-תורה, בעל אופי שונה. וכך  מתאר זאת בעל היומן :

"… אחרי זה (לאחר שלא נתנו לו לנהל את התלמוד-תורה על-פי דרכו) לא יכולתי להתאפק ולראות ברע אם יִמְצָא את התינוקות, ע"י משיכת יַדַי מהם מִכֹּל וכֹל…..) ויחד עם חברִי ח' יצחק פּאפּו הקמנו בית ספר … ובעזרת השם הת"ת עולָה  כְּפּורחת" .

ואמנם, בשנת 1866 בישר לנו ביומנו, שעלה בידו להקים תלמוד-תורה כלבבו: "בפסח שנת תרכ"ו(1866) עלה בידי דבר טוב לְיַסֶד בֵּית ת"ת בסדרים נבונים כפי חפצי, כי נעתרו המעטים  לדרישתי ושכרנו את ידידי הרב מנחם פרחי הנבון למורה כללי של בית הספר לעניי העיר תחת השגחתי… יחידי עירנו המה ראו כן ותמהו ויהללו בְּשְאֶרֶי עיירות דרכֵי בית הספר הזה ומעשהו, כאשר בא לפנינו"  .

אכן היה כאן שינוי מהותי, אך מבחינת היקפו – עדיין כטיפה בים.  למרות ההכרה בפעילותו החינוכית של רוזאניס מצד ה"נוטבלים", גבירי הקהילה, אנו למדים מהיומן שכשנתיים מאוחר יותרת, ב-1868, היו בבית הספר כ-20 תלמידים בלבד!  אין פלא שאברהם רוזאניס כתב על הצורך להרחיב את השורות, בכדי להגיע אל מספר גדול מילדי הקהילה, בדומה לאמרה: Gota a gota, se inche la bota .

מסקנה נוספת המתבקשת מהכתוב, שעדיין רוב הילדים למדו באותם חדרי ה"מלדר".  עם הזמן, החלו כמה מהמתנגדים לשיטותיו להבין שיש צדק במאמציו של אברהם רוזאניס וצריך לעודד את החידושים במקצועות הלימוד, אותם הוא ביקש להַנחִיל לילדי הקהילה.

אין ספק, שהגישה המודרנית אותה הביא עמו המושל Midhat Pasha בכל הקשור להשכלה ושיטות הלימוד, הייתה לה השפעה חיובית ושימשה מנוף לרעיונותיו של רוזאניס באשר להוראת השפות והמדעים.

ביומנו כתב על ההרחבה ועל בניית "בית-ספר כללי" כך:

" אחרי חג הסוכות 1869, גדלה תשוקתי ליסד הבֵּית ספר הנזכר על תִלו, כי ראיתי שהשעה היתה מוכשרת לכך, … להקים בית הספר הזה …, ושם כּללי יקרא לו… ואליו אני נושא את נפשי מזה עשר  שנים" .

בהמשך אנו קוראים, שאמנם "בית הספר הכללי" הרחיב גבולותיו ונרכשו בניין נוסף וחצר ב–35 אלף גרוש, עבור התלמידים שנוספו.

הקטע האחרון ביומן, סעיף 61, מוקדש כולו להרחבה הנוספת של בית הספר. וכך הוא מסתיים: "…וכל החרפות והקללות והמריבות אשר היה לי עם האחים אלקלעי (מהם נקנה המגרש) בחלוקת החצר בפרט, כאין נחשבו בעינַי. אחת אמרתי, את הֶבְלִי אני אשא ואני אסבול. לעומת שמחתי בהרחבת הֶחצר – וגדולת הבית-ספר כבודו ותפארתו, המזומן להשתלם כחפצי מן [היום]  ההוא והלאה."

מעשה ידיו של אברהם רוזאניס בהקניית לימוד מודרני תם, אך לא נשלם;

בפסח של שנת  1870,  הקהילה כולה, מגדול ועד קטן,  "היו מראים פנים צוהלות ודברי רצון על המפעל הזה, וכשגם איזה יחידים רע בעיניהם הדבר הזה, לא יכלו לפתוח פיהם אחרי שכבר נעשה,"  הוא כותב.

פתיחת בית הספר החגיגית התקיימה מעט קודם לכן, בא' בשבט, תר"ל – (15.1.1870), בנוכחות כל נכבדי הקהילה ופרנסיה.

בסיום הטקס, דיבר הרב של רוסצ'וק, אברהם מלמד. תוך כדי ברכתו, נשמעה נימה שצרמה את אוזניו של מנחם פרחי (אחד המורים). הוא הגיב  על כך בעיתון "המגיד": "במחילת כבוד תורתו, להשערתו זאת אין כל שחר!" הדברים של הרב עליהם הגיב פרחי היו, שעל המורים לשקוד וללמד  "…כדרך הדורות הישנים…". לפנינו יותר מרמז למתחים בין אלה שחפצו להביא מודרניזציה לבית הספר, לבין אותם שחששו מכך ורצו לראות את ההוראה ומה שנלמד –  כמקובל מקדמת דְנַא.

חשיבותו הגדולה של בית הספר הייתה בפיתוח ושכלול ההוראה "בבית הספר הכללי" וכן בזיקה לשפה העברית ובמיוחד ללימוד הדקדוק של שפה זו.

התכנים ושיטות הלימוד החדשות שמו דגש בנוסף על הוראת הדקדוק, על תולדות עם ישראל ומעל לכל, הוראת השפה העברית כלשון דיבור, ולא רק כ"לשון קודש" לצורכי פולחן. כל אלה היו בגדר חידוש באותם ימים ותאמו את הלך הרוח שאברהם רוזאניס ושותפיו ביקשו להחדיר לבית-ספרם .

באביב 1872, במסגרת מסעותיו בין קהילות ישראל, ביקר ברוסצ'וק ישראל דב פרומקין, העורך והמוציא לאור של העיתון "חבצלת".

את רשמיו פרסם בעיתונו, תחת הכותרת "מסע ישראל". וכך תיאר את  בית הספר:

…כאבן חן משובצת באבנים יקרות מתנוסס בה (ברוסצ'וק) "בית הספר הכללי"… כמאה וחמישים נערים שוקדים על דלתות בית הספר הזה ורובם בני עניים הלוקחים לקח חינם, כי רק העשיר ישלם בעד בנו… שני דוקאטין לשנה… ראשית למודם הוא השפה העברית לכל פרטיה ודקדוקיה… ילמדום ש"ס והלכות פסוקות בטוב טעם ודעת… ילמדו גם את שפת הארץ (טורקית) ושפת צרפת, חכמות ומדעים… מורה הראש הוא החכם השלם במעלות ובמדות, מורה הדור מנחם פרחי הי"ו, ומשנהו היקר החכם השלם המשכיל ונבון, מורה הדור חיים משה ביג'אראנו הי"ו.

המשגיח על בית הספר והעומד בראשו הוא הגביר המופלג בתורה חכם ושלם מורה הדור אברהם רוזאניס הי"ו…ומה גדלה שמחתי, בראותי נערים בני שש ושבע שנים בקיאים בחמשה חומשי תורה ומדברים עברית. בני י"ג שנה יודיעם ומבינים את שפתינו הקדושה… ונפשי אשר דאבה לראות בהעיר הגדולה קאנסטאנטינאפיל רבים מאחינו אשר את שפת קדשנו לא יאבו שמוע…מצאה נוחם לה בבואי רוסטשוקה, ונכחתי, כי התורה והחכמה יראת ה'  ודעת, אחוזי יד תתהלכנה בקרב מחנה נדיביה…

כמה נקודות עולות מדברי השבח והקילוסין של ישראל דב פרומקין:

ראשית, בעת ההיא אביב 1872, עמד מספר התלמידים על כ-150, רובם "בני עניים", שלמדו ללא תשלום, ורק מיעוטם שילמו.

שנית, למדו שם דרדקים בני חמש ושש וכן נערים בני שלוש-עשרה ומעלה.

דבר נוסף שלמדנו לדעת הוא, של"בית הספר הכללי"  ברוסצ'וק היה יתרון על פני אלה של אסתאנאבול, שם ביקר הכותב והתאכזב. הדבר מצביע על האופי המיוחד שהצליחו להקנות לו המורים-המחנכים, אותם ציין לשבח פרומקין עצמו.

הדבר שהרשים במיוחד את בעל המאמר היה השילוב בין לימודי קודש, תוך כדי הקניית הדקדוק העברי והשימוש בעברית כשפת דיבור – מחד גיסא, בצד הלימודים הכלליים ולימוד השפות – תורכית וצרפתית – מאידך גיסא.

זאת ועוד; עלינו לתת את הדעת על מספר התלמידים. קהילת רוסצ'וק מנתה בשנים אלה כ-2500 נפשות. יוצא מכך, שרק חלק מילדי היהודים זכו ללמוד בבית הספר הכללי, תופעה שתחזור על עצמה מאוחר יותר, כאשר יתחיל לפעול בעיר בית הספר של "אליאנס". ניתן להניח, אם כן, שבראשית שנות ה-70 עד למלחמת 1877/8, רבים מהילדים למדו עדיין על פי הסדר הישן, היינו בין כותלי "המלדר" הפזורים בעיר, על-אף החידושים המבורכים אותם הביאו לעיר אברהם רוזאניס ושותפיו .

ביום פרסום המאמר, בוודאי לא כפועל יוצא ממנו, נפתח ברוסצ'וק בית הספר של "אליאנס איזראליט אוניברסל" – ב- 6.7.1872, שהביא להרחבת הידע ולהעמקתו. יצוין, שבבית הספר הזה החלו ללמוד מעט מאוחר יותר ולמיטב ידיעתנו, לראשונה גם בנות. המקום הראשון בחינוך היהודי ברחבי האימפריה!

סיכום

האופי של קהילות יהודי בולגריה נגזר מהיותן קטנות בהיקפן וברובן מרוחקות ממרכזי היהדות שבאימפריה העות'מאנית. כל אחת מהן, בהתאם למיקומה הספציפי והרכבה הסוציו-אקונומי, ידעה לכלכל את ענייניה בדרך המתאימה לה. אלה ששכנו לחופי הדנובה, ידעו ליהנות מהיות הנהר עורק תחבורה מרכזי ומקום בו עסקו בגביית מסי הנמל או במסחר במלח.

בקרב יהודי בולגריה לא היו עשירים מופלגים. רוב האנשים חיו בצניעות ולעתים אף בעוני. כך גם היה הריבוד הרוחני של מרבית הקהילות – דל וללא מרכזי לימוד ידועים. בגדולות ובאמידות שבקהילות, הגיעו רבנים ואנשי רוח ממרחקים – מהמרכזים היהודים הגדולים ברחבי האימפריה ואף מחוצה לה. ואם היה חכם מקומי ששמו הלך לפניו – בדרך כלל פרש כנפיים ומצא מקומו מרכזים שהזכרנו.

יהודי בולגריה עד אמצע המאה ה-19 חיו את חייהם ללא זעזועים או משברים וגם מבלי ששכניהם הלא-יהודים יתנכלו להם. עם התגברות רוחות הלאומיוּת הגואה, מצבם הורע והיו גם מקרים של רדיפות ופוגרומים, נושא שאיננו שייך לכאן על-כן לא נידון. המאה-19 הייתה גם זו שהביאה להתעוררות ההשכלה ולשינויים בדרכי הלמידה בין ילדי ישראל בבולגריה. לאחר "המהפכה החינוכית" ברוסצ'וק, קהילות רבות הלכו בעקבותיה, במיוחד עם התפשטות ההשפעה הצרפתית ברחבי המדינה, ביוזמת בתי הספר של "אליאנס". ראוי להזכיר כמה מאותם אנשי רוח, סופרים, מחזאים, ואנשי חינוך, שהרימו את קרנה של התרבות היהודית בבולגריה, בעיקר בשפת הג'ודיאו-אספניול. ביניהם המחזאי אברהם יוסף פאפו מרוסצ'וק, אשר חשפתי כמה מכתבי היד שלו בארכיון של סופיה ואחד ממחזותיו זכה לתרגום ופרסום: "לה ביניה די נבות" – כרם נבות, על-ידי ד"ר אבנר פרץ ; העיתונאי יוסף פַּארדו מפלובדיב או איש החינוך והפעיל הציוני אברהם אסא, יליד פלובדיב גם-כן, שעיקר פעילותו הייתה בסופיה ומאוחר יותר בישראל. אלה, בצד רבים נוספים שפיארו את מורשת יהדות בולגריה. כן ראוי לציין את מספרם הרב של העיתונים שהופיעו מסוף המאה ה-19 ואילך, רובם בלאדינו בצד כמה גם בשפה הבולגרית.

פעמי השחרור הלאומי בין האינטליגנציה הבולגרית הביאו גם את היהודים לחפש דרכי גאולה ופיתרון לישיבתם בגולה. שנות השמונים של אותה מאה הן שנות ראשית הציונות, וכהמשכיות והשלמה לזו, הקמת תנועות הנוער בבולגריה.  ארץ בלקנית זו, הטרימה למעשה קהילות ותפוצות רבות בעולם; המונים מיהודי בולגריה ראו בציון מקור להזדהות ורצון למימוש רעיון ההגשמה בפועל. על-כן אך טבעי הוא, שכמה עשרות שנים מאוחר יותר, בין השנים 1948 ל-1950, כמעט וכל יהודי בולגריה קמו כאיש אחד ועלו לישראל, בעוד המדינה עושה את ראשית צעדיה.

גלי העלייה ההמונית וקליטתם של למעלה מארבעים אלף מיהודי בולגריה בישראל היא אפופיאה מרשימה בפני עצמה – הזכאית לסיפור מפורט  משל עצמו.

ומשפט אחרון אשר ינחנו מן העבר  הרחוק אל ימינו אלה; לאחרונה הוכנס לדפוס מילון מקיף לאדינו-עברית, פרי עבודה של שנים, שהוכן ונערך ע"י ד"ר אבנר פרץ. הוא מבוסס על למעלה מחמישה עשר מילונים, ביניהם כתב היד של המילון של יצחק מוסקנה יליד בולגריה, שהיה לי העונג לתרגם לעברית את ההגדרות מבולגרית, ערכים ייחודיים שסייעו לעבודתו של ד"ר פרץ. זהו מפעל מבורך, שרבים מאיתנו ציפו לו.

תודה  עבור ההקשבה,

ד"ר צבי קרן