כריתים

הטיסה מישראל- כשעה ורבע.

האי הגדול וההררי באיי יוון, מתוך 1425 איים בכלל ו-166 המיושבים. הרביעי בגודלו בים-התיכון אחרי קפריסין, סיציליה וסרדיניה. אורכו כ-350 ק"מ ורוחבו המירבי- 60. שיטחו כ-8000 קמ"ר ואורך חופיו יותר מ-1000 ק"מ.

ההרים הלבנים "לפקה אורי" המגיעים לגוב של 2500 מטרים נראים כמעט מכל נקודה.

מחולק ל-4 מחוזות: כאנייה במערב; רתימנון; אירקליון; לאסיתי במזרח.

הבירה היא אירקליון משנת 1971, עקב מיקומה במרכז האי. לפני כן הייתה הבירה כנייה.

אוכל אופייני :

סלט כוריאטיקי המוכר לנו כסלט יווני. דולאמאטס- עלי-גפן ממולאים. צזיקי- סלט יוגורט עם מלפפון קצוץ דק בתוספת נדיבה של שום. פסטיצו- פשטידת איטריות וגבינה. מקרוני מה-קימה- מקרוני עם בשר. טאראמה- סלט ביצי-דגים (איקרה). סופלאקי- שישליק על שיפוד ושווארמה בלפה קטנה.

המשקה "הלאומי"- פראפה- קפה קר מוקצף.

גבינות מקומיות- גראבירה (גרוייר), מיזרתה (ריקוטה).

בעל-החיים הייחודי לכרתים היא העז החיה על פסגות ההרים – ה"קריקירי".

הריקודים המקומיים- פנטוזאלי וסוסטה.

מילון מקוצר :

שלום- יאסו.  בוקר טוב- קאלימרה.  ערב טוב- קאליספרה.  כן- נה.  לא- אוכי.  לילה טוב- קאליניכטה. בבקשה- פאראקאלו.  תודה- אפחריסטו.  זה- אפטו.  עכשיו- טורה.  היום-סימרה.  יום- מרה.  לילה- ניכתה. שעה- אורה.  חוף- פאראלייה. בית-מלון- קסנודוכיו.  חשבון- לוגריזמו.  דרך- דרומוס.  רחוב- אודוס. נמל-תעופה- ארודרומיה.

אומרים כי לגברים באי יש 4 שמות פרטיים בלבד- מיכליס, מנולי, ניקוס ויורגו.

הקדמה

יש להניח כי אין עוד מקום בעולם בו ישנה קירבה רבה כל-כך בין מיתוסים למציאות.

בפתח ספרו "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבאס" (זורבה היווני) טוען הסופר קאזאנצאקיס: "הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במילים,נקי מעושר מיותר, חזק ועצור, ביטא באמצעים פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה גבוהה; אמר את מה שרצה להגיד בחומרה גברית.

אבל בין הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא-צפויה ובעדינות- בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מן הים האין-סופי, הייתה עולה ועולה שירה בלתי-נדלית ".

היסטוריה

תושבי כרתים הראשונים (הידועים בשמם- יש להניח שהיו שם תושבים יותר קדומים)הגיעו אליה מאסיה הקטנה במהלך האלף השלישי לפה"ס. הם מכונים על-ידינו בשם מינואים והפכו את האי, עקב מיקומו הגיאוגרפי במרכז הים-התיכון, על צירי תנועה ימית, למרכז תרבותי וכלכלי. כרתים המינואית (המכונה במקרא "כפתור") הצמיחה תרבות עשירה שכללה גם כתב שלא פוענח עד היום, ואמנות מפותחת שהושפעה ממצרים.

את עריהם בנו סביב ארמונות מפוארים שהתגלו רק בתחילת המאה ה-20. אלה חרבו מידי פעם וחלקם שוקמו שוב ושוב עקב רעידות-אדמה המאפיינות את האזור.

במאה ה- 16 לפה"ס פלשו לכרתים שבטים "דוריים" המכונים "אכאים אצל הומרוס. הם שילבו את הכתב המינואי בשפתם היוונית בכתב משופר.

באמצע המאה ה-15 נחרבו פתאום יישובי כרתים והארמונות לא שוקמו מאז. הסברה המקובלת היא כי זה קרה בעקבות התפרצותו של הר הגעש עליו יושב האי סנטוריני. הרעש הרס חצי מסנטוריני אך גלי האבק שעלו באוויר הרעילו את כל הסביבה וגרמו לתושבים לברוח.

אנו יודעים כי הבריחה הייתה פתאומית לפי ממצאים יום-יומיים שנשארו בבתים כפי שהם (כפי שבפומפיי השאירו אנשים צלחות עם מזון על השולחנות).

פליטים מינואים התפשטו ברחבי הים-התיכון. אלה שנשארו נדחקו להרים ע"י הדוריים (כמקובל בעולם) עד כי נעלמו ונטמעו. יש לציין כי זמן רב כינו את עצמם "ETEOCRETAN", היינו "בני-כרתים אמיתיים".

[ אופייה ההררי של כרתים לוותה מכאן ואילך במאבקים ובגאווה לאומית של תושביה שלא חדלה עד היום. הרומאים נלחמו 6 שנים עד שכבשו אותו. הוונציאנים נאבקו ב-10 מרידות. וכנגד התורכים היו אין-סוף ניסויי התמרדויות המובעים באופן נפלא בספרו של קאזאנצאקיס "חירות או מוות".]

בתקופה היוונית הקלאסית הייתה כרתים מפוצלת מאוד בין ערי-מדינה ולא נודעה לה חשיבות רבה. הייתה בסיס לשודדי-ים.

עם הכיבוש הרומי ב-67 לפה"ס,הפכה העיר גורטין, הנמצאת דרומית להרקליון, על הציר הראשי דרומה, לבירת הפרובינקיה הרומית שכללה גם את לוב.

הנצרות חדרה בראשית התקופה הביזנטית, לאחר התפצלות האימפריה הרומית, והוקמו כנסיות רבות.

בשנת 823 נפלה כרתים בידי הערבים ששלטו בה במשך כ-100 שנים עד ששוב ונכבשה בידי הקיסר הביזנטי ניקפורוס פוקאס.

לאחר שונציה השתלטה על קונסטנטינופול ב-1204, היא השתלטה גם על כרתים ב-1210 ושלטה בה עד 1650 ! למעלה מ-400 שנים. תחת שלטונה פרחו התרבות והאמנות, נבנו הרבה כנסיות ומנזרים וערי החוף בוצרו.

האי נכבש, אחרי שנות מלחמה, בידי האימפריה העותומנית במאה ה-17 ובמשך כל שנות הכיבוש התקוממו תושביו פעמים רבות. התורכים הגיבו בתליית נזירים ואזרחים וברדיפות במקביל.

למרות שיוון קיבלה עצמאות כבר ב-1823, כרתים נשארה בידי התורכים עד כי, בלחץ המעצמות המערביות, היא הפכה לעצמאית ב-1898 וב-1913 צורפה ליוון הגדולה.

שוב כיבוש- ב-1941 צנחו כוחות גרמנים מוטסים  ליד מפרץ סודה ובאזור מלמה, מערבה יותר התנהלו קרבות קשים בינם לבין חיילים מאוסטרליה ומניו-זילנד שהוצבו שם כתגבורת כיוון שבריטניה ייעדה את כרתים למבצר חזק בלב הים-התיכון, ונכשלה.

באי התנהלה מלחמת-גרילה אמיצה והגרמנים הגיבו בפעולות אכזריות נגד האוכלוסייה האזרחית.

אירקליון (אירקליו)

כ-250,000 תושבים. בסה"כ עיר לא מושכת. שה"ת בו נוחתים נמצא 4 ק"מ ממזרח. נמל המעבורות מחיפה ומפיראוס נמצא כמה מאות מטרים ממזרח לחומות. לפני שנוחתים בשדה, בעוד המטוס חג מעל הים, אפשר להבחין בדולפינים בתוך המים.

העיר העתיקה שבתוך החומות לא מתוחזקת כהלכה ולמעשה מתפוררת וזו החדשה דומה לקלקיליה. החומות, שחוזקו ע"י הונציאנים ב-1462, שמורות היטב. היו 7 סוללות וקברו של קאזאנצאקיס, אליו עוד אתייחס, נמצא על סוללת-מארטינאגו, ששרדה.

על שובר-הגלים שומרת מצודה ונציאנית. אפשר להבחין באריות המכונפים. המבנים המקושתים לאורכו היו המספנות של קאנדיה, כפי שנקראה בתקופת ונציה, שם בנו את ספינות-המפרש, ה"גלאות". העיר מוקפת חומה ביצורים  וחפיר רחב עוד מהכיבוש הערבי במאה ה-9.(מקור השם "קאנדיה" הוא במילה "חאנדאק"- חפיר בערבית).

להיזהר מאוד בתנועה רגלית בעיר. התמרורים והרמזורים אינם אפילו בגדר המלצה !האופנוענים מתפתלים בין המכוניות !

חיי העיר מתרכזים בכיכר "וניזלו" בה יש מזרקה עם אריות מכונפים. בין הכיכר לנמל יש בתי-מלון. מהכיכר מוביל מדרחוב נחמד , מזרחה, רחוב דיקאוסיניס, למוזיאון הארכיאולוגי ולכיכר "אלפתריאס" הרחבה. מהצד השני של כיכר וניזלו, מערבה, ברחוב קאלוקרינו,  נמצא "גן אל-גרקו" לזכרו של דומניקוס תאוטופולוס (אוהב הדת) מהמאה ה-16. בהמשך מגיעים אל "שער כאניה"  ואל תחנת האוטובוס המערבית.

מעט מדרום לרחוב קאלוקרינו, בכיכר רחבה ומרוצפת נמצאת הקתדרלה (מיטרופוליס) של העיר, איוס מינאס.

מהרמזורים שליד מלון אל-גרקו, יורד לנמל רחוב 25 אוגוסטו. מימין לו שוכנת העירייה בבנין ונציאני משוחזר.

דרומה מהרמזורים פונה רחוב 1866, דרך שוק הדגים ומסעדותיו, אל כיכר קורנארו ורחוב אוואנס אל השער החדש שנפרץ בחומה (שעובייה 15 מטרים) ואל תחנת האוטובוס הדרומית.

לפני שיוצאים בשער בחומה, נפנה ימינה אל גבעה עליה קברו ופסל של ראשו, של ניקוס קאזאנצאקיס שמת ב-1957. תומאס מאן הגדירו "אחד מגדולי הסופרים של אירופה המודרנית". הוא היה איש ציבור, איש-רוח, סוציאליסט ויחד עם זאת בעל רגש דתי עמוק. בתוך כך גם מתח ביקורת קשה על הכנסייה. ספרו "הפיתוי האחרון של ישו" הוחרם ועל-כן נאסר לקברו בתחומי בית-קברות. על מצבתו צלב פשוט וחקוק המוטו של חייו- "איני מאמין בדבר, איני מקווה לדבר, אני חופשי !".

מהגבעה הזאת אפשר לראות, אם נביט דרומה, את הר יהוטאס. האגדות מספרות כי תחתיו נקבר זאוס. גל אבנים הנמצא על הפסגה מסמן את המקום. אגדה זאת, אגב, הביאה לכך כי במשך אלפי שנים הוכרו בני כרתים כשקרנים מועדים כי הרי אלים אינם מתים ובודאי אינם נקברים.

המוזיאון הארכיאולוגי

נמצא בכיכר אלפתריאס, פתוח :8-19, בימי א- 8-16. יום ב סגור.

המבנה נראה מבחוץ מוזנח אך בתוכו אוצרות יוצאים מן הכלל של התרבות המינואית. נעבור לפי אולמות :

אולם 1 : תקופת האבן והתקופה שקדמה להקמת הארמונות המינואים (6000-2000 לפה"ס). ממצא מיוחד הוא העגלה בעלת 4 הגלגלים (דגם) – העדות הקדומה ביותר לשימוש בגלגל בכרתים !

אולם 2 :התקופה הקדומה בארמונות קנוסוס (2000-1700)ומאליה, במיוחד כלי חרס בסגנון קאמארס.

גם אולם 3 מוקדש לאותה תקופה אך למבנים של פסטוס. על שני צידי הדיסקוס מפיסטוס הוטבעו סימנים הירוגליפיים שעד כה לא פוענחו.

אולם 4 : ממצאים מהארמונות החדשים –(1700-1450). קדרות מקנוסוס ולוחות כתב קווי A. קרן שתייה בדמות ראש פר.פסלונים של אלות הנחשים, המדגימים את סגנון הלבוש. מיוחד הוא פסלון מזהב ושנהב של אקרובט על פר.

אולם 5 : סוף התקופה החדשה. השפעה מיקנית. לוחות בכתב A, B.. דגם בית דו-קומתי.

אולם 6 : ממצאים מבתי הקברות. אוסף תכשיטים ושתי קסדות.

אולם 7 : מוקדש לישובים המינואים במרכז כרתים ודרומה . גרזנים כפולים וזוגות קרניים."כד האסיף" מתאר קבוצת פועלים הולכת בעקבות זקן. אחד מהם קובע קצב הליכה בעזרת רעשן מצרי.

אולם 8 : ממצאים מארמון זאקרוס. כיכרות נחושת מקפריסין ושן פיל מסוריה.כלי מאבן שיובאה ממצרים- עדויות על קשרי המסחר.

אולם 9 : ממצאים מאתרים שונים.

אולם 10 : מהתקופה שלאחר חורבן הארמונות.

אולם 11-12 : ממצאים בעלי אופי דורי ברור (1100-600) התרבות הגיאומטרית. שריפת המתים.

אולם 13 : ארונות קבורה מינואיים ושיחזור הארמון בקנוסוס במלוא גדולתו (1500).

אולם 14 : ציורי-קיר. משיאי התרבות המינואית (1600-1450). על הקיר משמאל נראים חלקים מהציור הגדול שאיתר את "מסדרון התהלוכה" בקנוסוס. ציור הכרובים מחדר הכס בקנוסוס. בקצה הרחוק- חתול בר מאיה טריאדה. על הקיר ממול- מגינים בצורת 8; "נסיך החבצלות" חובש כתר-נוצות; דולפינים ואקרובטים על פר- כל אלה מקנוסוס.

ארון קבורה מאייה טריאדה שהציורים עליו מראים פולחן מתים כולל הקרבת-פר. זהו מקור חשוב להבנת מנהגי הפולחן המינואים.

אולם 15 : ציורי קיר נוספים- אשה אלגנטית כנראה כוהנת ומפקד מוליך חיילים אפריקאים.

אולם 17 : אוסף פרטי.

אולמות 18-20 : מכילים ממצאים מוקדשים לתרבויות מאוחרות- קלאסי, הלניסטי ורומי.

יש במוזיאון ציור אחד בלבד של אל-גרקו- "תצפית על הר סיני וסנטה קתרינה" שצייר בוונציה בהיותו תלמיד של טיציאן.

מלבד המוזיאון הארכיאולוגי יש בעיר מוזיאון היסטורי הכולל מסמכים מהתקופות הביזנטית, הונציאנית והתורכית. נוסף לכך אוסף עשיר של אמנות מקומית כתלבושות מקומיות, אריגים, גילופי-עץ ורקמות. כמו-כן יש דגם של בית כרתי טיפוסי.

קנוסוס

עד לתחילת המאה ה-20  נחשב הסיפור בדבר התרבות המינואית לאגדה ולמיתוס שאין בו שום ממש.  עד שקם "תימהוני" בשם  היינריך שלימן, סוחר גרמני שחלם משחר ילדותו על טרויה, חפר אותה והראה לעולם כי אגדות ,יתכן ויש בהן ממש וכי הייתה תרבות אכאית, זו שבניה צרו על טרויה, במשך 500 שנים לפחות.

מי שלקח את הנושא ברצינות היה ארתור אוואנס, אנגלי, בנו של סוחר עתיקות עשיר שגילה עניין רב בחותמות המיקניות שנחפרו ע"י שלימן בטרויה. על החותמות היו סימני כתב בלתי-מזוהה שהזכירו לאוואנס כתב שראה על חותמות באתונה. הסוחר ההוא מאתונה סיפר לו כי החותמות שבידיו מוצאן מכרתים.

אוונס הגיע לכאן כדי לחקור את נושא הכתב ומצא חותמות רבות כאלה שכונו בידי אנשי-המקום בשם" אבני חלב" כי נשות האי האמינו שהן מסייעות בהנקה.

ב-1898, עם סיום השליטה התורכית באי, חזר אוונס, קנה את הקרקע עליה ניצב האתר של קנוסוס והחל בחפירות. היה לו כסף ויכול היה לשכור פועלים רבים. כך, בתוך זמן קצר, נחשף הארמון.  אוואנס הבין שמצא תרבות העתיקה אפילו מהתרבות המיקנית. כיוון שלא היה לה שם כינה אותה "מינואית" לזכרו של המלך מהאגדות- "מינוס". (יותר מאוחר התברר שהיו 22 מלכים בשם זה והשם אומר פשוט "מלך", כפי שבמצרים המונח "פרעה" הוא בעל אותה משמעות).

התרבות המינואית נחשבת עד היום לערש התרבות האירופית. החוקרים מסכימים כי התחילה בסביבות שנת 3000 לפה"ס, היינו לפני 5000 שנים, והסתיימה בסביבות 1100.

מעבר לטכנולוגיה גבוהה מאוד שהתגלתה בבניית המבנים, נודעו המינואים בתרבותם החומרית, בכלים ובתכשיטים ובעדינות של ציורי-הקיר שלהם. בציור-הקיר של הדולפינים ניכר לא רק הדיוק אלא גם יצירת פרספקטיבה יפה ומדויקת. ( אגב הדולפינים- מעבר לעובדה שתושבי כרתים היו מאז ומתמיד יורדי-ים וקשריהם עם בני האיים השכנים ועם היבשת היו ימיים, הם חיבבו מאוד, כמו כל היוונים דווקה את הדולפינים אותם ראו כיצורים שאינם דגים רגילים. על-כן ריבוי ציורי הדולפינים על קירות, כדים וכלי-קרמיקה אחרים )הנשים המצוירות נראות כה חושניות ומיניות. חלקן חשופות-חזה ולבושות בבגדים שנלקחו, כאילו, מירחוני האופנה.

מסופר על אחד מהחופרים הצרפתים שראה את אחת מדמויות הנשים ופרץ בקריאה "הרי היא פריסאית!". ומאז מכונה אותה גברת שבציור "הפריסאית".

אם הזכרתי את הנשים, אציין כי במקומות אחרים במזרח התיכון העתיק הוסוותה מיניותה של האישה (חוץ מבמצרים אך שם הציורים יותר סכמטיים ולא אישיים) אולי כביטוי לנחיתותה. התרבות המינואית העניקה לאישה כנראה חשיבות יוצאת-דופן. בציורי-הקיר באתרים השונים נראית האישה כשוות-ערך לגברים. החוקרים סבורים כי הירושות במשפחות היו עוברות לנשים ולא לגברים. את מעמדן רואים גם בתפקידים דתיים- בראש הפנתיאון המינואי עמדה אישה ולכוהנות היה מעמד חשוב מאוד.

יצוין כי בהמשך ההיסטוריה, אצל היוונים הקדמונים, נתפסה כרתים כמקום הולדתן של האלות הנשיות המרכזיות כמו דמטר וקורה שייצגו את המודל ליחסי אם ובת ושל אתנה, אלת החכמה.(אפרודיטה נולדה בקפריסין).

אפלטון עצמו ציין כי בני כרתים מציינים את ארצם "מיטריס", מולדת בלשון "אמא" ולא "פאטריס", מולדת מלשון "אבא" !

המידע אודות התרבות המינואית ובמיוחד על חיי היום-יום של האוכלוסייה, בא מתוך ציורי-הקיר באתרים השונים והממצאים הארכיאולוגים השונים. היה גם כתב קווי, A, שלא פוענח עד היום. הכתב B שפוענח ב-1953, כלל בעיקר רשימות-מלאי ולא חשף הרבה על התרבות המינואית הקדומה.

היעלמותם נקשרת להתפרצות הגעשית שהרסה חצי מהאי סנטוריני הנמצא צפונית לכרתים. נוצרו גלי-הדף שהגיעו לגוב של 90 מטרים (צונאמי) במהירות של 750 ק"מ בשעה. תיאורים מחרידים של ההתפרצות נשמעו ותועדו גם במצרים.

המיתוס של מינוס

מינוס נולד מיחסים בין זאוס לבין אירופה. על-פי הסיפור הסתובב זאוס במרחב וראה את הנסיכה אירופה קוטפת פרחים. הוא הופיע בפניה בדמות פר ( האפשרות להחלפת דמויות מצויה היטב במיתולוגיה ההינדוהיסטית) ונשא אותה על גבו אל חופי כרתים. תחת עץ גדול במיוחד שזאוס טרח והביא קודם-לכן ממרכז כרתים, הם חגגו את זיווגם ממנו נולד, כאמור, מינוס.  זה היה בכפר גורטין שבתקופת השלטון הרומאי שימש כבירת הפרובינקיה. אגב, העץ עצמו נשאר על עומדו עד היום. מעולם אינו משיר את עליו ויש שלט עליו המספר את סיפורו !

אירופה נישאה לאסטריוס מלך כרתים ולאחר מותו נלחם מינוס באחיו סרפדון על הכתר. כדרכן של מלחמות בעת ההיא, כפי שאנו לומדים מהומרוס, כל צד הזעיק לעזרה את האלים "שלו". מינוס פנה לפוסידון, אל הים, לעזרתו וביקש כי יוכיח את אלוהותו וחוזקו בהעלאת פר לבן מהים (הקדושה המוענקת לבעלי-חיים לבנים או לבקנים, קיימת גם בתרבויות אחרות. למלך תאיילנד יש הרבה פילים לבנים בגן החיות שלו ולון-נול, רוה"מ קמבודיה, יצא להפיכה נגד מלכו סיהאנוק לאחר שנצפה תנין לבן במקונג). הוא הבטיח לפוסידון כי אם יעשה כן, יקריב את הפר לעולה לכבודו.

הפר עלה מן הים וכך הובטחה המלכות למינוס אך הוא הרגיש מלך והחביא את הפר בין עדריו. פוסידון כעס (אף אחד לא רוצה לצאת פרייר, גם לא אל )וכעונש גרם לפסיפאה, אשת מינוס, להתאהב בפר. היה כאן תהליך של חיזור. מספרים שהפר לא נענה. רק לאחר שאיזה נגר בנה לגברת תבנית-עץ של פרה, היא התחבאה בתוכו, הפר עלה והרביע אותה. אלא שמסיפור האהבה הזה יצא מפלצת, עם גוף של אדם וראש של פר- המינוטאור. מינוס הזועם ביקש מהמהנדס הראשי שלו,דדלוס , לסגור את המפלצת במבוך ממנו לא תוכל לצאת.

במקביל לאירועים בתוך המשפחה, ניצח חיל-המשלוח ששלח מינוס ליבשת את אתונה. כעונש דרש המלך שאתונה תשלח מידי שנה שבעה עלמים ושבע בתולות שישמשו למאכל למינוטאור (לאחר שייהנה גם מבתוליהם).

אחרי כמה שנים שהמנהג קוים, ויש תיאורים על טקסי-הפרידה של הספינה ועליה הקורבנות מהעיר, החליט תזאוס, בן מלך אתונה לשים קץ להרג. הוא הצטרף לקורבנות לכרתים. כדרכן של אגדות, בדיוק ברגע בו נחת על אדמת כרתים התאהבה בו, מי אם לו ארידיאנה בתו של מינוס ? היא החליטה לבגוד באביה ולסייע לתזאוס. בעצת דדלוס נתנה לתזאוס פקעת של צמר אדום (צבע האהבה) כדי שיוכל לצאת מהמבוך אחרי הריגת המפלצת. הוא אכן חיסל אותה וברח עם ארידיאנה אך בדרך הביתה הוריד את הנסיכה הרדומה בנקסוס (איו של דון יוסף נשיא).

האתר נמצא 10 ק"מ דרומית לאירקליון. 7.5 ק"מ מהרקליו נמצא הנמל העתיק של קנוסוס.

האתר פתוח בימי ב עד שבת 0800-1900 ובימי א -1000-1400.

במרכזו נמצא הארמון האגדי המלכותי ובו סבך של מאות חדרים וגרמי-מדרגות רבים. כנראה שבדמיונם של היוונים, בני דורו של הומרוס ,דמה הארמון על כל חדריו ללבירינט.

המילה "לבירינטוס" היא מעניינת- "לבריס" הוא גרזן-כפול שהיה בשימוש אנשי כרתים וראינו כמה דוגמאות שלו במוזיאון. "תוס" זה סיומת מקובלת בשפה הקדם-יוונית.

גם תיאור המינוטאור, אחזור לאגדה , מעניין אך בפולחן המינואי תפש הפר מקום מרכזי. האלמנט של דמות שחצייה אדם וחצייה חיה מופיע גם במיתולוגיות של עמים אחרים.

הארמון הראשון נבנה בערך ב-1900 ונהרס ברעידת-אדמה אחרי כ-200 שנים. במקומו נבנה הארמון הדו-קומתי שאת שרידיו אנו רואים ששיטחו נאמד ב-22,000 מ"ר.

אוונס הרשה לעצמו לשחזר את הארמון כיד הדמיון הטובה עליו. גויס גם אמן שעיטר הקירות בציורי-קיר ססגוניים, ע"פ הקטעים שהתגלו בחפירות. אך גם אם השחזור אינו ממש מדויק הוא נותן, ללא ספק, מושג על תפארתה של קנוסוס לפני 3500 שנים.

נכנסים לארמון דרך החצר המערבית וממנה ממשיכים המדרכה מוגבהת, דרך מה שהיה פעם מסדרון צר שעוטר בציור של תהלוכת-נושאי-מנחות.

בצד הדרומי של החצר המרכזית עולות מדרגות אל ציור משוחזר של "נסיך החבצלות" (אולי כוהן?). גרם מדרגות יורד מכאן ימינה אל החצר המרכזית שאליה נפתח גם חדר-הכס המלכותי. הכס שאנו רואים כאן, עשוי גבס, הוא מקורי. ציורי-הכרובים המכונפים הם העתק. לאורך הקורות ספסלים לאורחים או לפקידי הממלכה. בקצה החדר נמצא אגן-טבילה שקוע הניזון ממים זורמים. מערכת-הביוב ראויה לציון.

אל החצר המרכזית פונים עשרות חדרים: אחדים שימשו למגורי המשפחה המלכותית ובאחרים אוכסן מזון או דברים אחרים. גרם-המדרגות המרכזי, בעל 5 קומות, יורד אל אולם-העמודים ואל סדנאות הקדרים והאומנים- נשים לב לגושי הבזלת שיובאו מספרטה. בתחתית המדרגות ממש פונה המסדרון אל אולם הגרזנים הכפולים וממנו אל אולם המלכה ובו צור קיר משוחזר של דולפינים. לאולם צמודים חדרי-אמבטיה ושירותים.

מחוץ לארמון יש שרידים של שדרת-עמודים מדורגת, גשר מינואי ו"חאן" ששימש מגורים לסוחרים. היו גם אתרי-פולחן, בית-קברות, בתי-מלאכה ומגורי האוכלוסייה.

ב-1979 התגלו באחד החדרים שלדי-ילדים בני 8-15 ובהם סימני דקירות סימנים, אולי זכר לקורבנות-אדם.

הדרך לאיוס ניקולאוס

הדרך מזרחה יש בה שני כבישים- כביש 95 הרגיל ו-E-75 המהיר.  אם ממשיכים בכביש הרגיל, נחלוף ע"פ אמניסוס שהייתה נמל מינואי והיום חוף דקלים, חולפים ע"פ אתר הנופש לימנס  כרסוניסוס (עירה תוססת ותיירותית. חנויות ומסעדות רבות. אם יש זמן כדאי לנפוש כאן) ומגיעים למליה, עיר תיירות קלאסית.

המיוחד בה הוא ארמון-מאליה שהוא פחות מרשים מקנוסוס אך מגיעים אליו פחות תיירים. הארמון אינו משוחזר וצריך להפעיל הרבה דמיון, לפי התבנית הברורה של קומת הקרקע.

גם כאן הכניסה היא דרך החצר המערבית. לידה נמצאים מחסנים ו-8 כדים ענקיים לאכסון תבואה. סביב החצר המרכזית יש עוד מחסנים ועשרות חדרים וגרמי מדרגות שהובילו, כנראה, למגורים בקומה השנייה.

בפינה הדרומית-מערבית נמצא הקרנוס המיסתורי- גלגל-אבן מוקף 34 שקעים ששימש כנראה כמזבח.

הכביש ממשיך מזרחה דרך ניאפוליס ויורד אל מפרץ מיראמבלו אל העיירה הלבנה איוס ניקולאוס. מכפר דייגים סביב אגם קטן (שחובר בינתיים בתעלה לים) הפך למקום התיירות הראשי של כרתים. יש הרבה בתי-מלון, מסעדות, בארים ודיסקוטקים . וגם מוזיאון ארכיאולוגי די טוב המציג ממצאים מהאזור.

שמו של האגם סביבו בנויה העיר- מנדראקי.

טיולי-יום מאיוס ניקולאוס

הטיול המקובל ביותר הוא לאלונדה (elounda), 8 ק"מ צפונה. זהו כפר קטן מול מפרץ כחול. סירות חוצות את המפרץ אל אי (מלאכותי. בעבר היה חצי-אי) ספינאלונגה.

ספינלונגה

סיפורו של האי מתחיל במאה ה-9 עם כיבושי הסאראצינים (כפי שכונו הערבים). כל הנוצרים בכרתים ברחו והתבצרו עליו, עד שהסכינו עם השליטה הערבית. ב-1204 כבשו את כרתים הונציאנים והמשיכו בביצור האי הקטן.

הביצור חודש ב-1538 לקראת תקיפתו של הצי התורכי בראשות ברברוסה-פשה. בניית המבצר הסתיימה בידי הונציאנים (עדין) ב-1649 כדי להגן על הצי הצבאי שעגן בנמל אלונדה.

כי ב-1649 כבשו התורכים את כרתים. בהסכם השלום עם ונציה הוסכם כי על ספינלונגה ימשיכו לחיות ונציאנים והאי הקטן יהיה עצמאי.

ב-1715 החליט מושל כרתים לכבשו והאלפים שחיו בו עזבו לאיטליה. מושל מזרח כרתים, עלי-ביי, העביר אליו את מפקדתו והפך חלק ממנו לבית-סוהר, בו נכלאו כל השנים, יחד עם אחרים, מתנגדי השלטון התורכי.

ב-1898 קיבלה כרתים את עצמאותה. האוכלוסייה הנוצרית התנקמה באזרחים המוסלמים שנשארו והרגה בהם. ב-1903 החליטה הממשלה לגרש את כל האזרחים התורכים, להגנתם.  התורכים בספינלונגה סירבו לצאת, הן כי חשו מוגנים באי והן כי סמכו על הצי הצרפתי שהיה לו בסיס באלונדה.

המשטר החדש נקט יוזמה חדשה- מצורעים, שחיו עד-כה בשני כפרים סגורים, אחד ליד הירקליון והשני ליד ירפטרה, (הם כונו "MESQUINIS"-מסכנים), הועברו לאי הקטן שהפך באחת למושבת מצורעים. המוסלמים מיהרו וברחו.

ב-1953 עזבו אחרוני המצורעים, כמה שנים לאחר מציאת התרופה להם, לאחר שכביכול נרפאו, עם הילדים שנולדו שם. הם הורשו להסתובב חופשי אך בכל-זאת חויבו לשאת עליהם פעמונים להתריע על התקרבותם.  האי לא מיושב כיום , ומאז 1970 הוא אטרקציה לתיירים.

הערה שמית : שמו המקורי של האי הוא STIN ELOUNDA. כשכבשו הונציאנים את כרתים והגיעו אליו, שמו-לב לדמיון המלא שלו לאחד מאייהם הגדולים שנקרא אז SPINALUNGA , הקרוי הרבה שניםGIUDECCA כי חיו עליו יהודים בימי-הביניים.

הספר "האי של סופיה" מספר עליו ארוכות.

5 ק"מ מאלונדה  נמצאים שרידי עוד עיר מינואית, דרירוס.

כיוון אחר לטיול הוא הכפר קריצה- 10 ק"מ מערבית לאיוס, כפר כאילו אותנטי שתושביו מתפרנסים מעבודות אריגה וקדרות. החנייה היא בכניסה לכפר. יש חנויות מרהיבות למוצרי-עץ,מפות, שטיחונים קרמיקה ומזכרות. צפונית לכפר, 15 ק"מ מאיוס ניקולאוס,  האתר העתיק LATO. העיר נוסדה ב-700 לפה"ס והייתה אחת הערים החזקות בכרתים בתקופה הקלאסית. השרידים כוללים את חומות העיר, בתים וחנויות מתקופות שונות שנבנו על טרסות.

עמק לאסיטי- אם נוסעים מאיוס לחזור ולעבור את מאליה. לפני הכניסה לסטאלידה לפנות שמאלה לדרך צרה ולרדת אל העמק.

הוא נראה בדיוק כמו בגלויות- עיגול כמעט שלם של ירק, על רקע ההרים האפרפרים, מעובד בצפיפות וזרוע משאבות שעליהן מפרשים לבנים. רובן כבר אינן פועלות כי החליפו אותן במשאבות בנזין. ידוע כי העמק היה מעובד בתקופה המינואית. את משאבות-הרוח התקינו הונציאנים.

הכפרים מסביב לעמק נבנו על מורדות ההרים, כדי לחסוך בקרקע הפורייה. כאלה הם, למשל, פסיכרו וצרמיאדו. כאן, אגב, יש חנות שטיחים שבעליה שמו רוסטוס, אוהב ישראלים.

העמק יפה במיוחד באביב כאשר מרבדי פרחים מכסים אותו. ברקע אפשר לראות את הרי דיקטי המושלגים.

בסתיו העצים הנשירים כורעים תחת פירותיהם-אגסים, תפוחים, שזיפים ועוד.

ליד פסיכרו נמצאת מערת-דיקטי היא מקום הולדתו של זאוס. אביו כרונוס, ע"פ המיתולוגיה, אל הזמן, הוזהר כי מישהו מצאצאיו יהרגו. על-כן נהג לבלוע כל ילוד מיד כשנולד. ראה, אשתו, הצליחה לחלץ את זאוס- היא הגישה לכרונוס אבן גדולה עטופה בחיתול אותה בלע וזאוס גדל בהיחבא במערה כאן.

בכניסה למערה אפשר לרכב על פרד או חמור אך אין צורך. יש במערה גם נטיפים וזקיפים.

המערה היא נקודת ההתחלה לטיפוס לפסגת הפסילוריטיס. בסה"כ כ-8 שעות.

בדרך חזרה מהעמק מזרחה, לכיוון איוס ניקולאוס, ליד הכפר זנייה, יש על הכביש מסעדה ממנה נוף מדהים על העמק. בעלי המסעדה ישמחו להראות לנו כתבה בעברית שנכתבה אודותם באחד העיתונים בארץ.

הכביש מאיוס ניקולאוס דרומה ומזרחה מלווה את המפרץ 19 ק"מ עד גורנייה, ליד הכפר אמוס. כאן בנקודה גבוהה  מעל לים,  נמצאה עיר מינואית נוספת, בשלמותה המהווה את אחד האתרים הארכיאולוגים המפורסמים של כרתים.  בקלות אפשר לאתר את הסמטאות המובילות אל כיכר מרכזית גדולה. הארמון שהוא קטן מזה של קנוסוס, גבוה במקצת מהעיר כולה.

הלאה מזרחה- מטפסים על הרים גבוהים. תצפית יפה על מפרץ . מכאן הדרך יורדת אל מעגן מוכלוס ממנו שטות ספינות אל האי מוכלוס. בתקופה המינואית היה כאן נמל שאת שרידיו אפשר לראות מעל למים ומתחתם.

המרכז העירוני של מזרח כרתים נמצא בסיטייה, עיירה לבנונית למראה. יש כאן 2 מוזיאונים- אחד עוסק בפולקלור של מזרח כרתים והשני לממצאים ארכיאולוגים. יש כאן שדה-תעופה מקומי ממנו טיסות לרודוס לקסוס ולקרפתוס. כמו כן מעבורות פוקדות את הנמל.

בהמשך הכביש מזרחה עוברים ליד מנזר טופלו המאסיבי. התפרסם במרידות של נזיריו בתורכים. ב-1821 תלו התורכים תריסר נזירים בשער. כדאי להיכנס לראות ציור קיק מפורסם של אמן כרתי מהמאה ה-19.

בקצה הצפון-מזרחי של האי ישנו חוף וואי היפה ומעט צפונה ממנו יש עוד אתר מינואי.

כביש החוף משיך מכאן דרומה לאנו-זאקרוס ומסתיים בכפר הנחמד קאטו-זאקרוס. קטע הדרך האחרון עובר בודי ים-תיכוני יפה המכונה "עמק המתים".

זאקרוס הייתה נמל מינואי ראשון אליו הגיעו הספנים מהמזרח- מצרים ופיניקיה. התגלו כאן אוצרות רבים-נחושת מקפריסין, שנהב מסוריה תכשיטים מצריים חפצי-פולחן וכדי-ענק לאכסון מזון. על-פי הבתים כאן רואים שהתושבים עזבו את בתיהם בחיפזון.

בין הנמל לעיר עצמה שכן הארמון. שהשתרע על 7000 עד 8000 מ"ר והכיל דירות מלכותיות, מחסנים ובתי-מלאכה בנוי כמקובל סביב חצר גדולה. מלבד הארמון התגלו אחוזות חקלאיות, 2 תילים קדושים, בית-קברות ומערות-קבורה.

האתר ביצתי במקצת כי החוף המזרחי שוקע קצת ומי התהום עולים.

אם מקיפים את האי וחוזרים בכביש הדרומי מערבה, מגיעים אל יראפאטרה המכונה כאן "העיר הדרומית באירופה". יש מבצר ונציאני קטן.

מאירקליון מערבה

אפשר לנסוע בכביש המהיר E-75 המאוד נוח או לטייל על הכביש הישן. אם נבחר בישן, כדאי לרדת  בצומת לעבר הכפר טיליסוס וכבר לעלות בדרך תלולה מרחק קצר, כ-6 ק"מ אל מערת אידה בה הניקה העז המיתולוגית אמאלתיה את זאוס התינוק שהוחבא פן אביו יאכלו.

מכאן נחזור לעבר אנויה. זהו כפר אורגים ציורי. בתים לבנים עם אדניות פרחים. חרף ההתמסחרות שלו השטיחים ועבודות-הרקמה הם מהיפים ביוון. הנולים הישנים עדין פועלים ומפיקים סחורה. מהכפר אפשר לראות את  פסגת פסילוריטיס, הגבוה בהרי כרתים, 2456 מטרים.

הכפר הושמד ע"י הגרמנים עקב מרדנות תושביו וכיוון שכאן נחטף ב-1944 גנרל קריפ, מושל כרתים. סיפורו מעניין- במשך שבועיים גררו אותו בין ההרים והחביאו אותו במערות עד שהצליחו חברי המחתרת להעלותו על ספינה והוא הובל למצרים.

נמשיך מערבה כשאנו חולפים על-פני האתר המינואי אקסוס, מגיעים לפאראמה  ואחרי הצומת פונים שמאלה (שוב דרומה) אל מנזר ארקדי מהמאה ה-17. הנזירים בו הצטרפו למרד שנערך ב-1866 נגד התורכים ואלה צרו עליהם. כאשר פרצו התורכים את החומה פוצץ אב המנזר את מחסן חומר-הנפץ ונהרגו, משני הצדדים, 827 אנשים. יש כאן מוזיאון קטן המנציח את גבורתם וגם כנסיה ונציאנית חמודה מהמאה ה-16.

הגענו לרתימנון, בירת המחוז שהייתה בירת כל מחוז כרתים בתקופת האימפריה העותמנית.

עיר חוף נעימה עם נמל קטן ומגדלור מוזר. פחות מתויירת משאר חלקי כרתים. יש לה חוף חולי וארוך, עטור דקלים, בחזית העיר העתיקה, מוקפת החומה.  מיוחד הוא "השער הגדול,,אחד מהשערים שבנו הונציאנים בשנים 1540-1570. בתוך העיר העתיקה מבוך של סמטאות ובתוכן בולטים צריחים של מסגדים. בסמטאות השתמרו היטב הבתים הונציאנים והתורכים. נקודה מעניינת היא ה"לוג'ה" מאמצע המאה ה-16, שהייתה מועדון חברתי לאצילים והיום משמשת כמוזיאון ארכיאולוגי. במוזיאון מוצגות, בין השאר, מצבות קבורה יהודיות עתיקות.

בקצה הרחוב הראשי, ליד "המזרקה של ריימונדי", יצירה מהמאה ה-17, ליד כיכר פטיאקי, נמצא בנין ונציאני יפה ששימש פעם מועדון צבאי ומאכסן כיום מוזיאון קטן. (המזרקה אינה מזרקה רגילה אלא קיר –שיש מעוטר בעיטורים רבים ובתוכם 2 עמודים מסוגננים ניצבים. בין העמודים מגרעת כעין קונכייה ומתוכה יוצאים המים.)

מדרגות מובילות מכאן אל "גבעת פלאוקאסטרו", עליה יושבת ה"פורטרצה", המצודה שנבנתה ב- 1574 להגן על העיר מפני שודד הים האגדי, חייר אל-דין ברברוסה. יש ממנה תצפית מרהיבה על העיר והים. במקום נמצאות כנסיית "סאן פרנציסקוס "וכנסיית "גברתנו של המלאכים", או בשמה השני, "הבתולה הקטנה" –"מיקרי פאנייה".

בריתמנון נמצאת האוניברסיטה של כרתים. מלבד סטודנטים נמצא כאן גם טיפוסי "זורבה" לבושים מכנסיים מתרחבים, נעולים במגפיים גבוהות ושפמם מזדקר משני הצדדים.

במחצית השנייה של חודש יולי נערך ברתימנו פסטיבל היין ובחודשים יולי וגם אוגוסט –"פסטיבל הרנסאנס" ובו תערוכות, סרטים, הצגות וריקודים.

מכאן נמשיך מערבה אל העיר היפה ביותר בכרתים- כאנייה (כ-60 ק"מ).

הוקמה בידי הונציאנים ב-1252 על חורבות העיר המינואית קידוניה. שם זה נוכל לפגוש בשלטי חנויות ,רחובות ומסעדות ובספר "חירות או מוות" (כפי שבוולטה במלטה נמצא מכבסה בשם "פיניקיה"). כאנייה הייתה בירת האי עד 1971.

עקב התקפות שודדי-הים ביצרו הונציאנים את העיר כולה. יש לנו את העיר העתיקה היפה ועיר חדשה הדומה לכל עיר חדשה בעולם (ראה גם ספליט בקרואטיה, למשל).

הנמל בעיר העתיקה, בו צולם הסרט "זורבה" הוא ציורי באמת. בתים צבעוניים, מסעדות-דגים ובתי-קפה. לאור הפנסים הישנים מקום מאוד רומנטי. האווירה ים-תיכונית מלאה, קצת איטלקית קצת תורכית. לשכת-התיירות נמצאת בתוך "מסגד הייניצ'רים" הנמצא בצד המערבי של הנמל ומולו מגדל התצפית הוונציאני.

המבצר, "קסטלו" היה מרכז השלטון הוונציאני. ליד מעגן היאכטות נראים בתי-סירות ומחסני-נשק "ארסנלים", מאותה תקופה.

הכנסייה הקתולית "איוס ניקולאוס" הפכה במאה ה-17 למסגד טורקי וב-1918 לכנסייה אורתודוכסית.

בקצה המזרחי של המזח הישן שוכן מוזיאון הצי. במוזיאון הארכיאולוגי, הנמצא בכיוון כיכר 1866 ממצאים מהעיר וסביבותיה.

יש בעיר גם בית-כנסת שחובה לבקרו.  שמו "עץ-חיים" (כמו באיסטנבול ונדמה לי גם באיזמיר). הוא נמצא בסמטא פנימית לא רחוק מהקתדראלה ולידו בית-קפה "סינגוגי". הוא שמור ומטופח כיום ויש בו מקווה אמיתי. מזכיר ביהכ"נ הוא יווני נוצרי שחי כמה שנים בארה"ב ודובר אנגלית טובה. הוא מספר שזוגות יהודים מאיי-יוון באים הנה לטבול במקווה.  ב-1944 ריכזו בו הגרמנים 314 יהודים ושלחום להירקליון שם הועלו על ספינה, עם עוד אסירים לכיוון היבשת. אולי שפר גורל כולם כאשר ספינת-מלחמה בריטית טיבעה ספינתם וכולם טבעו.

בקצה המזרחי של העיר, לכיוון חצי-האי אקרוטרי, נמצא , משקיף על הים, קברו של אלפטריוס וניזלוס, המדינאי היווני המפורסם , בן כאניה. כראש ממשלת יוון היה אחראי להישגים כמו סיפוח נתחים מבולגריה ואיים מתורכיה, אחרי מלחמת-העולם הראשונה, אך "מאשימים" אותו גם ב"קאטאסטרופה של סמירני" וגירוש היוונים מאיזמיר בהסכמים של 1923.

מרכז העיר החדשה הוא שתי כיכרות לזכר אירועים משמעותיים -1866, המרד המשמעותי נגד התורכים ומות הגיבורים של הנזירים במנזר "ארקדי" ו-1897, סיום השלטון התורכי. ליד 1866 נמצא השוק המקורה ולידו תחנת-האוטובוס.  השוק המקורה גדוש מוצרי-מזון, משקאות וסלים קלועים.

מעבורות לפיראוס עוגנות בנמל סודה, 7 ק"מ מזרחית לכאניה. כאן יש גם נמל עמוק ובסיס של נאט"ו.

מכאנייה מערבה חולף הכביש על-פני שדה-התעופה הצבאי מאלמה. המקום ידוע היטב בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה :ב-1940 החליט צרציל, ראש ממשלת בריטניה לחזק את האחיזה בכרתים עקב מיקומה הגיאוגרפי במרכז הים-התיכון. ההחלטה התקבלה בברכה ע"י תושבי כרתים שהבטיחו לשאת חלק במערכה אך הנשק והתחמושת שהובטחו להם לא הגיעו. הגברים של האי, לחמו במסגרת הצבא הבריטי בחזית אלבניה מול הגרמנים.  אמנם הובאה תגבורת של חיילים האוסטרלים וניו-זילנדים, לתגבור ההגנה על האי, אך כשצנחו צנחנים גרמנים, ב-1941, ליד מפרץ סודה,  נערך קרב קשה שבסופו נלקחו הרבה חיילים בשבי הגרמנים בהם חיילים מארץ-ישראל ובתוכם יוסף אלמוגי ויצחק בן-אהרון שכתב ספר על 4 השנים שבילה במחנה האסורים.

קברותיהם של חיילי בעלות-הברית קבורים בבית-קברות צבאי בסודה בעוד קברי הגרמנים נמצאים במאלאמה.

מכאן די משעמם . אם סובבים את מזרח האי ויורדים בכביש עד חלקו הדרומי, מגיעים לפליאוכורה, כפר קטן על חצי-אי עם מעגן קטן. ואולי הבידוד שלו מביא דווקא המוני תיירים.

בחזרה להירקליון כדאי לנסוע דרך הכביש המהיר הקרוב יותר לחוף. מזרחה מריתמנו נעבור ליד פאנורמוס ובאלי, עיירות יפהפיות על חופים נקיים.

בהמשך נגיע לפודלה שם נולד הצייר הידוע "אל-גרקו", שכולם גאים בו ונמצא אין-סוף אתרים, כגון מערה תת-ימית מיוחדת, בתי-מלון, מסעדות ועסקים שונים, הנושאים את שמו לזכרו. הכפר חביב- שורה של בתים לאורך נחל. יש בו פארק יפה. הבית עצמו אינו משהו אך כשם שמבקרים בבית בו נולד קולומבוס בגנואה, חשוב לבקרו כאן.

מרכז כרתים

מאירקליו דרומה על כביש 97. אפשרות אחת היא להגיע ל-AGIOS VARVARA וכאן לפנות ימינה (מערבה) אל ההרים. ליד ZAROS פונים שוב דרומה. חוברים לכביש הראשי ליד MIRES ופונים מערבה עדMATALA  בה יש חוף חולי יפה מאוד, מערות פוטוגניות ושירותי נופש.

אפשרות אחרת היא לנוע על אותו כביש, לחצות את עמק "מסארה" הפורה, "אסם התבואה" של כרתים, המפולח ברשתות השקיה. מגיעים לכפר איוס דקה לזכר 10 קדושים שהוצאו להורג בידי הרומאים ב-250.

בקרבת מקום נמצאים שרידי גורטיס, שהייתה בירת הפרובינקיה הרומית של כרתים ולוב ושננטשה אחרי הכיבוש הערבי במאה ה-9. כאן הפיץ טיטוס הקדוש, תלמידו של פאולוס שבא איתו הנה, את הנצרות.

המבנים הבולטים ביותר הם כנסיית איוס טיטוס מהמאה ה-6 לספירה והאודיאון – (תיאטרון מקורה) מהמאה ה-5 לפה"ס. מעבר לנהר נמצא התיאטרון הרומי ובמעלה הגבעה השרידים המרשימים של האקרופוליס.

על קירותיו של האודיאון חקוקים בניב דורי קדום, שורה מימין לשמאל ושורה משמאל לימין (זה היה השלב בו הכתיבה עברה לצד שמאל)  "חוקי גורטיס" הידועים. הם שיקפו את חיי היום-יום בעיר ומהם אנו למדים כי היו בעיר 3 מעמדות: האזרחים הדורים, אלה שמקרוב באו, הצמיתים שהיו כנראה המינואים המקוריים והעבדים. החוקים עוסקים בדיני פלילים ובדיני אישות.

ראשית ההתיישבות כאן הייתה בערך ב-1000 לפה"ס. במאה ה-7 נודעה לעיר חשיבות צבאית ודתית ועיקר פריחתה היה במאה ה-5 לפה"ס. לוח-החוקים שהתגלה כאן בסוף המאה ה-19 הוא מהתקופה הזאת. הוא מהחשובים בסוגו שהתגלה ביוון.

בגורטין הייתה גם קהילה יהודית הנזכרת בכתבי יוסף-בן-מתתיהו ובברית החדשה.

כשממשיכים מערבה עד MIRES, ממערב לה נמצא אתר מינואי ידוע –פאסטוס. נחשף כאן ארמון יפה. גם כאן החדרים בנויים סביב חצר מרכזית אך כאן הוא לא שוחזר. באחד החדרים התגלה הדיסקוס המפורסם הנמצא במוזיאון באירקליו.

עוד מערבה מכאן יש כפר קטן בשם וורי בו יש מוזיאון לתרבות העממית של כרתים :כלים חקלאיים, צמחים ושימושיהם, קדרות, קליעה ואריגה.

מכאן אפשר להמשיך לאיה גאליני, כפר חוף שהיה יפה וציורי והתמסחר. מעט לצפון-מערב אל הכפר ספילי, הטובל בירק בו בתי-אבן ישנים ויושב על פלגי-מים.

בצומת הבא נרד דרומה אל מנזר פרווילי השוכן מעל לים בצל ברושים עתיקים ועץ אלון ענק. קילומטר אחד מעבר למנזר יורד שביל אל אחד החופים הנהדרים –"חוף התמרים". מכאן יורדים לחוף לאתר הנופש המתפתח פלאקיאס.

מכאן אפשר לחזור צפונה ישירות עד רטימנו.

אם ממשיכים על הכביש הדרומי מערבה חולפים על-פני פראנגוקאסטלו, מצודה ונציאנית  רבועה  שנבנתה ב-1371 נגד שודדי-ים  וכדי לשלוט בספאקיוטים המרדנים. היא ניצבת על גדת לאגונה בה המים חמים .

מכאן נגיע לספאקיה , עיירת-תיירות עם בתי-מלון ומסעדות ולחזור מכאן צפונה. העיירה היא בירתם של ה"ספאקיוטים", הקשוחים בבני-כרתים. מהמעגן כאן יש  הפלגות סדירות מערבה אל אייה רומלי ופאליאוכורה. הנה שבים לאחר ההליכה בקניון סאמאריה.

מכאנייה דרומה לאחד האתרים המפורסמים ביותר של כרתים- קניון סאמאריה.

הוא נחשב (לפחות בכרתים) לערוץ הארוך באירופה . אורכו 18 ק"מ. מתחיל מתחת לרמת אומולוס ומותווה ע"י הנהר הזורם ממערב לשרשרת "ההרים הלבנים" דרומה. הפרש הגבהים בין ההרים שגובהם כ-2500 מטרים לבין חוף הים, בקטע קצר יחסית, הביא לכך שבמשך מיליוני שנים המים חתרו את נתיבם ויצרו את הקניון היפה הזה.

ההרים הלבנים פראיים וכמעט ריקים מאדם. בחורף הפסגות מכוסות שכבת-שלג עבה אך המים נעלמים במערכות קרסטיות תת-קרקעיות והמעיינות על-כן, מעטים.

מבנה השטח אפשר לגברים, בתקופת התורכים להיעלם כאן במערות ובקניונים  אחרי כל מרידה שנכשלה. בינתיים היו החיילים התורכים טובחים ואונסים בכפרים מסביב.

נוחות המסתור המשיכה גם במלחמת-העולם השנייה כאשר הרים שימשו מחסה ללוחמי-גרילה יוונים ובריטיים.

הקניון הוא שמורת-טבע מוכרזת- אסור ללון בו או להדליק אש. פקחים מסתובבים בו כל-היום. אם מגיעים אחרי 3 אה"צ מותר לנוע רק 2 ק"מ.

העונה הרשמית היא מ-10.4 עד 31.10. אם יש בעיות מיוחדות סוגרים אותו. אם יש ספק כדאי לצלצל 00302821022287 ולברר.

באביב הזרם עלול להיות סוחף שכן הנהר מוביל מי-שלגים שהופשרו מההרים הלבנים.

להביא בחשבון כי זמן הנסיעה מהכביש הצפוני, למשל מלימנה חרסוניאס, עד שער סאמאריה, הוא כ-4 שעות.  כדאי ללון באומולוס או לצאת מכאנייה לא מאוחר מ0630.

מכאנייה  דרך הפרדסים שבשוליה הדרומיים, מטפסים אל הכפר הגדול לאקי, חוצים את מישור אומולוס ומגיעים למגרש החנה  לידו יש גם מלון ומסעדה בקסילוסקאלה. כאן מתחיל הטרק הנמשך 5-6 שעות.

יורדים בגרם מדרגות מעץ לערוץ. ב-6 הק"מ הראשונים השטח פתוח עד הכפר הנטוש סאמארייה (תושבי-הכפר הועברו מכאן כאשר הערוץ הוכרז לשמורת-טבע). באפריל יש עוד מים בערוץ ואנו חוצים את הערוץ על גשרי-עץ קטנים.  מדרום לכפר ישנה כנסיה קטנה ע"ש "מריה ממצרים" (אוסיה מאריה).

בקניון, באופן כללי, אפשר למצוא עדין עצים מרשימים ועתיקים כמו ברושים הגדלים בו ומתים בשיבה טובה בלי להיות ניכרתים.

במישור הרחב ישנה צמחיה עשירה ומעניינת.בראשית הקיץ נצבע כולו צהוב והאוויר מתמלא בריח מתקתק של פריחת הריתמה. אפשר למצוא עוד סוגי צמחים ובהם האברש שהדבש המופק מפרחיו נחשב למשובח ביותר.

עם הירידה לתוך הקניון בולט השינוי שחל בצמחיה. כאן הצומח מפותח ועשיר יותר ללא כריתה בידי אדם או שיני העיזים.

הבולטים בעצים הם הברושים בני מאות השנים ויופיים עוצר-נשימה. כאן רואים שהברוש המצוי נמצא בבית-הגידול הטבעי שלו ולא כל-כך מלאכותי כמו שבארץ שותלים אותו בבתי-קברות או גינות.

על-פי המיתולוגיה, מקורו של הברוש הוא בקיפריסוס בן טלפוס שהיה אהובו של אפולו. קיפריסוס הרג בשגגה את האייל האהוב עליו ומתוך צער עמוק הפכו לברוש.

עצים בכלל היו חלק חשוב מחיי היוונים הקדמונים. האוראקל של זאוס שכן ביערות-אלון וכוהני-דת נהגו לצפות את העתיד על-פי רשרוש העלים. ביערות נערכו גם פולחנים. בודאי פולחן דיוניסוס. כוח ההתחדשות הבלתי-פוסקת של הטבע גרמו להם להניח כי על היערות מונחת הגנת אוברכת האלים, וכי על עצים מסוימים מגינות נימפות היער (אפשר לחזור אל "חלום-ליל-קיץ" של שייקספיר).

לגבי הברוש, באופן ספציפי, אנו מוצאים עדויות לשימושים שנעשו בו בממצאים ארכיאולוגיים רבים. גזיו יוצאו מכרתים לחלקי-יוון האחרים ואף למצרים. הגזעים נודעו בחוזקם ובעמידותם ושימשו לתמיכה ולחיזוק מבנים מפני רעידות-אדמה וכן לבניית ארמונות. שימוש מיוחד נעשה בברושים לבניית דלתות במקדשים, כמו במקדש ארטמיס באפסוס.

החשוב בשימושים היה בבניית אניות. בסאמארייה פעלה מנסרה בכוח המים והייתה בשימוש גם בתקופה העותומנית.

בכרתים נוהגים לנטוע ברוש כאשר נולדת בת. זאת כדי שכאשר תגיע לפרקה יהיה יפה ומרשים. (כך גם במונטנגרו).

מלבד הברושים פזורים בחלק התחתון של המורדות התלולים שמעליו גם עצי אורן קפריסאי. גובהם של עצים אלה יכול להגיע ל-30 מטרים. בשרף המופק מהם משתמשים להשבחת יין לבן ויבש הנקרא "רטצינה" ובגזעים לבנייה ולהסקה.

בחודשים מאי ויוני נהנה מפריחת הפרחים המאוחרת. יש כאן צמח אנדמי לאי שנקרא "אבנוס כרתי" הבולט בפרחיו הורודים. ליד האפיק ובצל העצים נמצא ריכוזי אדמוניות.

בקרבת המים גדלים עצי הדולב.

מהכפר, עד נקודת 12650, הערוץ נעשה צר יותר ויותר עד שמגיעים לנקודה המכונה "שער הברזל" (סידרו פורטאס) בה רוחב הערוץ אינו יותר מ-2.5 מטרים. הקירות כאן מגיעים לגובה של כ-600 מטרים.

סיום המסלול ליד הכפר הכמעט -נטוש, אייה רומאלי בו יש חוף יפה. מכאן שיבה רק במעבורות לספאקייה.