עלילות הדם נגד יהודים בימי הביניים

על מעגל הדמים בין יהודים לנוצרים

תוכן עניינים

1. מבוא

2. רקע היסטורי

3. מעגל הדמים המעורב בעלילות הדם

4. סיכום

מבוא

העבודה תעסוק בהתפתחות עלילות הדם נגד יהודים באירופה בימה"ב. לעלילות אלו ישנן רמות משמעות סמליות, מעשיות, משפטיות ועוד. ניתן ללמוד מהחקירה והעיסוק בהן על היבט אחד של "הדיאלוג" היהודי – נוצרי בעת ההיא. עיסוק בהיבט שונה ומיסטי זה מעלה שאלות ותהיות רבות.

הגדרה מילולית של "עלילה" אמורה להוביל את הקורא והעוסק בנושא להלך רוח קונספירטיבי, על פיו הייתה יד מכוונת מאחורי עלילות אלו ושהן היו מונחות מטרה מסוימת ע"י יוצריהן ומפתחיהן. לטעמי, גישה זו מצמצמת את יכולתנו ללמוד ולהפיק אודות היחסים שבין נוצרים ויהודים בתקופה המדוברת כפי שמשתקפים בתופעה היסטורית זו.

נקודת המוצא שלי בכתיבת עבודה זו הייתה ניסיון למצוא הסבר מעמיק יותר לעלילות מאשר האשמות שווא וכך אולי לשפוך אור על היבטים שונים ביחסים יהודים – נוצרים המשתקפים בעלילות אלו.

כחלק מהקורס "הפולמוס היהודי נוצרי" ניסיתי לחשוב על עלילות אלו כעל סוג של דיאלוג ולראות גם את הצד היוזם והיוצר של היהודים בסיפור זה ולא רק את הצד הפאסיבי והקורבני שלהם בהתפתחות העלילות.

ניסיתי לבדוק מספר נקודות:

•           מה בעצם ואם בכלל היה חלקם של היהודים בהתפתחות העלילות?

•           האם ניתן לראות בהתפתחותן, ולו ברמה חלקית ריאקציה נוצרית למעשים יהודיים?

•           מה הוביל להתפתחות עלילות הדם דווקא בזמן ובמקום בו התפתחו?

•           מה מייחד מקומות אלו ממקומות אחרים בהן העלילות לא התפתחו?

במהלך החיפושים אחר חומרים מצאתי גרסאות והסברים שונים לשאלות אלו ומצאתי עצמי מזדהה עם שתי גישות דומות יחסית בבסיסן, שניתן לאחדן לגישה אחת, גישותיהם של ישראל יעקב יובל ואלימלך הורוביץ.

הטענה שאני מבקש לטעון היא, כי עלילות הדם היו חלק מסיפור רחב בהרבה מיחסי שכנות בין יהודים לנוצרים בימה"ב. הסיפור מערב אלמנטים משיחיים של שתי הקבוצות והמפגש ביניהם, מיתוסים של דם ומרטירולוגיה כאשר התפתחות העלילות מושפעת רבות ממעשים יהודיים שפורשו נכונה או לא נכונה ע"י נוצרים ויצרו כר פורה להתפתחותן של עלילות הדם.

רקע היסטורי

עלילות דם

מקור המושג "עלילת דם"  הוא בהאשמת יהודים בשימוש בדמם של ילדים נוצרים לצורך אפיית מצות בפסח. על בסיס האשמה זו, הורחב המושג לשימוש במגוון עלילות שטפלו הנוצרים נגד יהודים הקשורות בקניבליזם ורצח פולחני.  האשמות אלו טוענות כי היהודים משתמשים בדם אדם לצורכי פולחן ולצורך השגת דם זה מוכנים לרצוח כאשר הנרצח הוא לרוב ילד נוצרי.

עלילה זו בעצם מעלה מחדש את החטא הישן והנצחי של העם היהודי – האחריות להרג ישו. כפי שהיהודים אשמים במותו של ישו, הם שבים ורוצחים את מאמיניו כיוון שעל פי העלילה כך הם מצווים על פי אמונתם.

על פי אבן- שושן מוגדרת עלילת דם כ"אשמת שקר שטפלו שונאי ישראל בזמנים שונים על היהודים, כי הם משתמשים בדם נוצרים ללישת המצות לפסח".

מהגדרה זו ניתן ללמוד כי הנוצרים, שהאשימו את היהודים בעלילות הדם (אותה משמעות ערכית טמונה גם במילה "עלילה" המתייחסת למשהו בדוי ומומצא) ידעו שהאשמה זו היא שקרית אך עדיין בחרו להמשיך ולדבוק בה. כלומר, הגדרה זו מניחה שבהקשר לעלילות הדם, גם היהודים וגם הנוצרים ידעו כי הן שקריות, אך הנוצרים מצאו בהן סיבה להאשמת היהודים כדי להתנכל להם ולפגוע בהם.

לימור (1998) מדגישה כי צורת חשיבה שכזו עלולה לבלבל ולהטעות את העוסק בנושא, מאחר שאינה נכונה באופן גורף והאמונה כי היהודים השתמשו בדם נוצרי לצרכים פולחניים הייתה מקובלת על נוצרים רבים בימה"ב. כלומר, האשמות רבות של נוצרים נגד יהודים נבעו מאמונת המאשימים כי כך הדבר.

במחקר ישנו ויכוח על תיארוך עלילת הדם הראשונה נגד יהודים.  בספר הלימוד (לימור, 1998) מופיעה עלילת הדם של נוריץ' כעלילת הדם המוכרת הראשונה. עלילה זו שנזכרת לראשונה בשנת 1149, מתייחסת לרצח ילד נוצרי בשם ויליאם בשנת 1144, כאשר יהודי העיר הואשמו בביצוע רצח פולחני בצליבה בחג הפסח. על אף שהאשמה זו לא הוכחה, האשמות מסוג דומה חזרו על עצמן פעמים רבות מהעת ההיא והילך בעודן קונות אחיזה באמונת הנוצרים ואף מרחיבות את תפוצתן אל ארצות האסלאם. לימור מציינת כי יתכן שזו לא הייתה עלילת הדם הראשונה באירופה הנוצרית וישנם רמזים כי נתקיימו עלילות גם לפניה, אך עלילה זו היא הראשונה המתועדת באופן מפורט וככזו מהווה אב – טיפוס ספרותי לעלילות הדם.

יובל (יובל, תשנ"ג, ע"מ 79-80) לעומת זאת, מתארך את עלילת הדם הראשונה באופן שונה. הוא טוען, כי אמנם מקובל לומר כי עלילת הדם הראשונה של ימה"ב התרחשה בנוריץ' ב- 1144 אך עלילה זו התפרסמה לראשונה, רק ב- 1150 בספרו של תומס ממונמות, נזיר בנדיקטני וככל הנראה הועלתה לראשונה שנה קודם לפרסום הספר, כאשר המניע הישיר להעלאת טענה זו היה רצח יהודי בשם אלעזר באותה השנה. היהודים פנו אל המלך בתביעה נגד הרוצח שהיה ממקורבי הבישוף המקומי וכחלק מהסנגוריה לטיהור שמו של הרוצח נולדה עלילת הדם, מתוך הטענה שקודם לעשיית צדק בתיק רצח אלעזר יש לפתור את פרשת רצח הילד ויליאם. עד אותה שנה, כנראה, איש לא ידע למה ובידי מי נרצח ויליאם, כלומר, עלילת הדם של נוריץ' לא התרחשה ב- 1144 אלא ב- 1149.  לאחר קבלת לוח זמנים זה, מצביע יובל על כך, שעלילת הדם הראשונה באירופה כלל לא התקיימה באנגליה אלא בגרמניה, שבה כבר ב- 1147 הואשמו יהודי וירצבורג ברצח נוצרי – פרשה אודותיה ישנם שני מקורות, עברי ולטיני.

לפי יובל, שינוי זירת עלילת הדם הראשונה באירופה משנה גם את ההקשר ההיסטורי של הופעת עלילות הדם באירופה בימה"ב.

גם האשמת היהודים בקניבליזם פולחני מופיעה לראשונה בגרמניה, בעלילת פולדה משנת 1235 ומשם היא עברה לארצות אחרות.

לימור (1998) מביאה את הממצאים הכמותיים הקיימים במחקר בנוגע לעלילות הדם ודרכם מצביעה על מספר מאפיינים של עלילות אלו. הרשימה המלאה ביותר הקיימת לתיעוד עלילות הדם נמצאת במאמרו של ויל – אריך פויקרט "רצח פולחני" בתוך המילון לאמונות טפלות גרמניות משנת 1935/6. מקובל להניח כי היו באירופה כ- 250 עלילות דם ופויקרט מתייחס ל- 179 מהן, ועל אף שרשימתו לא מלאה או מדויקת היא מצביעה על מספר מגמות. במאה ה-12, שבה כאמור הופיעו העלילות לראשונה באירופה, מצוינות 8 עלילות אך שיאה של התופעה היה בתחומי הרייך הגרמני במאות ה- 15 וה-16. הסבר לתופעה זו הוא שיהודים גורשו מאנגליה כבר ב- 1290, מצרפת ב- 1306 ומספרד ב- 1492, והגיוני שלא יהיו עלילות רבות בארצות בהן יש מיעוט של יהודים.  עבודה זו תעסוק בעיקר בעלילות המוקדמות יותר.

הממצאים של לימור מלמדים כי עלילת הדם הייתה בעיקרה תופעה צפון ומזרח אירופאית, כאשר בעולם ה"דרומי" (איטליה, דר' צרפת וספרד) תופעה זו מועטה והופעתה מאוחרת. עלילת הדם הראשונה בעולם ה"דרומי" מופיעה בשנת 1247, כ- 100 שנה לאחר הופעתה בארצות הצפון. כמו כן, במאה השנים שלאחר מכן, ניתן למנות כ- 25 עלילות בארצות הצפון, ורק 4 בארצות הדרום.

לימור מביאה את הסברו של לנגמויר להבדלים ומציינת כי בארצות הדרום השנאה כלפי היהודים הייתה פחותה מבארצות הצפון מהסיבות הבאות:

•           האופן השונה בו התפתחו המסחר והבנקאות בארצות הדרום הביא לכך שהיהודים בארצות אלו בלטו פחות בעיסוקיהם.

•           מורכבות החברה והפלורליזם התרבותי הרחב יותר בארצות הדרום אפשרו ליהודים מקום נוח ומכובד יותר בחברה.

•           מקום הדת בארצות אלו היה שונה ממקומה בארצות הצפון.

גורמים אלו הביאו לכך, שבדרום נתפסו היהודים כאיום פחות משמעותי על הקיום הנוצרי מאשר באופן בו נתפסו בצפון.

מהות עלילת הדם

הדם הוא הנפש, והאמונה בכוחו המאגי והרפואי היא עתיקת יומין ונפוצה בתרבויות רבות ברחבי העולם, ובהכללה ניתן לומר כי מיתוס בסיסי זה שהוא מאמונות היסוד של האנושות, מצוי בבסיס עלילות הדם. האיסור המוחלט ביהדות של אכילת דם נובע מאותה אמונה בסגולתו של הדם . הדם הוא החיים, חוזים נחתמים בדם.

למיתוס קורבן האדם שורשים עמוקים בתרבות היהודית והנוצרית. לפי לימור (לימור, 1998, ע"מ 157) סיפור עקידת יצחק הוא דיון בשאלת קורבן אדם ועל אף הפרשנות המקובלת הגורסת כי הסיפור שולל קורבן אדם באופן נחרץ, קיימות פרשנויות שוליים הטוענות שבסופו של דבר אברהם באמת הקריב את יצחק. על אף התנגדות המקרא לקורבן אדם, הוא אינו מעלים מקרי קורבן שכאלו, כדוגמת סיפור בת יפתח. סילוק קורבן האדם מן הפולחן היהודי הביא להחלפתו בחיה, בדמות אייל או שה.

הנוצרים המירו את עבודת הקורבנות בטקס הקורבן (האוכריסטיה) שבו הלחם והיין מהווים תחליף לקורבן האדם. הנצרות מתרחקת מקורבן האדם יותר מהיהדות בכך שממירה אותו למישור סימבולי ושוללת טבח אף בבע"ח. אולם, הנצרות  חוזרת על קורבן זה כאשר בעצם אכילת לחם הקורבן ושתיית היין נוטל המאמין חלק בקורבנו של ישו, בגוף ובדם – קורבן המכפר על חטאי המאמין. כך יצרה הנצרות קשר  ישיר בין מושג הקורבן ומושג הגאולה: ישו שהיה אל- אדם, נצלב, וע"י קורבן זה כיפר על חטאי בני האדם  וקורבנו מחליף את עבודת הקורבנות היהודית בבית המקדש וכל קורבן אחר. הדוגמה הנוצרית אודות החילופים במהות הלחם במהלך האוכריסטיה נוסחה בועידת לטרן ה- 4 (1215). לחם הקודש אינו רק מסמל את גופו של ישו, אלא הופך להיות הגוף עצמו, והיין נעשה הדם ממש, ללא שיורגש שינוי בצורתו וטעמו. בוועידה נקבע שעל כל נוצרי המעוניין להיחשב במניין הנושעים להשתתף בטקס לפחות פעם בשנה, מה שמדגים ומסביר את האמונה הנוצרית בדבר כוחו המאגי של טקס זה לרפא מחלות, לעזור במטרות שידוך, להגן על חיים ורכוש ולהיות סגולה לפריון ונגד השטן.

מכאן, לפי לימור (1998), ייתכן כי הנצרות שיצרה את הקשר ההדוק בין צליבה, קורבן וגאולה השליכה אמונות אלו על היהודים (שדחו אותן מהבסיס) וייחסה אותן גם אליהם. ע"י עלילת הדם, היהודים כביכול אישרו פעם אחר פעם את יסודות הנצרות והעלו שוב ושוב קורבן תמים, הוא ישו.

הנוצרים החל מעלילת נוריץ' (1149)  הסבירו את מעשי היהודים כניסיון נוסף לנקמה בהם, צליבה נוספת של ישו. היהודים הרוצחים ילדים נוצריים בפסח עושים זאת כדי ללעוג לישו, אשר הם עצמם הביאו לרציחתו בפסח. רצח פולחני זה, לפי הנוצרים, משחזר את סבלו של ישו ומאשרר את תפקיד היהודים כרוצחים ואת הנוצרים כקורבנותיהם.

הסברים אלו מתרכזים במיתוסים – דם, קורבן וצליבה ונותנים הסבר לאופי עלילת הדם ומרכיביה, אך יש לשים לב כי על אף שלעתים קרובות ההאשמות ברצח פולחני מופיעות ביחד עם האשמות בקניבליזם פולחני, לשתיהן יש גם מעמד עצמאי והן יכולות להופיע כל אחת בפני עצמה ואז משמעותן שונה: ההאשמה ברצח פולחני משמעה שיהודים מבזים את מות ישו וע"י שחזור הצליבה הם לועגים לה ולנוצרים המאמינים בה. משמעות ההאשמה בקניבליזם פולחני המצטרפת להאשמה זו בעלילות מפותחות יותר, היא שהיהודים משתמשים בדם הנוצרים אותם הם רוצחים ולכן מאמינים בעצם בסגולות המאגיות של דם זה. כשם שלנוצרים אין גאולה ללא שתיית דמו השפוך של ישו כך לא תהיה גם ליהודים גאולה ללא שתיית דמם השפוך של הנוצרים.

מעגל הדמים המעורב בעלילות הדם

הצגתה של עלילת הדם וטיבה אינה מספיקה כדי לענות על מספר שאלות משמעותיות מבחינה היסטורית: מדוע הופיעה "עלילת הדם" בזמן ובמקום שהופיעה, ומדוע דווקא יותר במדינות ובתקופות מסוימות.

לימור (1998) מתייחסת למושגי יסוד הקשורים לשאלות אלו:

א. Zeitgeist- "רוח הזמן"- התקופה בה אנו עוסקים (המאות ה- 11 וה- 12 בעיקר) הובילה לגיבוש הזהות הנוצרית והיהודית והתאפיינה באדיקות דתית חדשה שהלכה וגברה באירופה  מהמחצית השנייה של המאה ה- 11, מה שניתן לזהות גם בשנות מסעי הצלב הראשונים. האדיקות הדתית הייתה בשיאה לקראת מסעות אלו ובמהלכם והדגישה את דמותו האנושית של ישו ואת רעיון הקורבן – הקורבן של ישו כאדם ולצידו קורבנם של הצלבנים ההולכים בעקבותיו כדי למות מות קדושים.

לצד מרכזיות מסעות הצלב בהתהוות המודעות הנוצרית, הם היוו נקודה מרכזית בהתהוות מודעות זו אצל היהודים, כאשר מודעות זו מתגבשת בעיקר במהלך ובעקבות מאורעות תתנ"ו. האידיאולוגיה בבסיס מסעות הצלב הדגישה את הזרות של מי שאינו נוצרי אל מול הזהות הנוצרית. עמידה נוצרית מול איום על קודשי דתם ומקומותיהם הקדושים עיצבה את נצרותם, בעוד  שהעמידה היהודית אל מול הבחירה בין טבילה למוות, עיצבה את יהדותם. שתי הקבוצות החזיקו בתפיסות דומות באשר למות קדושים וקדושים מעונים, ודווקא דמיון זה הדגיש את האיבה והמרחק בין המאמינים בהם.

מימי אבות הכנסייה הנוצרית ועד המאה ה-12, הנוצרים החזיקו בדעה כי היהודים רצחו או הובילו לרציחת האל – ישו, מעיוורון או מבורות. במאה  ה- 12 החלה להתחזק תפיסה נוצרית כי היהודים צלבו את ישו תוך מודעות לכך שהם רוצחים משיח ואל. דעה זו שהייתה דעת מיעוט עד אותה העת מופיעה בגלוסה אורדינריה (הפירוש הסטנדרטי של כתבי הקודש שנאסף במאה ה- 12) בבירור, מה שמעיד על מרכזיותה והשפעתה של דעה זו וכן גם על היותה תפיסה שלטת. מכאן, קל יותר להבין מדוע בתיאור מסעי הצלב, הנוצריים והיהודים כאחד, מודגש כי הפרעות ביהודים הן נקמה על רצח ישו. ברור, כי היחס לחטא שאינו במודע ובמזיד כמו שייחסו ליהודים עד אותה עת שונה משמעותית מהיחס לחטא שבוצע במודע ובזדון.

ב. "האחר"- במאה ה- 12 החלה הנצרות להגשים את שאיפתה להומוגניות מרבית והגדירה עצמה כגוף אחד, כנסייה אחת שבה כולם ערבים זה לזה. בתוך חברה זו היהודים היו המיעוט ה"נסבל" היחידי, אך עדיין, ואולי בשל כך, היווה היהודי את דמות "האחר" הזר והשונה, שמנהגיו בלתי מובנים ובו ניתן לתלות, את פחדיה הנוראים ביותר של חברת הרוב. היהודי חי כחלק מחברה זו ובתוכה אך זר בדתו ובאורח חייו מה שהופכו לאויב פנימי הפוגע בחברה מבפנים. הנוצרים האשימו את היהודים בפשעים נוראיים כנגד הנצרות, האנושות (והאנושיות): רצח, קניבליזם פולחני והרעלת בארות. בדומה לקבוצות הרטיות שונות שהואשמו בפשעים דומים לאלו של היהודים, היהודים נתפסו כמעין כת סודית, קטנה אך מסוכנת המבקשת בעזרת אמצעים שטניים ומאגיים להשמיד את החברה מבפנים. תפיסה זו גורסת כי היהודי פועל כנגד הנצרות תוך שימוש במגיה, פולחן וניצול ידיעתו ברפואה. היהודי צובר ידע וכוח ומפנה אותם כנגד החברה ממנה הוא ניזון ומתפרנס.

אירופה הנוצרית, המתחילה ללבוש אופי ודמות הומוגנית ומגובשת מפנה אצבע מאשימה כלפי אותו ה"אחר" החי בתוכה ומאיים להשמידה. "אחר" זה מסמן את גבולות האמונה ועוזר בהגדרה "מי בפנים ומי בחוץ" כאשר היהודי נתפס כניגוד מוחלט של מה שטוב וראוי בעולם. הפחד מפני היהודים הוא פחד בסיסי ועמוק של חברה מפני הזר והלא ידוע החי בקרבה.

לימור מציינת כי השימוש במושגים "רוח הזמן" והאחר" אינם הסברים מספיקים לעלילות הדם אך ניתן להיעזר בהם כגורמים מארגנים שיסייעו בהבנת התופעה ומיקומה.

היא מציגה ארבע תיאוריות מרכזיות המופיעות במחקר להסברת הופעת עלילת הדם במאה ה- 12. הסבר אחד רואה בעלילה גלגול של עלילות מן הזמן העתיק, השני מקשר את העלילה עם מנהגי היהודים בפורים, השלישי הסבר פסיכו – היסטורי המקשר את העלילה לפרק בתולדות חיי הילד בימה"ב והרביעי, בו בחרתי להתמקד, קושר את עלילת הדם עם מאורעות תתנ"ו וקידוש השם ויותר מכך, עם שאיפות הנקם של יהודי אשכנז בנוצרים שבקרבם ישבו.

הנחתו של יובל (2003)  היא שכשם שהעמדה היהודית כלפי הנצרות הושפעה מיחס הנוצרים ליהודים, יש להניח שהעמדה הנוצרית הנגדית הושפעה מיחס היהודים לנוצרים. צריך לברר את ההקשר הרחב של הזיקות והיחסים ההדדיים בין יהודים לנוצרים ולכן יובל בוחן את אופן התמודדות היהדות עם מעמד הנצרות כדת שלטת ומצליחה.

יובל מתייחס למחקריו  של גרשון כהן שטענו שהדרך בה נקטו היהודים ליישוב הסתירה בין היותם העם הנבחר לבין שעבודם עלי אדמות, סתירה שהוחרפה בעת רדיפות דתיות, הייתה פרוש המציאות הפוליטית הקשה כזמנית תוך ציפייה לפתרון ולגאולה בעידן המשיחי.  כלומר, צריך לבחון למה ייחלו היהודים בעידן המשיחי העתידי כדי להבין את התנהלותם בהווה.

היהודים דמיינו את הניצחון המיוחל על הנצרות בשתי דרכים עיקריות:

א. גאולה נוקמת – בניצחון זה יוחרבו ויושמדו כל האומות האחרות פרט לישראל ע"י אלוהים, האל הנוקם. בגרסה זו, תתהפך הקערה על פיה והגויים צפויים להשמדה גמורה וסופית. ישנם המסתייגים מטוטאליות ניצחון זה וטוענים שהנקם המשיחי יהיה רק נגד הרעים והצוררים שבקרב הגויים  ולא בכל הגויים.

ב. גאולה מגיירת – בניצחון זה כל הגויים והאומות יתגיירו באחרית הימים.  יצחק בער (במבוא ספרו של הברמן), מביא את השקפת חכמי התלמוד שגרסה כי עם ישראל צריך להתפרס עד לגבולותיה האחרונים של הקיסרות הרומית, כך שתורת ישראל תתפרסם בקצווי תבל לקראת חורבן הקיסרות שתוחלף במלכות שדי. תפקיד היהודי הנודד בעולם, הוא הרמת קרנה של דת האמת בכל מקום בו הוא נועץ את אוהל התורה ומתעמק בהלכותיה וסודותיה, כך שביום הדין יכירו כל האומות את דת האמת ויבחרו בה.

דרך הגאולה הנוקמת אפיינה יותר את יהדות אשכנז והיא ביטאה אותה בתפילותיה, בהגיגיה,  ובחזיונות בני אותם הדורות ומילאה לבם תקווה ונחמה.  ההשקפה השלטת באשכנז ראתה בהשמדת הגויים מרכיב עיקרי בחזון המשיחי  בעוד שתפיסת הגאולה המגיירת  אפיינה יותר את היהדות הפרובנסלית-ספרדית. נקודה זו מעלה שאלה האם ישנו קשר בינה לבין העובדה  שכתופעה, סטטיסטית נפוצו הרבה יותר עלילות הדם בארצות אשכנז.  התפיסה האשכנזית מבקשת לתקן רטרואקטיבית את ההיסטוריה בטרם ייכון סדר עולם חדש.

בטקסטים אשכנזיים שונים שחוברו בעקבות גזירות תתנ"ו ( 1096)  בולט הרעיון של "חשבון דמים" – טיפה תחת טיפה: כל טיפה מדמם של היהודים שנהרגו בידי גויים תפרע בידיו של אל הנקמות, ה'. "חשבון הדמים" מתבצע  ע"י כך שמונים כל טיפת דם של ההרוגים על קידוש השם, אלו ניתזות על בגד האלוהים הנקרא פורפוריון (בגד אדום) והוא שישמש עדות מרשיעה נגד הרוצחים ביום הדין. במות קדושים יש משום המרצת האל לנקום את דם הנהרגים על קידוש שמו לשם זירוז הגאולה. זהו רעיון עתיק מאד, הנזכר כבר במאה הראשונה לספירה אך נפוץ בספרות הפיוט האשכנזית בה הפך למוטיב מרכזי, לו מצא יובל אזכורים לכל הפחות ב – 9 פיוטים (שם, 113). תדירותו הגבוהה  של מוטיב  זה בספרות הקינות האשכנזית לאחר תתנ"ו מלמדת על הדגשים  חדשים כך שרעיון זה שהיה שולי במדרש הפך למרכזי במחשבה ובמעשים הדתיים.

דגש חדש הושם על ניסוח רעיון הנקמה. במדרשים הישנים הוא נתפס כמאורע משפטי כאשר זמן ההתרחשות הוא "יום הדין" והאל התובע  בעצם זקוק להוכחות מוצקות לצורך הרשעת הרוצחים ופה מופיע הפורפוריון (כ"מוצג משפטי") והנקמה היא בעצם עשיית צדק מאוחרת. מעניין לבחון האם ישנו קשר בין הצגת "יום הדין" כמאורע משפטי לבין העובדה שזירה מרכזית בהתרחשות עלילת הדם היא בית המשפט.

באשכנז בימה"ב, רעיון זה הפך ממאורע משפטי להתרחשות אוניברסאלית העומדת בלב התהליך המשיחי. עיקר הגאולה אינו בשיבת ציון, בנהירת כל העמים אל הר הבית בירושלים, בקבלת תורת ישראל ע"י כל יושבי תבל או בחזון של שלום עלי אדמות אלא בחזון הנקמה בגויים התופס את המקום המרכזי. כמעט כל קינה ופיוט  בבית מדרשם של חכמי אשכנז באותה עת מסתיימים בהבעת משאלה  לנקמה בגויים כחלק מתהליך הגאולה המיוחל.

יובל (שם, 117) מראה כי הציפייה לנקמה כמרכיב מרכזי בתהליך הגאולה מובעת כבר לפני תתנ"ו ולא גזירות אלו בלבד  הולידו  את שאיפות הנקם בנוצרים. הנקמה לא נובעת רק מהכאב והשכול אלא כחלק ממשנה משיחית שלמה .

בער (הברמן, 1945, ג') מציג עמדה לפיה הקינות העבריות נכתבו תחילה בעיקר כדי לעודד את לבבות היהודים ומשער כי קינות ותפילות אלו נקראו תחילה בבתי כנסת בדומה לקינות אחרות הבנויות על סיפורי המעשיות. בער מוסיף כי נראה שהעורכים המאוחרים של קינות אלה הפריזו בתיאור הקנאות הדתית שלהם והפכו משלים וסמלים דתיים (כמו סיפור חנה ושבעת בניה) לדבר אותו הם מבקשים ודורשים בממשות נוראה.

לפי יובל (2003, 119) הכרוניקאים ייחסו לצלבנים את הנקמה ביהודים על רצח ישו כמניע, כאשר הנקמה היא במשמעות של הענשה לשם עשיית צדק וניתן לראות כי היהודי מייחס  לנוצרי את השקפתו שלו – "הנקמה כראשית הגאולה". לאחר גזירות תתנ"ו וההרוגים היהודים הרבים, קראו פייטנים אשכנזיים רבים בתפילה משיחית לאלוהים המבקשת נקמה בגויים.

הורוביץ (תשנ"ד) מצביע על כך שמכתבי פייטנים מהמאות ה- 9 וה-10 עולה תמונה של עוינות כלפי הדת הנוצרית וסמליה ותפיסה כי היהודים נצלבים על דתם שלהם – היהודים מתוארים כ"נצלבים" ובסליחה אנונימית המתחברת לתענית אסתר מאותה התקופה מתוארת נקמת היהודים בנוצרים בלשון פרדוקסאלית: "הנהרגים הורגים את הורגיהם והנצלבים צולבים את צולביהם". סליחה זו מתחברת למדרש אודות המן שבקש לתלות את מרדכי, אך נתלה הוא ובניו ופרעה שאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" הושלך בסופו של דבר לים.

על אף שב – 200 השנים לאחר תתנ"ו  לא סבלו יהודי אשכנז מפרעות קשות במיוחד, שאיפתם ותקוותם לנקמה לא שככה. מחברים שונים ראו בנקמה מאורע הפותח את הגאולה ואת כיליון כל האומות כסיומה. יובל מבקש להדגיש את ייחוד ההשקפה האשכנזית בדבר נקמה ע"י הצגת האופן בו נתפרשו הנבואות המקראית אודות הנקמה מחוץ לאשכנז. בפירוש התהליך המשיחי (2003, 125), תופסת הנקמה מקום שולי וחסר הד כחלק ממנו, כאשר תפקיד האומות האחרות בגאולה, אינו כיליון אלא דווקא הצטרפות אל התהליך המשיחי ואל השלום הנצחי.

יובל מסביר גישה זו המצמצמת את המתח עם הגויים כמובנת מאליה בעולם בו יהודים חיים תחת שלטון האסלאם.  עולמה המשיחי של יהדות ספרד היה עולם הגאולה המגיירת ולא זו הנוקמת. הרג הגויים, אם מוזכר  כחלק מהתהליך המשיחי בפיוטים אלו, אינו למטרת נקמה אלא לביעור הרשע מן העולם בעידן המשיחי כאשר גויים צדיקים שיתגיירו – יינצלו.

גם לאחר שיהדות ספרד החלה טועמת מנחת זרועם של הנוצרים בין גזירות קנ"א ,( 1391) לגירוש יהודי ספרד (1492) וגורלה היה דומה לגורל יהדות אשכנז, מרבית השיג והשיח בקינות היה יהודי פנימי והגאולה התמקדה בשיבת ציון כפתרון לסבל הגלות ולא בנקמה. בעולם הלא אשכנזי, פירשו את מלחמת השמד נגד הגויים כמלחמה סלקטיבית נגד אויבים ספציפיים – המתנגדים והמעכבים של התהליך המשיחי. מי שיצטרפו לתהליך זה כשותפים בהכתרת אלוהי ישראל כמלך העולם נחוצים בעצם לצורך הוכחת היהדות. גישה  זו מקבילה לתורת אוגוסטינוס בנוגע ליהדות – יש לשמר בחיים את בני הדת האחרת כדי שיוכלו להודות  בבוא העת בדת האמיתית.

לפי יובל, מרכזיות הנקמה בתהליך המשיחי מסבירה מנהג נפוץ באשכנז בימי הביניים, קללה נגד הגויים. נוהג של שילוב קללות נגד הנוצרים בתפילה היהודית מוכר כבר בעת העתיקה ומפורסמת "ברכת המינים" בהקשר זה. ישנן הנחות שעל בסיס המקורות מהן התפתחה קללה זו, התפתחו מאוחר יותר בימה"ב טקסים הכוללים קללות נגד הנוצרים.  בליטורגיה של ימה"ב יש שני טקסים חשובים של קללות בלוח השנה: יום כיפור ופסח.  כל הסימנים מעידים שהקללה "שפוך חמתך על הגויים" הנאמרת בפסח,  נתחברה באירופה, כנראה באשכנז. ישנם מקורות בהן נוספים פסוקים שכולם קללות כנגד הגויים. הקטע מתקשר אצל חוגגי ה"סדר" עם הגאולה העתידה, כאשר פתיחת הדלת בפני אליהו הנביא מסמלת את הקשר שבין הנקמה בגויים להופעת המשיח והתפילה הנאמרת סמוך לשתיית הכוס הרביעית מסמלת את הגאולה ומחזקת קשר זה.

לפי התיאור המפורט של ריטואל הקללות בהגדה (מהמחצית הראשונה של המאה ה – 16), היהודים מקללים במעמד זה את כל העמים ובפרט את הנוצרים מתוך תקווה שהמשיח ינקום  את נקמתם בכל העמים.

יובל עוסק בהשפעת הקללות על הנוצרים ושואל אם הקדישו היהודים בימה"ב תשומת לב לדעת הקהל הנוצרית והאם החירות שנטלו על עצמם בקללות לא פגעה בהם. הוא  מציין כי רושם קללות היהודים על הנוצרים היה רב ושלילי ומהמאה ה – 12 החלה נטייה להציג את היהודים בכתב כשונאי המין האנושי וכרצחנים.  יובל מצביע על הכרות הדדית אינטימית למדי בין הנוצרים ליהודים וקללותיהם, אפילו לפני שמלומדים נוצרים העלו זאת בכתב. בסיפורים שונים על ויכוחים בין הצדדים מעלים הנוצרים טענות בדבר קיומן של קללות אלו וכי לא נעלמה מעיני הנוצרים שאיפת היהודים לראות באובדנם. לפי יובל (2003, 149), לשאיפות הנקם  של היהודים הייתה השפעה עמוקה על היחסים בין יהודים לנוצרים  במיוחד בהקשר לעלילות הדם. בפרוטוקולים של עלילת הדם בטרנטו היהודים חוזרים ומודים מספר פעמים בכך שבפסח הם מתפללים לנקמה בגויים ומקללים אותם.

זווית הסתכלות נוספת על התנהגות יהודית שיכולה הייתה להוביל לפחד וחשש נוצריים,  להתפרש או לסייע לגיבוש עלילות דם מביא אלימלך הורוביץ (תשנ"ד). הורוביץ עוסק ב"היפוך" היהודי בחג הפורים ("ונהפוך הוא") שהתבטא במעשי איבה, ע"פ רוב היתוליים, כלפי אויבים עתיקים יותר (המן) ועתיקים פחות (ישו והנוצרים). פורים  כחג שמקורו בשליטת היהודים על אחרים התאפיין באופן פרדוקסאלי באובדן שליטה עצמית של היהודים על מעשיהם. הורוביץ מציג עדויות אודות בוז כלפי הנצרות וסמליה כחלק משמחת החג בחגיגות היהודים בימה"ב, בהן  מיזגו את דמויותיהם של ישו הצלוב והמן התלוי לכדי דמות מתועבת אחת.

מובן לנו היום, וסביר שגם למבצעי אותם מעשי בוז בתקופה המדוברת, כי המעשים היו כרוכים בסכנה, אך בעבור חלק גדול מהם, העזה זאת הייתה חלק מאופיו המיוחד של החג שבו העזו לעשות דברים שבימים רגילים נשארו בגדר הרהור בלבד. בחג זה, חשו היהודים באופן חריג תחושת שליטה על שונאיהם הנוצרים שפתחה פתח לנקמה, מעשים עליהם שילמו היהודים מחיר כבד גם בימה"ב וגם בתקופות מאוחרות יותר.

על מנהג יהודי בפורים של שילוב דמותו של ישו הצלוב עם המן התלוי, ע"י הכנת דמות סמלית להמן ותלייתה על צלב, מביא הורביץ עדות שכבר בחוקי הקיסר תיאודוסיוס השני משנת 408 יש התייחסות ואיסור קיום מנהג זה. היו טענות שבסיס  החוק הוא בעלילות שווא  או אי הבנה נוצרית של המנהג אך מרבית הטענות רואות במנהג זה מנהג אנטי נוצרי קבוע שבמרכזו עמדה שריפתה של דמות צלובה אשר סימלה לא רק את המן אלא גם את ישו.

חוקרים שונים הנסקרים במאמרו של הורוביץ הכתירו את החג בתואר "הקרנבל של יהודי אירופה", מלווה בשמחה ללא מעצורים והתרת רסן של העם. דעות החוקרים שמביא הורוביץ חלוקות בנוגע לעד כמה הרשו לעצמם היהודים לעשות בחג לצורך חיסול חשבונות עם אויביהם. ישנם המציגים את היהדות ככזו שאין לה עניין במעשי נקם ושלכל היותר הרשתה לעצמה להתעסק מדי פעם במעשי קונדס שניתן היה לפרשם כביטויי איבה נקמנית ואחרים מציגים תפיסה שהיהודים ביצעו מעשי נקמה הלכה למעשה עד לרמת השפלת סמלי דת נוצריים, אלימות ורצח נוצרים בחג. הורוביץ מביא מדברי פרייזר שטען שמצא בחג הפורים תכונות של שכרות, התחפשות ושריפת דמויות באש, ואף שבעבר נהגו היהודים להרוג אדם אמיתי בשריפה או בדרך אחרת כגון תלייה או צליבה ולא רק בובה דוממת כסמל להמן. פרייזר רמז על קשר אפשרי בין מנהג זה לבין ההאשמות שבמחקר נוהגים לכנות כ"עלילות דם".

תיאוריה אחרת של גרץ, אותה  הורוביץ מביא, יוצאת נגד התיאוריה המייחסת ליהודים אגרסיביות, כוח ואלימות וטוענת כי בשל חולשתם באותה עת, כל שיכלו לעשות בחג כדי לבטא את איבתם היה לעג לדת הנוצרית וסמליה כחלק מאופיו "ההופכי" של החג וזאת לאור הלחצים הרבים שהופעלו עליהם מידי הנוצרים בתוקפה זו בחיי היום – יום.

הורוביץ טוען שלאחר גזרות תתנ"ו, על אף שהיהודים ידעו שהם עלולים לשם מחיר כבד על לעג זה, מי שהחליט למות על קידוש השם, הרשה לעצמו לעשות דברים שאחרים רק חשבו עליהם. ניתן למצוא דמיון בין מצב קידוש השם לחגיגות הפורים כי בשניהם שררה אווירת תעוזה והיפוכיות, כך שחג הפורים יכול היה להיות לא רק יום של "שמחה וששון" אלא גם יום בו ביטויי שנאה ונקמה נועזים כלפי הנוצרים היוו חלק מרכזי לצד הששון.

הסבר לתעוזה יהודית ביום זה נובע ממסורת ידועה שעברה מקהילה לקהילה אך ייתכן גם לפי הורוביץ שנבע באופן ספונטני. היהודים אשר היטיבו לבם ביין, קלטו בבית הכנסת את האווירה האנטי- נוצרית שבסליחות לתענית אסתר, שמעו את דברי המגילה על שלטון היהודים בשונאיהם ואת הברכה "הנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו" ייצאו לבקש ולהשיג נקמה, ולאורך הדורות "נתברכו" בפורים בהעזה יתרה.

הורוביץ לא מעמיק יתר על המידה בתגובה הרגשית או המעשית הנוצרית להתנהלות היהודית בפורים. למרות שהדעות חלוקות בנושא מה בדיוק עשו או הרשו לעצמם היהודים בפורים, ועד כמה תופעות קיצוניות בהקשר לחג הפורים היו נפוצות, ניתן לחבר את רוח דבריו של הורוביץ לגישתו של יובל ולהניח כי התנהגות יהודית שכזו יכלה לפעול באחת משתי דרכים על הנוצרים: היא יכלה להצדיק ולהעמיק בקרבם את התחושה כי היהודים הם מיעוט מדוכא המחכה ומתכונן לשעת כושר לנקמה ברוב הנוצרי המדכא ובנוסף חלק מהמעשים היהודים בפורים ניתנים  לפירוש ברוח התואמת את עלילות הדם, ואלו יכלו לשמש בסיס או עדות לרוח העלילות.

על מקום הדם בחשבון הדמים בין הדתות

יהדות אשכנז ייחסה חשיבות לזכירת ואזכור דם היהודים הנשפך כדי לעורר את האל לנקמה בגויים באחרית הימים. לדם תפקיד משיחי ככוח המעורר את חרון אפו של האל ואת יצר הנקמה שלו ולכן נוצרו גם "ממורבוכים" ביהדות אשכנז המציינים את שמות הנספים היהודים, הזכרת הנשמות מתייחסת אל האל הזוכר שינקום את מותם.  מנגנון רישום שמות הנספים מלמד על עומק חדירתה של תפיסת הנקמה המשיחית לעולם הדתי של יהדות אשכנז בימה"ב. השימוש בביטוי "השם ינקום דמו"  על מי שנהרג בידי גויים , מעידה כי הנקמה היא עונש על שפיכת דם ולכן אינה נקמה רגילה, אלא נקמת דם. ככזו נתפסה כמרכיב אינטגראלי בגאולה. כיוון שהאל אינו אדיש כלפי דם יהודי שפוך, קורבנות שנפלו על מזבח האמונה אינם קרבנות שווא והם אולי אלו שיניעו את תהליך הגאולה.

בכרוניקות של תתנ"ו מודגשים הסיפורים העוסקים ביהודים שהרגו את עצמם או את יקיריהם ולא אלו שנהרגו בידי נוצרים.  הדגש המושם על הקרבה עצמית או הקרבת  אחרים  מעניק למעשים אלו נופך של "קורבנות". אלו לא מעשי הרג פשוטים אלא חלק ממערכת סימבולית מפותחת המעניקה להם מעמד טקסי. ספרות המחקר עוסקת בדמיון הרב בין מקדשי שם אלו לבין המרטירולוגיה הנוצרית, ומסיקה כי אמירה יהודית אפשרית כלפי הנוצרים היא התרסה כי קדושת מותם גדולה משלהם.

יובל טוען שיש משהו בדמיון זה אך יש לזכור שהמרטירולוגיה הנוצרית התנגדה להתאבדות או להריגת הזולת.  בדומה להלכה היהודית, המרטירולוגיה הנוצרית רואה את שיא החובה הדתית בנכונות המאמין לדבוק באמונתו אף במחיר הריגתו בידי אחרים, אך לא במחיר התאבדות או הרג קרובים, ולכן אין מקבילה נוצרית להתנהגות המיוחסת למקדשי השם בתתנ"ו וגם ההלכה היהודית אינה מכירה בהתנהגות שכזו.

כדי להבין אידיאולוגיה זו של מקדשי השם אנו זקוקים לקשר את הגישה המשיחית הנוקמת, האומרת כי  יש לדם מקדשי השם אפשרות לעורר את האל לצאת למלחמות הקודש שלו, כך שהם בעצם חיילי "צבא מרום" שנפלו בקרב ומותם לא היה לשווא.

תפיסה משיחית זו שתפסה  מקום משמעותי באשכנז במאה ה- 11 עמדה נגד תפיסה נוצרית משיחית שראתה את מסע הצלב לירושלים כהתגשמות חזון משיחי שכחלק ממנו ינוצרו היהודים והפגאנים כולם. הדבר מסביר את שאיפותיהן של קבוצות צלבניות לנצר יהודים בדרכם לירושלים. סירובם של היהודים להתנצר גם במחיר מוות יכול להתפרש כניסיון סיכול ציפייה משיחית נוצרית.

מות הילדים בתתנ"ו הוא פולחן הדם בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לזעזע עולם של מעלה והוא מתואר בצורה החריפה ביותר בפיוטים כיוון שנחשב לשיא השיאים של אידיאל ההקרבה העצמית ורב כוחו לעורר את חמת האל הנוקם.  סיפורי הקרבת הילדים עוררו את זעם העירוניים והביאו להסגרת אותם יהודים לידי הצלבנים. יובל מספר על קיומה של אופוזיציה חריפה להקרבת ילדים לשם קידוש השם בקרב יהדות אשכנז אך יישומה בספרות מועט כי הושתקה או שתקה מעצמה עם הזמן כך שקשה להעריך נכונה את כוחה או היקפה.

יובל טוען כי על אף שלא ברור האם מקדשי השם כיוונו את מעשיהם גם כלפי דעת הקהל הנוצרית אך ברור כי השפיעו עליה עמוקות. אין מקורות רבים המעידים על טיבה של השפעה זו אך הקיימים מספיקים כדי להוכיח שהתנהגות זו יצרה  רושם שלילי על דעת הקהל הנוצרית. נוצרים שחזו במעשי מקדשי השם ניסו להצילם וכינו אותם אנשים רשעים . ידועות תגובות של מנהיגים נוצריים שמחו בפני היהודים על התנהגות זו ואף עצרו אותם כדי  למנוע מהם להרוג יהודים אחרים. הם היו מוטרדים מהתאבדות יהודים או הריגת ילדים בידיהם וראו בכך מעשים נוראיים ושטניים.

השקה בין סיפורי דמים יהודיים לנוצריים

בדורות שלאחר תתנ"ו, אצל היהודים והנוצרים פולחן הדם היהודי תופס מקום משמעותי בתודעה, אם במרכזיותו עבור היהודים ואם ביחס השלילי של הנוצרים כלפיו. על רקע זה ניתן להבין את הופעת עלילות הדם הראשונות באירופה, כ – 50 שנה אחרי תתנ"ו, כפרשנות נוצרית נוספת עוינת ומעוותת לפולחן הדם היהודי והיא עלילת הרצח הפולחני, עלילת הדם.

בשני מקרים, מתוארים היהודים כעוסקים בפולחן שיש בו קרבן אדם. במקרה הראשון ככאלו המקריבים את ילדם, מה שנחשב למעשה מופתי ובמקרה השני כהורגים ילד נוצרי מה שנחשב למעשה מאוס. ההבדל העיקרי בין עלילות הדם לעלילות קדוש השם הוא בשאלה את מי הורגים היהודים, את ילדיהם או את ילדי הנוצרים.

בקרב היהודים והנוצרים כאחד, נפוצו במהלך המאה ה – 12 פרשנויות למעשי היהודים בתתנ"ו. הפרשנות היהודית ראתה בהם עלילות גבורה והייתה חיובית בעוד שעלילות הדם היוו הד מעוות לפרשנות הנוצרית אשר ראתה את מאבק היהדות בנצרות כאוניברסאלי ובעל מימד משיחי.

יובל מדגיש כי בבואו להציע הסבר מדוע עלילות הרצח הפולחני החלו דווקא במאה ה – 12 הוא לא מתכוון כי ישנה סיבה יחידה וישירה אלא כוונתו להצביע על נסיבות שעוררו את עלילות הדם ולהסביר כיצד כזבים אלו הצליחו לשכנע חוגים נוצריים מסוימים בתקופה ההיא.  הוא עושה זאת ע"י הנחת קשר בין עלילות אלו כנגד היהודים לדפוס כלשהו הקשור בהתנהגותם.

התקופה, תקופה של פרעות ביהודי גרמניה במהלך מסע הצלב השני, כאשר גרמניה מהווה נתיב מעבר של הצלבנים. הצלבנים נזכרו במות הקדושים היהודי במהלך מסע הצלב הראשון והתנהגותם במהלכו כאשר התאבדו ורצחו את יקיריהם, מעשים שפורשו כעדות לרצחנות היהודית ולנכונותם לעשות הכול כדי לפגוע בנצרות, וזה הרקע, עליו יש להתבסס בהבנת היווצרות עלילת הדם נגד יהודי וירצבורג.

בניסיונו לעמוד על הסיבות שאפשרו לעלילות הדם אחיזה כה רחבה בדעת הקהל הנוצרית בעת ההיא טוען יובל כי ההשקפה שיהודי מסוגל לרצוח נוצרי מתוך שנאתו לנצרות לא הייתה חידוש, אך הדימוי המרטירי של היהודים על רקע גזירות תתנ"ו תרם תרומה מכרעת לקניית האחיזה של עלילות הדם בתפוצה רחבה.  יובל (שם, 185) מסביר כי העובדה המוזרה שהמקור המפורט ביותר אודות עלילות הדם (לפחות עד עלילת הדם בטרנטו  ב – 1475) בימי הביניים הוא עלילת הדם הראשונה. עלילה זו  מקורה באנגליה, שהייתה מרוחקת ממוקדי השמועות שהיהודים הם גורם רצחני ומסוכן. לכן, היה צריך להפעיל יותר מאמצי שכנוע של הציבור ו"לעשות נפשות" לעלילה כדי שתתקבל בעוד שבארצות אירופה, לציבור היה ברור ומובן כי היהודים הורגים נוצרים לצרכי פולחן וכמעט ולא היה צורך בשכנוע.

טענתו של יובל היא, שהאשמת יהודים ברצח פולחני של נוצרים נחשבה במאה ה – 12 כמובנת מאליה, תחילה בגרמניה ואח"כ באנגליה ובצרפת. יובל מסביר את גרוש היהודים מצרפת ב – 1182 ע"י מלך צרפת  בהתגברות השמועות על מעשי רצח פולחניים שמבצעים היהודים. בארצות הים התיכון ובספרד בפרט, האשמה זו כמעט ולא נקלטה לפני 1350 וניתן לקשר עובדה זו ליחס המאופק של היהודים במקומות אלו כלפי רעיון השם ולתפיסתם המשיחית של הגאולה המגיירת ולא הנוקמת.

כאשר בוחנים את המניע המוצע ע"י הנוצרים לרצח הפולחני של ויליאם מנוריץ (שם 187) בעלילת דם זו, מוצאים שהיא נקמה יהודית כנגד הקללה של ישו שבגינה גורשו מארצם. לכן קבעו שבכל שנה יקריבו נוצרי אחד לאלוהיהם, ושהם זקוקים לדם אדם כדי להשיג את חירותם ולשוב לארצם. המניע לפשע מתואר כבעל מימדים אוניברסאליים: הנקמה בגויים היא תנאי הכרחי בתהליך המשיחי ודרכה מקווים היהודים לשוב לארצם.

סיכום

בעבודה ניסיתי להציע הסבר לאופן ולסיבות שהביאו להתפתחות עלילות הדם נגד יהודים באירופה בימה"ב.

הגישה שניסיתי להציג מקדישה מקום מרכזי למוטיב ומיתוס הדם בשתי הדתות ולכך שלדעתי נוצר סביב עלילות הדם מעין מעגל סגור של נקמה ודם שניתן לכנות גם כ"נקמת דם":

תחילה, האשמה נוצרית בנוגע לאחריות היהודית בצליבת משיחם ישו, אחר כך, הצלבנים במסעות הצלב הראשונים יצאו בין היתר לנקום ביהודים על אשמתם זו. יהודי אשכנז, פיתחו באותה עת תפיסה משיחית הרואה קשר בין נקמה בגויים לגאולה ואת חזון אחרית הימים במות כל הנוצרים. לצורך כך, הועלתה על נס פעולת מות הקדושים היהודי ושוב הדם תופס מקום מרכזי בסיפור.

הנוצרים שהחזיקו בתפיסות משיחיות משל עצמם וכן במרטירולוגיה משלהם התקשו בפירוש המעשים והקנאות היהודית, פחדו מהמקום המרכזי שתופסת הנקמה בהם בחזון המשיחי היהודי (דבר שיכלו לראות לו סימנים בחג הפורים היהודי). דבר זה עזר בגיבוש ההשקפה שיהודי מסוגל לרצוח נוצרי  ובשילוב עם הדימוי המרטירי של היהודים על רקע גזירות תתנ"ו, שהעיד מבחינתם על הרצחנות היהודית שיכולה לנבוע מתוך שנאה לנצרות. עלילות הדם התפתחו כתגובה מעוותת למקרי הקרבת הילדים היהודים סביב תתנ"ו כאשר ההבדל המרכזי מהסיפור ההרואי היהודי הוא בזהות הקורבן. מנטגן (תשנ"ד) סיכם גישה זו בכך שרקע אפשרי לעלילות הוא הציפיות המשיחיות של היהודים, מניעיהם הקשורים והמקדמים את הגאולה "לקידוש השם" וההד שעוררו מעשי ההתאבדות היהודיים על הנוצרים. דבר זה רמז לנוצרים כי היהודים זקוקים לדם לצורך גאולתם ומנהגי פורים אליהם התייחסתי אפשרו מחשבה כי דם מבוקש זה יכול להיות נוצרי ושתאוות הרצח היהודית שהתבטאה במעשי הקרבת הילדים על קידוש השם היא גם כלפי ילדים נוצרים.

מושגים מרכזיים נוספים אליהם התייחסתי לצורך הסבר תופעת התפתחות עלילות הדם הם "רוח הזמן" הצלבנית משיחית קיצונית יותר והיהודי בתור "האחר" הזר והמפחיד בחברה נוצרית הגמונית בה  מהווה היהודי  כר פורה להטלת הפחדים האנושיים העמוקים ביותר.

ניסיתי לעמוד על הקשר שבין עלילות הדם לחגים היהודיים – חגים בהם מנהגים יהודיים יכולים היו להתפרש כחריגים, מוזרים ואף מאיימים, מה שיכול היה להוות עדות או מקור השראה לפיתוח העלילות.

מנטגן טוען, כי יוצרי עלילות הדם הראשונות התבססו ביצירתן על עובדות מוכרות בנוגע ליהודים שלא הובנו כהלכה וזה נתן להם איזשהו בסיס של אמינות ועם גישה זו אני יכול להזדהות.

העובדה שבארצות ה"דרום" רווחו פחות עלילות הדם ובמקביל בארצות אלו התפיסה היהודית המשיחית הייתה פחות נקמנית מהווה לדעתי הוכחה משמעותית לתיאוריה שהצגתי.

מטרת עבודה זו לא הייתה לא במציאת אשמים ולא בהסרת אחריות על מעשה נפשע או פיתוח  תפיסה קיצונית המאמינה ומייחסת מעשים שטניים כעלילות הדם לקבוצת אנשים, אך כן באה להראות את הרקע הדיאלוגי על הדומה והשונה בין הדתות שהביא להתפתחות הלך רוח זה.

ביבליוגרפיה

1.         הברמן, א"מ, ספר גזירות אשכנז וצרפת, ירושלים, 1945.

2.         הורוביץ, אלימלך, "ונהפוך הוא': יהודים מול שונאיהם בחגיגות הפורים",ציון  נט (תשנ"ד), עמ' 168-129

3.         יובל, ישראל יעקב, "הנקם והקללה, הדם והעלילה (מעלילות קדושים לעלילות דם)", ציון נח (תשנ"ג) עמ' 90-33.

4.         יובל, ישראל יעקב, שני גויים בבטנך : יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, עם- עובד, תל- אביב, 2003.

5.         לימור, אורה, בין יהודים לנוצרים, כרך ה', יח' 9, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, 1998.

6.         מנטגן, גרד, "היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם", ציון נט (תשנ"ד), עמ' 349-343.