ראשית היוזמות לגילויים הימיים

כולם מכירים את המושג – "אמריקה הלטינית" . במשרד החוץ אפילו יש לזה קיצור –  "אמ"לט".

ידוע כי  שם  מדברים  ספרדית  או  פורטגלית  (ברזיל).  מקאו,  ליד סין, "הוחזרה"  לסינים  לפני כ- 8 שנים מידי פורטוגל.  באנגולה ובמוזמביק  שבאפריקה  מדברים  פורטוגלית.

כאשר אני מגיע עם קבוצה לספרד בחודש אוקטובר, אני יודע כי ביום ה-12 בו הכל יהיה סגור- זהו יום החג הלאומי של ספרד כי זה התאריך בו קולומבוס הגיע אל אדמת אמריקה.

ברצוני לכתוב על סיפורם של שלושה אנשים, שונים, בתקופות שונות של ההיסטוריה העולמית, אשר סיפוריהם כרוכים אחד בשני ויחד הביאו לפריצה האדירה של התרחבות העולם הידוע, ליציאה  הגדולה אלהים  כחלופה  לדרכים היבשתיות.  בעקבות פעילותם שונו פני העולם – תחילת  המאה ה- 16  היתה שונה לחלוטין מתחילת  המאה ה- 15 באין -סוף משתנים אך בראשם – תפישת העולם,  ידיעת הגיאוגרפיה העולמית,  נתיבי השיט,  הקרטוגרפיה בכלל והימית בפרט, ועוד.

שלושה אלה הם: הנריקה הספן מפורטוגל,  כריסטופר קולומבוס, איש גנואה,  ותלמי האלכסנדרוני.

את קולומבוס זוכרים יותר. על שמו ישנה מדינה- קולומביה,  התקופות והתרבויות הקדומות באמריקה נקראות "פרה- קולומביאניות".  בברצלונה  בספרד מתנוססת דמותו על עמוד,  ליד נמל העיר,  לזכר העובדה שכאן ניתנה לו ההרשאה לצאת למסע הראשון.  בקתדרלה  שבסיביליה נמצא ארונו,  נישא על כתפי  4  אבירים המייצגים את  הממלכה הספרדית בזמנו.

את פסלו של הנריקה אנו מוצאים  באנדרטת המגלים בחוף הים  בבלם, ליד ליסבון,  המצבה שנתרמה בשנת  1960  ע"י  דרום אפריקה  במלאות  500 שנים למותו.

הדחף העיקרי,  הענייני,  מעבר לרוח האדם  ששאפה ושואפת תמיד לגילויים,  והרחבת הידע  וההרפתקנות, היה הרצון  והצורך לפתח  את הקשר בין  אירופה  לבין  המזרח הרחוק ,  דרך הים,  כדי  לעקוף  מכשולים שונים,  מדיניים,  טכניים  וצבאיים ,  שהיו בדרכי היבשה.

אי אפשר לדון  בפתרונות בלי להציג, באופן כללי, את מה שהיה קודם לכן.

מאז ומעולם היה סחר בינלאומי.  סחורות עברו מכל  כיוון לפחות  במשך  10,000  השנים  האחרונות. מהמזרח הרחוק  לכיוון מערב אירופה  עברו סחורות  כגון: משי, תבלינים, מלח, אורז, שמנים, שקדים, קני- סוכר  וכד', בשתי דרכים עיקריות: הדרך היבשתית  הקרויה,  עד היום,  בשם "דרך המשי"  מסין דרך קשגר, סמרקנד,  בוכרה  ודרך הים הכספי. אפשרויות חלופיות היו או צפונה לים הכספי,  דרך אסטרחן,  אל הים השחור, או דרומה לו , דרך בגדד אל תורכיה וממנה, אל נמלי אירופה.

הדרך הימית או המשולבת– מסין להודו ואל המפרץ הפרסי. מכאן  בשיירות יבשתיות, למשל  "בדרך הנבטים" המדברית אל נמל  אלכסנדריה  שבמצרים או אל נמלי עכו וצור ומשם,  בדרך- הים, מערבה.

המוצר החיוני ביותר היה הפלפל, לא כל-כך בשל טעמו אלא בעיקר בשל כושרו לשמר בשר. באין מספיק מיספוא לבהמות בימי-החורף, היו האיכרים האירופאים נוהגים להשאיר לעצמם, למתן חלב וכן לצורך רביה, רק מספר קטן של בהמות. את השאר היו שוחטים ומשמרים כדי שיהיה מה לאכול בחורף. השימור העיקרי היה נעשה ע"י מלח אך היה צורך גם בכמויות גדולות של פלפל הן כסיוע לתהליך השימור והן כדי למתן את השפעת טעמו של המלח עצמו. כבר בתקופת הרומאים אנו יודעים על אניות שהביאו פלפל מהודו והאיים במזרח-הרחוק. בכל מתכון, כמעט, בספרי-הבישול הרומיים, היה מופיע הפלפל.

הערבים  השתלטו  במאות  ה-9 – 10 על כמעט כל נתיבי הים התיכון. הקשרים המסחריים בין אירופה לבין המזרח הרחוק פסקו כמעט לגמרי. במאה ה- 10 היו לונציה, פיזה  ואמלפי, אותן ערים באיטליה שעקב מיקומן הגיאוגרפי לחופי ימים, הפכו ל"אימפריות" ימיות , קשרים עם ביזנטון  ומשם הביאו סחורות מהמזרח.

מסעי הצלב  "גילו" לעולם האירופאי במידה רבה, כפי שקרה יותר מאוחר אחרי מלחמות נפוליון במצרים ובארץ-ישראל,  את המזרח.  תחילה המזרח – הקרוב  ודרכו את המזרח הרחוק.  המעצמות הימיות ונציה, גנואה ופיזה,  אשר שימשו מובילות-ימיות לכוחות הצלבנים,  קבלו רובעים משלהן בערי החוף ורישיון סחר. סוחרים מטעמן סחרו בדרכים היבשתיות עם המזרח.

במאה ה- 13 קמה  האימפריה המונגולית – טאטרית.  החלה תנועה של נזירים קתוליים אליהם  כדי לנצרם. התגלו דרכי יבשה חדשות  שלא היו ידועות.  דרכים אלה,  בעקבות סיפורי ההצלחה של הנזירים שחזרו (רבים נהרגו בדרך),  משכו סוחרים שונים.  הידועים בהם היו בני משפחת פולו – אביו ודודו של  מרקו פולו ואחר-כך הוא עצמו. במשך עשרות שנים של מסעות חלוציים בדרך היבשה, פרח המסחר. מעבר לסחורות השגרתיות הגיע גם הנייר ושינה במידה רבה את החיים במערב, בוודאי לאחר המצאת הדפוס.  האימפריה המונגולית  נפלה בשלהי  המאה ה- 14  עם מרד הסינים בחאנים המושחתים האחרונים. נסיכים מונגוליים נלחמו בינם לבין עצמם.  הדרכים  שהיו בטוחות למסחר –נחרבו ועברו מיד ליד. סמרקנד שהיתה נתיב מעבר הומה הפכה   לעיר חורבות.  המעבר היבשתי לסין הפך לבלתי עביר לאירופאים. בהמשך התפשטו התורכים-עותומנים בחלק משטחים אלה.  הצורך בהמשך יבוא סחורות למערב היה קיים,  בין אם למוצרי מותרות  כגון משי ומוצרי שנהב לאוכלוסיה עירונית המתפתחת ומתעשרת במערב,  ובין אם  לתבלינים ששימשו הן לטעם והן  לשימור המזון.

גורם נוסף,  שהיווה דחף לאירופאים לגלות דרכים נוספות למזרח,  היה הסיפור על  מלך-כהן  בשם יוהנס פרסביטר  שהשתלט על ממלכה נוצרית בהודו הרחוקה  (אגב, המילה הודו התייחסה לא רק לתת-יבשת אלא לכל המזרח הרחוק,  בהכללה),  שניצח כבר את המוסלמים בממלכתו והבטיח לכל איש נוצרי,  החל בעמנואל הראשון  ,קיסר ביזנטיון , והמשך בלואי ה- 9   "הקדוש"  מצרפת, איתם, לכאורה, היה לו קשר, לסייע בהבאת רוח הנצרות לעולם הרחב.  הנריקה הספן,  אליו נגיע מיד,  נחשף לסיפורים אודות יוהנס פרסביטר כבר בילדותו וחלק מהדחף שלו היה ליצור  איתו,  סוף כל סוף,  קשר.

"הנריקה הספן"

פורטוגל  שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי  והתברכה בנהרות עמוקים היורדים אליו. לחופיה נבנו במהלך השנים  ערים ונמלים וספניה נודעו, בעיקר,  כדייגים (לא סתם אנחנו אוכלים סרדינים פורטוגליים) וכספנים אמיצים.

הרבה אירועים היסטוריים חשובים אירעו עקב  נסיבות שוליות, לכאורה , שבפני עצמן  אינן חשובות  אך בדיעבד, שינו את פני ההסטוריה. סיפורם של שלושת האנשים אודותם אני מספר, רצופים אירועים משניים כאלה וכן" הקשרים" בינהם שאילולי נוצרו היו שונים מאוד פני העולם או, לפחות, היו משתנים לוחות- הזמנים שלו.

בשנת 1385 עלה על כס השלטון בפורטוגל,  ז'ואאו הראשון,  מייסד שושלת "אויש", בנו הממזר של המלך פדרו.  ב- 1411  ביקש לחגוג ברית ידידות  עם קסטיליה, בה נלחם עד-כה,  על השלטון בפורטוגל, בטורניר אבירים, כפי שהיה מקובל אז, שימשך שנה שלימה. בניו הנסיכים הציעו לו ,כחלופה לטורניר, לכבוש את סיאוטה, מבצר מוסלמי ומרכז סחר בצפון אפריקה,  מול גיברלטר, כדי  "לכפר בדם מוסלמי על הדם הנוצרי שנשפך במלחמות" (יש לזכור כי עדיין, בתקופה זאת, התקיימה ממלכת גרנדה המוסלמית על שטח נוצרי בחצי האי).

בניית הצי לצורך ההתקפה הוטלה על בנו השלישי  הנסיך הנריקה, בן ה- 19.  הבחור ישב ובמשך שנתיים תיכנן  ובנה צי בעיר הנמל הצפונית  אופורטו. חיילים וספנים אומנו למשימה ובסופו של דבר, לאחר שכל העולם הנוצרי עוקב אחר ההכנות והאפיפיור גרגוריוס ה- 12  מבטיח  את כל ההטבות הרוחניות האפשריות למי שיפול בקרב,  יצא הצי לדרכו.

ב-         24  באוגוסט 1415 הותקפה סיאוטה ונפלה כפרי בשל.

הנסיך הנריקה שהה במקום חודשים מספר לאירגון  הצבא  כנגד התקפות מוסלמיות. בינתיים למד ואסף מידע על הארצות בתוך יבשת אפריקה מהן הגיעו הסחורות לסיאוטה.  בעיקר למד את השיטה להשגת כמויות גדולות של זהב  שניתן היה להשיג בתמורה לסחורות זולות ופשוטות.  הדחף לצאת בעקבות הסחורות בער בו אך כיוון שראה עצמו, יותר מכל,  כצלבן,  תיכנן תכניות לארגן צי לכיבוש  גיברלטר, שנכללה במסגרת ממלכת גרנדה המוסלמית,  ובכך לשלוט על המעבר הימי מהים-התיכון מערבה ומזרחה. אביו המלך  לא אישר את המבצע,  למרות שהכל כבר היה מוכן למבצע.

הנריקה נעלב.

(יש להניח שהמלך לא טרח להסביר לו את הסיבה לסירובו לאשר התקפה נגד גיברלטר.אני מניח שחשש שמלכי קסטיליה לא יראו בכך סיוע נוצרי לשחרור אדמת ספרד מנוכחות מוסלמית, כפי שבעבר כוחות מאירופה הסיטו נתיבם ובמקום לנוע מזרחה, לעבר ארץ-ישראל, בתקופת מסעי- הצלב – פנו מערבה והשתתפו ברקונקויסטה. מלכה הראשון של פורטוגל, אפונסו הנריקש, היה הרי צאצאו של נסיך בורגונדיה מצרפת שלחם במוסלמים בצפון ספרד. ז'ואאו ה-1 חשש, בודאי ששליטי קסטיליה יראו בצעד כזה נסיון פורטוגלי לכבוש לעצמם נתח מאדמת ספרד, וכך היתה עלולה לפרוץ שוב מלחמה קשה בין פורטוגל לקסטיליה.

במאמר מוסגר, כי הרי אני עוסק בנקודות-מפנה בהיסטוריה של 3 הדמויות, שהמפגשים בינהן הביאו למה שהביאו, אני יכול לשבת ולחשוב מה היה קורה אם גם המלך זואאו ה-1 היה נסחף בהתלהבותו של בנו והיה  כן מאשר את ההתקפה : היתה פורצת מלחמה, כוחות שונים באירופה כמו צרפת אנגליה והאפיפיור היו חוברים לשני הצדדים במלחמתם, העותמנים היו מגבירים את לחציהם במזרח –זאת בקיצור– אך, לעינייננו- הנריקה היה זכור לעד בתור "הנריקה כובש גיברלטר" ולא בתור "הנריקה הספן", הוא לא היה שולח משלחות סביב אפריקה ולא מקים את בית-הספר בסגרש, קולומבוס לא היה נסחף לחופי- פורטוגל ליד סגרש ונחשף לפעילות, וכולי וכולי.

אך הנריקה נעלב והעלבות זאת היא הארוע המקרי שגרם לשינוי פני-העולם).

הוא פרש מחצר המלוכה  החוגגת  בליסבון  והקים לו מטה פעולה  בכיף ויסנטה,  הנקודה הדרומית מערבית של פורטוגל ושל אירופה כולה.  במקום שנקרא סגרש  הקים מערכת של איסוף ידע ופיתוח ימי ראשון במעלה, ונהפך מ"הנסיך הנריקה"  ל"הנריקה הספן"  "DOM ENRIQUE NAVIGADOR"  גם אם לא היה כלל איש-ים!

פעולותיו קידמו בצורה בלתי-רגילה את נושא הספנות ועסקו בהיבטים הבאים :

הקארטוגרפיה :הוא ידע שלשם התקדמות אל הבלתי-ידוע יש לאסוף מידע באופן סיסתמטי ומדעי. הוא הורה "לזרוק" לאשפה את כל הקאריקאטורות של שדים ורוחות מנשבות שקישטו את המפות המוכרות והתחיל במסע מתוכנן ומאורגן להפליא (בלי מחשבים…)של איסוף מידע חיוני. הוא עודד את מפקדי- האניות לרשום במסעותיהם כל בדל-מידע בדרכם ולסמנם על המפות שהיו בשימושם באופן מדוקדק. בתום כל הפלגה היו העתקי המפות האלה יחד עם יומני האניות ("הלוג-בוק") מובאים אליו, לסגרש. מכל עבר הגיעו אליו ספנים, סוחרים, חוקרים,בני עמים שונים – חוץ מהיהודים, עליהם אכתוב בהמשך, באו ערבים, איטלקים בני גנואה וונציה, סקנדינבים ועוד. המידע צורף, פרט לפרט, הועלה על מפות והוחזר לספנים על-מנת שיהיו בידיהם כלים מעודכנים יותר. בהמשך, כאשר התחילו המסעות סביב אפריקה, מאחר והשיטה כבר היתה לשיגרה, נאסף מידע לא רק על החופים אלא אף על פנים היבשת. מידע זה כלל שמות אזורים, הרים ועמקים, שמות ישובים ושבטים החיים שם. באופן זה הלכה מפת העולם והתמלאה ידע אמיתי ולא מיתי.

אמצעי-ניווט :כדי שאניותיו תוכלנה להפליג למרחקים היה צורך גם בפיתוח אמצעי ניווט מדויקים יותר. הוא הכניס, מעשה שיגרה, את השימוש במצפן המגנטי, שאמנם היה ידוע ומוכר אך השימוש בו לווה עדיין בחששות ופחדים ואמונות טפלות שנבעו מאי-הבנת התופעה. אנשיו שיפרו את "מטה-יעקב", באמצעותו אפשר היה לבחון את הזוית אל השמש, ממוט מוצלב פשוט למקל עם מיפרק נע שאיפשר דיוק בתצפיות. בהמשך יוכנס לשימוש שיגרתי האצטרולב המסובך והעדין.

בניית אניות מתאימות :כדי להפליג לימים רחוקים ובלתי- מוכרים היה גם צורך באניות מתאימות. האניות המקובלות אז, הבארקות הכבדות או הקאראקות הוונציאניות, שהגיעו לנפח של כ-600 טונות, היו כבדות מדי. הן היו יעילות למסחר, בדר"כ בתחומי הים התיכון, וככל שהיו גדולות יותר נשאו יותר מיטען ועל-כן היו יותר ריווחיות. ספינת-מחקר אינה מובילה סחורות אלא ידע. על-כן אינה צריכה להיות גדולה אלא, דווקה, גמישה וקלילה על-מנת שתוכל לחזור בביטחה על דרכה.

כך הומצאה הקאראבל של הנריקה, אניה קלה בת כ-50 טון, אורכה כ-20 מטרים ורוחבה כ-6. היא אוישה על-ידי צוות של כ-20 ספנים. השוקע (עומק ה"בטן") הרדוד  שלה איפשר גישה סמוך לחופים. שלושת מפרשיה איפשרו לה תימרון מהיר ואפשרות קלה לחזור לנמל המוצא. לא סתם היו 3 ספינותיו של קולומבוס מסוג הקאראבלה, שנחשבה לספינה הטובה בימים.

לאגוש, המרוחקת כ-10 קילומטרים מסאגרש, נהפכה למרכז לבניית קאראבלות. מסביבה התפתחו תעשיות-משנה של מפרשים, חבלים ועוגנים.

ריכוז כל הנושא הימי, על נושאי- המשנה, תחת מסגרת אחת- איסוף המידע, העלאתו על הכתב ועל המפות, בניית מכשירי-ניווט ובניית האוניות עצמן – עשו את פורטוגל למובילה בתחום.

עדיין, אם לא עושים שימוש נכון ומלא בכל הידע שמצטבר – חבל על העבודה. כאן אני חוזר לחזונו המרחיק של הנריקה.

אין כל מידע שהנריקה חשב על  פתיחת נתיב – ימי  להודו סביב אפריקה.  אמנם כבר לפניו, בסוף המאה ה- 13,  יצאו דרומה ספנים  מגנואה,  האחים ויולדי,  אך לא חזרו. מלחים זרים, כנראה גם בני גנואה, גילו במאה ה-14 את האיים האזוריים, הקאנאריים ואת מאדירה. ברור כי,  כפי שציינתי,הוא  רצה למצוא את המקור לסחורות היקרות, בדרך- הים  וכן ברור שהיה לו דחף עצום של "מגלה-עולם" לצאת אל הבלתי ידוע  כדי לראות,  בסוף,  מה יצא. גם אם למסעותיו היו תוצאות ברורות של התיישבות, קולוניאליזם, נראה שזה לא מה שדחף אותו. הוא נע קדימה ועוד קדימה, לשם הידע הטהור, חשיפת הבלתי-ידוע.

פן נוסף אותו יש לזכור באישיותו של הנריקה הוא, מחד, היותו אדוק מאוד בדתו, בהשפעתה של אמו, פיליפה מלנקסטר. מאידך, כדרכם של הרבה בני-דורו האמין, גם הוא, באמונות טפלות. הוא גדל והאמין כי על-פי מזלו, כפי שגזרו עליו הכוכבים,  הוא "עתיד לקחת חלק במבצעים גדולים שמטרתם לגלות דברים בלתי-ידועים".

כדי להבין יותר את  גדולת רוחו  של הנריקה הספן, ואת הנחישות בה היה עליו לפעול, עלינו להביא בחשבון נתונים נוספים, מעבר למה שהצגתי כבר, שעמדו לפניו ולפני עולם-הספנות כולו באותם ימים :

דבר בסיסי אותו  יש לזכור הוא כי ספנים,  יותר מכל בני אדם אחרים , האמינו באמונות תפלות  וידעו היטב כי רבים הסיכויים של  כל יורד ים ובמיוחד מי שיוצא לים העמוק – לא לחזור משם. הפחדים נבעו מכמה סיבות :הידע שהיה לעולם אודות מקומות רחוקים היה מבוסס, במקרים רבים, על אגדות ועל הפרזות בלתי-רגילות. הגיאוגרפים הקדומים, מאוד לא אהבו לכללול במפותיהם ובתיאוריהם את צירוף המילים "טרה-אינקוגניטה", היינו,ארץ לא-נודעת. וכאשר היה חוסר במידע אמיתי, הישלימו אותו, כאמור, באגדות. כך ידע העולם שישנם מקומות בהם הוקרבו קורבנות-אדם תוך כדי ריקודים על גחלים לוהטות, ישנם חתולי-יער שהשתן שלהם נקרש לקשיות של אבן יקרה, ישנם אנשים בעלי ראש-כלב, אנשים עם 4 עיניים ומקומות בהם הנמלים הן בגודל  כלבי-מאסטיף. בחלקים אחרים של העולם היו שבטים שכפות רגליהם פנו לאחור, אנשים בעלי ראשי-כלב או אנשים שלהם רגל אחת אך היא היתה כה גדולה עד שיכלה לסוכך עליהם מפני השמש. אלה היו רק דוגמאות. אמנם הן מבוססות על כתביו של תייר בן המאה ה-3, אך הן שרדו והיוו חלק מה"תרבות" של ימי-הביניים. עם כל זאת ש"רוח האדם" דחפה לגילויים, רוב האנשים היו עסוקים בפחדים ובחרדות קיומיות יום-יומיות ולא ראו מקום להוסיף עליהן צרות אפשריות אחרות.

גם לגבי יורדי-הים הותיקים, היוו המסעות החדשים בעיה בלתי-רגילה.

העולם הימי הקדום היה מורכב, קודם-כל, מהים-התיכון. לאנשי הצפון היו החופים המוכרים של צפון-אירופה. רוב התנועה הימית נעה לאורך חופים. במהלך אלפי-שנות ספנות, הוכר כל חוף, כל קפל-קרקע, כל הר וגבעה שניצפו מהים. המיגדלורים הקדומים סייעו רבות לניווט. יורדי-הים הים הקדומים גם הכירו היטב את גורמי-השמים וידעו, במידע רבה של דיוק, לכוון דרכם על-פי הכוכבים. אך היו אלה השמים שלהם ! בשעה שהתחילו להפליג דרומה, השתנו פני השמים ומנקודה מסוימת הפכו שונים לגמרי ועל-כן מאוד זרים ובלתי בטוחים.

דבר נוסף שחובה להביא בחשבון – עד אמצע המאה ה- 15  שררה האמונה, כפי שהתבססה על תורתו של תלמי האלכסנדרוני,  כי אפריקה היא  יבשת  עצומה,  לא עצמאית,  שמתחברת עם אסיה. הים  הסיני וההודי  נחשבו לים  סגור פנימי,  כפי  שהים התיכון הוא  ים פנימי.  אמנם, מאמצע המאה ה- 15  צוירו כבר מפות שמתארות את אפריקה  כיחידה נפרדת  ודרך ימית מקיפה אותה  ובאמצעותה, כביכול, אפשר להגיע מאירופה למזרח הרחוק.  אולם גם מפות אלה צוירו על-פי ועל-סמך  מחשבה בלבד ללא כל הוכחה מעשית.במהלך איסוף  המידע המייגע על ידי הנריקה  ושליחיו (כולל אחיו פדרו שהסתובב באירופה במשך 9 שנים ואסף ושלח כל מידע ומפה) , הוא התוודע גם לתיאוריה זאת,  של הקפת אפריקה מדרום וכך לאפשרות, התיאורטית, להגיע להודו.

דוגמה מובהקת להשפעה שהיתה לאמונה טפלה היתה האגדה על כך שצוק בוז’אדור הוא בלתי-עביר. ממש קשה יהיה לנו להבחין בכף על המפה (הוא מצוין כבליטה קטנה דרומה מעט מהאיים הקאנאריים, כאלף מילין צפונית לבליטה המערבית ביותר של אפריקה). השמועות שהפיצו ספנים מזה דורות, אמרו כי מעבר לכף אין כל התיישבות אנושית, שהים נהיה פתאום כה רדוד עד כי כל ספינה תעלה מיד על שירטון, כי זרמי-הים כה חזקים עד-כי גם אם ספינה תוכל להפליג דרומה מהכף, בשום פנים-ואופן לא תוכל לחזור .

מול כל אלה היה על הנריקה לעמוד. הוא ידע שאם לא יוכל להתגבר על החולשות האנושיות הטבעיות, שום דבר לא יתקדם. ואני מדגיש שזה לא שהוא היה יותר חכם. לא שהוא ידע דברים שאחרים לא ידעו. אבל בו היתה העקשנות והאמונה כי צריך לדעת להעיז !

בין השנים 1424-1434 שלח 15 משלחות על מנת שיפליגו דרומה, מעבר לכף, וכולן חזרו. כל משלחת חזרה עם סיפורים משלה מדוע זה בלתי-אפשרי להמשיך דרומה.

האחד שהצליח היה זיל איאנש, אציל, מבאי-ביתו של הנריקה. הנריקה גם אים עליו,מצד אחד, וגם הבטיח לו גמול כספי בגין הצלחה. איאנש פשוט הפליג לעומק הים, באיזור הכף ואחר חזר מזרחה והנה- הוא עבר !

משנשברה ההתנגדות הנפשית, המשיכו המשלחות להפליג במרץ.

לאט לאט,  במשך עשרות שנים,  הגיעו ספינותיו עד  סנגל,  ואח"כ יותר דרומה.  מכאן התחילו להביא סחורות  שהשיגו בחופים  וב-  1444  הובאו  200  שבויים  אפריקאים  שנמכרו כעבדים  בלאגוש (כך למעשה, החל הסחר בעבדים מאפריקה).  ב- 1445 הקיף הקברניט דיניש דיאש את כף  ורדה  ואח"כ את איי ורדה. ב-1460 הגיע פדרו דה-סינטרה אל סיירה-ליאונה.

באותה שנה  הנריקה הספן מת כאשר חקר אפריקה רק החל.

ההפלגות הופסקו פחות או יותר אך חודשו בימי המלך  זואאו ה- 2,  בן אחיינו של הנריקה,  ב-1484. בהמשך הקיף  ברתולומאו דיאש , ב-1487 את כף התקוה הטובה.  בסוף המאה הגיע  ואסקו-דה-גאמה אל  הודו  דרך המפרץ  הפרסי.

גואה היתה לבירת המושבה פורטוגלית בהודו. המשנה-למלך הראשון שם, פראנסיסקו דה-אלמידה, השמיד ב-1509 את הצי המוסלמי. יורשו בתפקיד, אפונסו דה-אלבוקרק כבש את הורמוז, את מאלאקה ופיתח יחסי מסחר עם סיאם, סין ואיי-מולוקאס, הם איי התבלינים.   משנות  ה- 20 של המאה ה- 16,  שלטו הפורטוגלים באוקיינוס ההודי  ובסחר עם המזרח הרחוק. הסחר העולמי לא נעשה עוד בציר מצרים-ונציה אלא דרך ליסבון.  פורטוגל היתה העשירה  בממלכות  העולם והמלך  מנואל  ה- 2 – לאיש העשיר בעולם.

(בשליש הראשון של המאה ה-16, נמצא את בני משפחת מנדס, אנוסים פורטוגליים, שותפים של המלך מנואל ה-1, בסחר התבלינים מהמזרח ).

למבקר בליסבון  ובמצבת המגלים בבלם,  פרושה  מפת הגילויים  על הרחבה שלרגלי המצבה,  עשויה משיש צבעוני ומתארת כל מסע ומסע.

(מסעותיו של קולומבוס  מתוארים על הקיר שמאחורי המפל הסואן  בפלאזה קולון ,  במדריד.)

תלמי-פטולמיאוס

תלמי היה יווני  שחי  באלכסנדריה  שבמצרים בשנים  90-168  לספ"נ. הוא  היה  מדען יוצא דופן  ונחשב לאביה של הגיאוגרפיה המודרנית .  גם כיום גיאוגרפים משתהים בהבינם את גודל פעילותו.  מלבד כתביו על אסטרונומיה,  מוזיקה  ואופטיקה כתב ספר על כל מלכי העולם שהיו ידועים עד ימיו וסיכם את מיטב המחשבה של ימיו. סיפרו הידוע ביותר הוא "האלמגסט", אודות האסטרונומיה.

בתחום  הגיאוגרפיה אימץ את הרשת (אותה הגו איראטוסתנס והיפארכוס, בני המאה ה-2 לפה"ס) שאיפשרה למקם מקומות שונים על מפות באופן מדויק בלא צורך להתחשב בגודל היריעה עליה מציירים את המפה. בספרו "גיאוגרפיה" הוא נותן את מיקומם המדויק, על קווי האורך והרוחב, של 8000 מקומות ישוב ידועים. רשת הקואורדינטות נשארה מאז הבסיס לגיאוגרפיה המודרנית.  הוא שהמציא את המונחים – קווי אורך ורוחב;  הוא הנהיג את המוסכמה ,  הנראית לנו מובנת מאליה,  של ציור המפה כאשר הצפון למעלה והדרום למטה  והוא שחילק את המעגל ל- 360  מעלות  וחילק כל מעלה ל 60 דקות וכל דקה שוב ל- 60 שניות.

האבסורד הוא שעם כל גדולתו של תלמי, העולם זוכר אותו, ויזכור אותו לעד, בגין שתי השגיאות הגדולות שעשה : –  הוא העריך  את  אורכה של כל  מעלה על כדור הארץ, ב- 50  במקום  ב- 70 מיילים ימיים (וקולומבוס עוד הפחית  10% מהחישוב). כמו-כן "מתח"  את  אסיה  מזרחה , הרחק מעבר למימדיה הממשיים,– עד 180 מעלות במקום   130 ובכך גרם למחשבה שהאוקינוס האטלנטי קטן בהרבה מגודלו האמיתי !

לא ברור מה גרם לתלמי להגיע לטעויות אלה- הרי עמדו לפניו חישוביו של איראטוסתנס על-פיהן היקף כדור-הארץ הוא כ-28000 מיילים ימיים (היתה כאן הערכת-יתר של כ-15 אחוזים אך עדיין זה הישג בלתי רגיל לתקופתו ). הוא בחר להסתמך על הערכתו של המתימתיקאי היווני פוסידוניוס שקבע את היקף כדור-הארץ ב-18000 מיילים בלבד!

הטעויות, כפי שהן, הגיעו לספרד המוסלמית כבר במאה ה-9, אך נעלמו שם. ידוע, אמנם, על קיומם של כתבי תלמי ביוונית, מתחילת המאה ה-13, אךכיוון שמעטים במערב ידעו אז לקרוא יוונית, לא זכו הכתבים לתפוצה רבה. רק  ב-1400, תורגמו לראשונה  ללטינית   והופצו באירופה המערבית , כאשר הובאו מקוסטנטינופול  לפירנצה בידי משפחת פטרוצי הידועה והעשירה, שוחרי-הידע.

ישאל כאן השואל, ובצדק – איך זה לוקחים דעה בת למעלה מ- 1000 שנים ומאמצים אותה ללא כל ביקורת ?

במאות ה-13 עד ה-16,התחוללה במערב,  ובמיוחד באיטליה, תנועת הרנסנס. אנשי התקופה רצו להחזיר לעולם את התפארת והחכמה והכח והאיחוד המדיני והתרבות הפורחת שאיפיינו, לדעתם, את התקופה הקלאסית, תקופת יוון ורומי. תוך חקירה והעמקה בכל התחומים הרלוונטים, התחזקה התודעה  שבמורשת הקלאסית, אליה רוצים  לחזור,  יש פוטנציאל  עצום  של ידע וערכים. על-פי תפיסה זאת, הידע של הקדמונים, המתבסס על מאות ואלפי שנות ניסיון, יסייעו לעולם הן להחיות מחדש את התפארת (וזה פירוש השם "רינסאנס" -לידה מחדש ) והן יהיו בסיס איתן להתפתחות קדימה.

כך התפתח מירוץ  אחר טכסטים קלאסיים  בכל מקום בו אפשר להשיגם: בספריות של מנזרים ברחבי אירופה,  בכנסיות,  בספריות של אספנים עשירים . הרבה "חומר" הובא מביזנטיון, שהיתה ממשיכתה הטבעית של האימפריה הרומית ושבתרבותה היו אלמנטים חזקים גם של התרבות היוונית. הידע הובא  אם ע"י משכילים משם  שבאו למערב  והביאו ספרות וסייעו בתרגומה ללטינית,  ואם ע"י משכילים מערביים שנסעו למזרח וחיפשו והביאו למערב ספרות קדומה במו ידיהם.   כך היה גם היחס  לכתבי תלמי,שהגיעו למערב והיוו את הבסיס לידע הגיאוגרפי העולמי,  אליהם נלוו גם מפות  שיוחסו לו.

נחזור אל קולומבוס. איך קורה שספן מגנואה הופך להיות, בין אם בכוונה או במקרה – למגלה עולם ?

קולומבוס

קולומבוס היה בן למשפחת ספנים  מגנואה. כבר  במאות קודמות לו אפשר למצוא ספנים בשם משפחה זה או בשם קולון.  הוא נולד כנראה בשנת 1451  ובגנואה למד את יסודות הספנות ושרטוט המפות. ב-  1476 שירת כימאי על סיפון אוניה פלמית שהפליגה דרך מיצר גיברלטר בדרכה אל צפון אירופה. אוניה צרפתית תקפה את אונייתו וזו טבעה. במקרה היה זה  בקרבת לאגוש, בפורטוגל, במקום בו הקים הנסיך הנריקה את מספנת אוניותיו.

קולומבוס נסחף לחוף ולאחר שהות קצרה במקום, בה התוודע אל מפעלו של "הנריקה הספן",נשלח על ידי מציליו לליסבון.

בליסבון,  שהיתה מרכז  הסחר בשנהב,  אבקת זהב,  עבדים כושים  ועוד (שכבר הגיעו, באופן שיגרתי, מחופי-אפריקה,וכך מימנו את המשך המסעות), מצא עבודה,  יחד עם אחיו  ברתולומיאו, כמכין מפות- ימיות. כאן עדכנו  מפות עתיקות והוסיפו אליהן מידע שהגיע מאוניות פורטוגליות שחזרו ממסעותיהן,  על פי מסורת הנריקה.

בהמשך דרכו שירת באמונה את ארצו המאמצת : הוא הפליג, תחת דגל פורטוגל, בימים השונים, מהחוג הארקטי, בצפון, ועד הקו המשווה ומאיי- יוון עד האיים האזורים.

בשלב מסויים הגיע אל האי מדיירה הפורטוגלי, כנראה כשליח-מסחרי של משפחתו בגנואה כדי שיסחור למענם בקני-הסוכר, שהיו מוצר ידוע ומבוקש של האיים. הוא התחתן עם בתו של מושל האי פורטו-סנטו והמשיך במחקריו.גם מכאן המשיך להפליג ובאחד ממסעותיו היה גם המפקד. במשך כל התקופה, המשיך באיסוף מידע ובמחקר.

לא ברור איך הגיע לרעיון  של שיט ימי  מערבה עד יפן. כנראה נודע לו כי  כבר  ב- 1474  שקל המלך אלפונסו ה- 5,  אביו של זואאו ה- 2 , לשלוח מסע ימי מערבה.  גיאוגרף מפירנצה אליו פנה לחוות-דעת, הסתמך על תיאורו של  מרקו-פולו  את אסיה כמתמשכת  בלי- סוף  מזרחה , והמליץ, אכן, על מסע מערבה. קולומבוס שמע על המלצה זאת  ב- 1482 ופנה אל הממליץ,  טוסקאנלי,  וביקש מידע נוסף. זה השיב לו ואף ציידו במפה המתאימה להשערותיו.

חישוביו של קולומבוס ובטחונו בהצלחתו היו מבוססים, קודם- כל, על חישוביו המוטעים של תלמי אך מעבר לכך על התפיסות התיאולוגיות ששלטו כמעט בכל תחומי-החיים. הדוגמה המקובלת באותם הימים היתה שכדור הארץ מכוסה בששה חלקים אדמה וכל האוקינוסים מכסים רק שביעית משטחו. כשיש קונספציה מאוד קל להשתכנע.

קולומבוס הפך משוגע לרעיון.

אך שיגעון לרעיון כלשהו, לא מספיק. צריך תומכים שיהיו שותפים לאותו רעיון וצריך, בלי זה אי- אפשר, מימון לביצועו. חלק חשוב מפעולתו של קולומבוס הוא "שיווק" הרעיון החדשני, אולי המטורף, אך מעבר לכך, למצוא מממן,  ולא סתם בכסף אלא רצוי שיהיה בחסות ממלכתית  אותה יוכל לייצג כאשר יגיע ליפן  וממנה, אח"כ,  להודו, כדי להבטיח ביותר את הצלחת מסעו.

באופן טבעי פנה, קודם-כל אל מלך פורטוגל. על-פי החישובים  אותם הציג בפני  המלך ז'ואאו  השני  ב- 1484 , הדרך  מהאיים הקנריים עד יפן  היא בת אלפיים וחמש מאות מיילים בלבד. באותה שנה גילה  דייגו קאו הפורטוגלי  את שפך הנהר קונגו, במרחק של 5 אלפים מיילים  מליסבון.  אם יכלה ספינה פורטוגלית לעשות מרחק כזה ולחזור בשלום, כך טען,  בוודאי תוכל להפליג ליפן ובחזרה !  חרף נימוקים אלה, המלך לא נטה לאשר את המבצע.

קלומבוס עבר לשוטט באירופה ולעשות נפשות לרעיונו. עיר מולדתו גנואה סירבה לשמוע כי היתה עסוקה במאבק על חופש השיט בים התיכון תחת האיום העותומני. בעל ספינה עשיר מנמל קאדיס היה מוכן לתרום ספינתו ולממן את המסע אך המלכה איזבלה  ששמעה על כך הטילה וטו.  היא טענה שאם מסע כזה יצא, הוא צריך להיות בחסות ממלכתית. אך, גם היא, השאירה את קולומבוס ללא תשובה חודשים רבים.

ב- 1488  פנה שוב אל  ז'ואאו השני מפורטוגל. לרוע מזלו,  בדיוק כששהה בליסבון,  הגיעו לנמלה  3 הקרבלות של  ברתולומיאו דיאש  ששבו מהקפת כיף התקוה הטובה  והראו כי יש מעבר ימי להודו וכי יבשת אפריקה אינה מחוברת לאסיה !  פורטוגל לא נזקקה לעוד נתיב ימי.

קולומבוס החליט לפנות אל  מלך צרפת, שרל  ה- 8.  כנראה שמרגליה של המלכה איזבלה,  שהיו בכל מקום,  שמעו על- כך ודיווחו לה – והביאו אותה להחלטה להזמינו.  גם שר האוצר שלה שיכנע אותה כי כל עלות המשלחת הנדרשת שוות ערך להוצאות האירוח בארמונה במשך שבועיים ימים!

החוזים נחתמו באפריל   1492  וב- 2 באוגוסט  יצאו  3 הספינות הקטנות  סנטה-מריה, בפיקודו של קולומבוס עצמו  ופינטה וניניה בפיקוד האחים פינצ'ון.  הם היו אמורים לצאת מנמל קאדיס,  הנמל הראשי של ספרד אל האוקיינוס האטלנטי.  בדיוק אירע המקרה שמגורשי ספרד היהודים,  שהיו אמורים לעזוב  עד 31 ביולי,  קיבלו ארכה של יומיים נוספים.  הנמל שנקבע כנמל הראשי ממנו יצאו היה נמל קאדיס עצמו.  וכך קולומבוס הפליג מנמל קטן בשם  פאולוס-דה לה-פרונטרה.

בניגוד להנריקה שסיגף את עצמו עקב גודל אחריותו, בשולחו את אוניותיו אל הבלתי-ידוע, ללא אמצעים מספיקים לביטחונם, קולומבוס ישן היטב. הוא חש ביטחון פנימי עמוק בצידקתו ובחישוביו. מה רבה היתה, על-כן הפתעתו כאשר יצא אל סיפון האניה בבוקר  שבו תיכנן להגיע לחוף והנה רק ים ועוד ים מסביב !כאן נוכל לראות את רוח המפקד שבו :גם הוא עצמו היה הרי נבוך ביותר. אך היה עליו, במקביל לעסוק גם בחוסר סבלנותם של ימאיו שהלך והחמיר. מכאן ואילך כמעט לכל מופע היו להם טענות : כאשר היו רוחות מזרחיות טובות וקבועות, הם הביעו חששם שעל-כן לא יהיו להם לעולם רוחות מערביות כדי לחזור לספרד. כאשר ירד גשם לא יכלו לאכול אוכל חם (כי אפשר היה להדליק אש רק על הסיפון). כאשר, מאידך, היה מזג-אויר נאה, לא היו מספיק רוחות כדי לקדמם. כשהגיעו, באמצע הדרך, אל "ים-סארגאסו",ומצאו את האניות מוקפות מכל-עבר באצות הירוקות-צהובות, טענו שהם עומדים להיתקע בתוך האצות בלי יכולת להמשיך. במצוקתם אף ניסו למרוד וקראו להוריד את קולומבוס למים ולחזור בלעדיו.

הוא נאבק בכל התלונות, אם במילים מרגיעות ואם באיומים. פעם חזר והדגיש את חלקם הצפוי של הימאים באוצרות שימצאו בהודו ופעם איים על מר גורלם אם יגיעו לספרד בלעדיו. הוא אף זייף קצת את יומני- האניה שניהל כדי לשכנע את הימאיים כי למעשה הם לא מתרחקים מאוד מאירופה. כל יום היה רושם כי עברו פחות מיילים ממה שחשב בעצמו(בסופו של דבר הסתבר כי הזיופים היו יותר קרובים למציאות מאשר הערכותיו שלו עצמו).

ב-5 באוקטובר נראו ציפורים מעופפות. זה סימן מובהק לקירבת אדמה. ב- 12  בו (שמאז הוא יום העצמאות של ספרד) נראתה היבשה.

הם הגיעו  לאי גואנאהני.  משם הפליג לחופי קובה,  אותה חשב ליפן,  ואח"כ לאי היספניולה  המוכר כיום כהאיטי,  בו השאיר חיל מצב.  בנסיעתו השניה  השלים את סיורו  באיים האנטיליים  הגדולים והקטנים. בנסיעה השלישית את האי לו קרא בשם טרינידד ("השילוש הקדוש") ואת החוף הצפוני של דרום אמריקה. בקרבת שפך הנהר אורינוקו.  תחילה חשב  שזה  הפתח  לאוקיינוס  המקיף את היבשת,  אך שפעת המים המתוקים הראתה אחרת.  מנסיעה זו הוחזר לספרד כבול בשלשלאות אחרי שהמתיישבים התמרדו בו.  בכל אופן, קיבל  משלחת רביעית והגיע אל חוף  הונדוראס קוסטה-ריקה.  קרוב לכך חזר לספרד שם מת, בויאדוליד,  משברון לב,  ב- 1506.

[כיוון שביקש להיקבר בהיספניולה, הועברו לשם שרידיו ושרידי בנו.  ב-1795 הועברו השרידים לקובה וב-1898, כאשר קובה קיבלה את עצמאותה, לסביליה.  עד היום, למעשה, יש ויכוח אם בארון שבקתדרלת סביליה טמונים, אכן, שרידיו של קולומבוס.

הנריקה הספן,  אגב, קבור, יחד  עם הוריו ואחיו, במנזר" בטליה " שבמרכז פורטוגל.]

כבר ב- 1498 התחילו הספרדים לשלוח משלחות אחרות ללא קולומבוס.  ב- 1509-1499  עברו ספנים לאורך חופי דרום אמריקה  וב- 1500 גילה פינצ'ון, את שפך האמזונס.  באותה שנה גילה קאברל הפורטוגלי את  ברזיל.  ב- 1513 עבר ואסקו בלבוא , בדרך  היבשה,  את פנמה  והגיע לאוקיינוס השקט. ב- 1520  עבר מגלן  את מיצר מגלן  ומשלחתו היתה הראשונה שהקיפה את כדור הארץ.

ההמשך ידוע , נוצר עולם חדש.  אנגליה והולנד הצטרפו למירוץ.  התחילה תנועת התיישבות אדירה בארצות שהתגלו.  התחילה תנועה של המרת- דת לנצרות ברחבי העולם,  כל דרום- אמריקה, בהודו, הפיליפינים ועוד.  הסחר העולמי התפשט לכל עבר כאשר אירפה נהנתה  ב- מאות  16-17  מפריחה כלכלית אדירה. החל להתפשט סחר העבדים מאפריקה למושבות החדשות.

מכאן הגענו לירח.

מי שגילה, אגב, שזו יבשת נפרדת היה  אמריגו וספוצ'י,  גם הוא,  כקולומבוס,  איטלקי  ועל-כן  אמריקה קרויה על שמו.

פתחתי בכך שביבשת אמריקה הדרומית יש חלק דובר פורטוגלית והשאר דובר ספרדית. איך נקבעה חלוקה זאת ?

האפיפיורים  במאה  ה- 15  היו מעורבים בכל פעילות שנעשתה בארצות אירופה.  הם ניהלו קשרים דיפלומטיים,  גלויים וחשאיים,  שלטו בעצמם על מדינת האפיפיור,  נכנסו לקואליציות שונות כולל נגד ארצות קתוליות ועוד.  כבר ב- 1454,  לאחר שדרך ימית "נסללה" לאורך חופי אפריקה המערביים לכיוון דרום, פירסם האפיפיור  בולה מיוחדת  (הצהרה אפיפיורית) , בה נתן לפורטוגל את  הזכות היחידה לכבוש את הדרך הימית  להודו (שום דרך אחרת לא הובאה אז בחשבון).

כשחזר קולומבוס  מנסיעתו הראשונה וכל העולם התבשר כי נמצאה דרך חדשה להודו,  מיהר האפיפיור לפרסם בולה חדשה.  שנת 1492 היא שנת גירוש ספרד וכיבוש גרנדה וגילוי אמריקה (שנת 3 הגימלים) היא גם שנת  א' ו- ב'.   עלה על כס האפיפיורים  אלכסנדר השישי  ממשפחת בורג'ה , ספרדי  מאיזור ולנסיה. הוא נתמך במאבקו על כס האפיפיור על ידי פרדיננד ואיזבלה  ובתמורה היה זה הוא שכינה אותם "המלכים הקאתוליים",  גם כמשקל נגד למלך צרפת  שכונה "מגן האמונה".

ב- 4.5.1493  יצאה בולה, על פי מיתווה שהציע  קולומבוס  עצמו,  על פיה  יהיו כל השטחים  שממערב ומדרום  לקו הנמתח  100 ליגות  מהאיים האיזוריים  וכיף ורדה, ספרדים.  בכך נתן לספרד גם כל מה שנתגלה ויתגלה על ידי פורטוגל  בפעילותה שלה.  ראוי לציין  ששתי המעצמות השכנות-יריבות  שיתפו פעולה. נישואי מנואל ה- 1  לבתם של פרדיננד ואיזבל סייעה לשיתוף פעולה זה.  וכך פנו  2  המעצמות אל אלכסנדר ה- 6  שיכריע. הוא העתיק את הקו אל טווח של  370  ליגות מערבה מכיף וורדה.  זה נחתם בהסכם  טורדסיאס  בספרד  ב- 7.6.1497  וכך  ברזיל, שהתגלתה רק  3 שנים  אח"כ,  היתה ונשארה פורטוגלית.

יהודים  תרמו רבות להצלחת  2 האישים האלה ובכלל לספנות העולמית.  הזכרתי את תרגום ספרו של תלמי –פטולמאוס  מיוונית ללטינית.  יהודי היה זה שתרגמו במקביל לערבית.  בסוף המאה ה- 14 המציא ר' לוי בן-גרשום  מפרובנס את המוט שעל פיו אפשר היה למדוד את זוית הנטיה של השמש והנקרא מאז "מטה יעקב".  באי מיורקה  התפתחה, תחת שלטון מלכי אראגון הסבלניים, אסכולה קרטוגרפית יהודית שלמה. כך  אברהם קשרקש,  "עושה מפות" ומכשירים עבור המלך,  הוא שצייר את "האטלס הקאטלני" הידוע. המלך פדרו ה- 4  ובנו אחריו, טרחו להשיג עבורו את העתק ספרו של מרקו-פולו  "אור העולם"  וכל מידע שנאסף מנוסעים שונים.  כך יכול היה קשרקש לתאר את אסיה באופן שאפשר לזהותה גם כיום.  בסוף המאה ה- 14,  כשהגיעו הרדיפות גם לאראגון, ברח בנו של אברהם, יהודה , או כפי שכונה על ידי הפורטוגלים – חיימה או חיימקה (!) לפורטוגל  שם עזר להנריקה הספן  בהכנת מפות וטבלאות.

הידוע מכולם,  שאף כתב על תולדות התגליות,  ותרומתם  של אחיו היהודים, בספרו  "ALMANACH PERPETUUM ",  היה  אברהם זאקוטו או זכות, יליד קסטיליה , מ- 1473.  החישובים שערך אודות נטיית השמש,  שימשו את ואסקו דה-גאמה במסעו להודו,  והוא,  זכות,  הוכתר בתואר "המתימטיקאי המלכותי". בין המצאותיו הרבות היה אצטרולב (מכשיר מדידה ימי)  מנחושת ששיפר מאוד את הניווט וההתמצאות, לעומת השימוש שהיה,  עד ימיו,  באצטרולב מעץ (אומרים שמעמדו בחצר המלך מנואל ה-   1  היה כה חזק, עד כי השפיע על המלך כאשר עלה לשלטון להקל בתנאי שהותם בפורטוגל של גולי ספרד).

מי שיגיע לעיירה  TOMAR ,  במרכז פורטוגל ,ימצא בבנין ששימש בעבר בית כנסת, מוזיאון קטן ובו שרידים ארכיאולוגיים יהודים מפורטוגל.  המוזיאון קרוי על שמו של אברהם זכות.

כשאנו עוסקים בתרומתם של היהודים אני רוצה להזכיר גם את האנוסים הקשורים לענין. היו ויש שמועות, שלא הוכחו מעולם, כי קולומבוס עצמו הוא ממוצע אנוסים. אך סביבו היו ופעלו אנוסים רבים שאנו יודעים עליהם :במאמציו לשכנע את המלכה איזבלה עזרו לו מאוד שני אנשי-חצר בעלי עמדה גבוהה, לואיס דה- סנטאנחל וגבריאל סאנצס אומרים שהשפעתם על ההחלטה היתה מכרעת.בצוותו של קולומבוס היו מספר מומרים ובהם לואיס דה- טורס שבא בתור המתורגמן הרשמי של המשלחת שכן היה בקיא בשפות מזרחיות.(גם קאברל שגילה, יותר מאוחר את ברזיל, לקח איתו מתורגמן מומר בשםגספאר דה- גאמה ששהה לפני-כן בקוצין ובגואה). מומרים שירתו בצבאותיהם של קורטס ופיזרו.

לסיום, אחרי שהכרנו 2 הדמויות ההיסטוריות החשובות של הנריקה הספן וקולומבוס, נשאלת השאלה – אז מי היה יותר אמיץ ? יותר חדשן ? יותר חשוב ?

מבחינת חשיבות, בלי לרצות ובלי לדעת,  עד יום מותו,  קולומבוס  שינה יותר את פני העולם. על כך אין חולקין.  מבחינת אומץ,  אני מקבל את גישתו של  דניאל בורסטין ,  בספרו "המגלים",  כי הנריקה היה אמיץ יותר וחדשן יותר.

קולומבוס הלך על בטוח.  הוא חשב שהוא יודע משהו,  שישנו בבהירות לפניו אך איש זולתו אינו מבחין בו. הוא "ידע" כי בהפליגו באזימוט 270  מעלות יגיע להודו.  לא היה לו כל ספק וכל היסוס.  גדולתו – בעוצמה האדירה בה הגה, חשב, תיכנן ושיווק את  הרעיון.

הנריקה לא ידע דבר.  אדרבא,  כל הידע שהיה קיים,  הראה  שאין  דרך ימית מדרום לאפריקה.  היה עליו להלחם בפחדים,  באמונות הטפלות  של ספניו וקברניטיו.  לא היה לו כל שמץ של מחשבה מה ימצא בדרכו. אך עמדה לו רוחו האיתנה והדחף הפנימי, דחף ללא גבולות.

למבקר בבלם , במצבת המגלים  ובמנזר סט-הירונימו  שמעבר לכביש,  שנבנה ברוח ה"סגנון המנואליאני", סגנון הספנות,  הספינות , העוגנים  והחבלים,  כפי  שבנוי המלון ביער בוסקו שהיה ארמון מלכותי – זכור את רוחו של הנריקה – "DOM  ENRIQUE NAVIGADOR"  שהתחילה בכל !

נכתב על ידי גיורא ברק

©(כל הזכויות שמורות)