הערים המקראיות במרחב
|
קרית יערים: אבו גוש ; גבעון: אל ג'יב ; מצפה: תל א-נצבא או נבי סמואל ; נוב: שועפט ; גבעה: תל-אל-פול ; רמה: א-רם ; בית אל: ביתין; עי : א-תל ; בארות: אל-בירה; ענתות: ענתא ; גבע בנימין: ג'בע ; מכמש: מחמס ; שילה: חורבת סיילון.
מקורות מקראיים
התאספות השבטים להשכנת אוהל מועד והטלת הגורל בשילה : יהושע י"ח.
מידות המשכן: שמות כ"ז
המרדף של בני בנימין אחר בנות שילה המחוללות בכרמים: שופטים כ-כ"א
אלקנה, חנה, שמואל, עלי ובניו בשילה: שמ"א א'-ד'.
עדויות מאוחרות לחורבן שילה: ירמיהו ז' 13-14 ; תהילים ע"ח 59-60
משנה מסכת זבחים פרק יד משנה ו : באו לשילה נאסרו הבמות . לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן…
רמב"ם הלכות בית הבחירה א ב:
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה, ושס"ט שנה עמד משכן שילה. וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה. (סה"כ 440 שנות נדודי המשכן בא"י)
חגיגת הכרמים בטו באב:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. בשלמא יום הכפורים – יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה… (בבא בתרא קכ"א ע"א– ע"ב)
מאמרי הראיה/ממלכת כהנים (שמות י"ט)
כי חובתינו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם, ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, במהרה בימינו אמן
נחל פרת וענתות
מהתנ"ך: יהושע כ"א, מל"א א-ב, ירמיהו א'; ב' 2, 13 ; י"ג ; ל"א 12-15, ירמיהו ל"ב 8-10
בבלי, יומא, עג, ב
"כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו, אין שואלין בו, שהרי שאל צדוק (באורים ותומים) ועלתה לו, אביתר, ולא עלתה לו…"
דוד בן גוריון, ביום הולדתו ה – 84 בשדה בוקר, 1970
"אין ספק שהנביא הגדול ביותר שקם לנו בימי המלוכה, לפני חורבן ירושלים, וגם האומלל והשנוא ביותר, היה ירמיהו. הוא לא נפחד מבית כלא, ממכות גם מן המוות עצמו – ובחר להגיד לעמו את האמת המרה עד הסוף… הוא ידע כי לא לעולם חוסן, והיה בטוח שלא יעבור זמן רב – לא יותר משבעים שנה ובבל תתרופף ותיפול… ירמיהו אהב את עמו וגם האמין באחריתו- ואמונתו נתקיימה עד היום הזה"
מאיר שלו, "תנ"ך עכשיו" - תפילת חנה
רחל, "עקרה"
בן לו היה לי ילד קטן.
שחור תלתלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד קטן.
אורי אקרא לו, אורי שלי!
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה.
לילדי השחרחר אורי אקרא!
עוד אתמרמר כרחל האם.
עוד אתפלל כחנה בשלה.
עוד אחכה לו
עוד אחכה.