מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

מלחמת וייטנאם

7 נובמבר, 2012
אחת המלחמות הידועות והמדוברות, עדיין כיום, במאה ה-20 ואולי מהמבוקרות ביותר. עד היום מזכירים אותה, בהקשר זה או אחר. נעשים מחקרים אודותיה, בודאי בארה"ב אך גם בישראל.

 

מעבר לסרטים ישירים אודותיה, שנעשו ועדין נעשים גם כיום, מוזכרת המלחמה, קורותיה, אירועים ספציפיים בה, בסרטים שונים בהם מופיעים טיפוסים, תימהונים משהו הנפגשים ומעלים זיכרונות או משתמשים בקשרים מאותה תקופה.

 

המלחמה עלתה אף בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-20 השנים האחרונות (ודרכן אנו עדים גם לשינוי בגישה למלחמה) כשקלינטון רץ לנשיאות בפעם הראשונה, היה ידוע שהשתמט מהגיוס בבורחו לקנדה וזה לא הפריע לו להיבחר.בבחירות הראשונות בהן רץ בוש הבן מול קארי, היה לו חשוב מאוד להוכיח כי הצבתו כטייס ב"משמר הלאומי" של מדינתו טכסס ובכך השתחררותו משירות בוייטנאם ,נעשתה בתום-לב ולא בזכות קשרים של אביו. קארי סיפר עוד ועוד על אותה פעולה בה, כקצין צעיר בתעלות של הדלתה של המקונג, חילץ תחת אש פקוד שלו שנפל למים. העיתונות מלאה אז מאמרים בשאלה האומנם חילץ או לא והאם הגיע לו לקבל אות ההצטיינות שקיבל עקב כך.

 

לקראת הבחירות הקרובות, מעלה סנטור מקיין בלי סוף את סיפור שירותו בוייטנאם כטייס ,נפלו בשבי הקומוניסטים ושהייתו הקשה כמה שנים בכלא.

 

עד היום שואלים בעולם ואף אצלנו אם אפשר ויש להפיק לקחים מאותה מלחמה.

 

יש הגורסים כי אין ללמוד ממנה דבר כיוון שנעשתה בתנאים מיוחדים הטובים לזמנה ואין כל קשר לאירועים אחרים.

לעומתם עוסקים בזאת, במיוחד בארה"ב ,לגבי שאלת המעורבות בעירק או "ההסתבכות" שם, וההשוואה ל"הסתבכות" בוייטנאם עולה גם בדיוני הקונגרס.

 

 

אני מציע כי יהיו לפנינו לקראת דיון במלחמה, הנקודות הבאות שבן נוכל לדון והמעלות ,לפחות מאפשרות השוואה בין מצבנו כאן בישראל למה שקרה באותה מלחמה (ואני מעלה את השאלות לא לפי סדר חשיבות כלשהו):

 

1.         האם מותר\ רצוי\מומלץ\מתבקש מעורבות של מעצמות העל בנעשה באזורים שונים בעולם ?

2.         האם צבא סדיר יכול לגבור על כוחות גרילה, במיוחד כאלה הנשענים על האוכלוסייה התומכת ?

3.         האם בלחימה כל האמצעים מורשים וחוקיים ?

4.         האם באמת קיים מושג כמו "טוהר הנשק" ?

5.         מה המשקל שעל ממשלה לתת לקבוצות לחץ קטנות ? האם נכון לקיים "דמוקרטיה של כיכרות" או שיש להתעלם מהפגנות מיעוט ולשקול רק לגופו של עניין ?

6.         כנ"ל המשקל שיש או אין לייחס לתקשורת .

7.         האם שווה לשלם כל מחיר , בחיי-אדם, משאבים כספיים וכו'- כדי לנצח במלחמה?

8.         איך נמדדים הצלחה או כישלון במלחמה ? האם רק בשטחים כבושים או במספר חללים ?

9.         האם "התנהגות על-פי הפרוטוקול" היא הערך העליון או המחייב או שלמנהיג מותר לחרוג, בשעת מצוקה לאומית , "לקרב את המשקפת לעין העיוורת" ?

10.       מהו "קולוניאליזם" ?

11.       האם ארה"ב פעלה בוייטנאם מתוך "קולוניאליזם " ?

12.       האם במלחמה נגד כוחות-גרילה יש, או מותר, להסתכן ולפגוע גם באוכלוסייה אזרחית או שיש לעשות הכול כדי לפגוע אישית, "בפינצטה" בראשי הכנופיות עצמם ?

 

למבקר היום בוייטנאם ולמי שמכיר ומתבונן במפה העולמית לא ברור כלל למה הייתה ההסתבכות הזאת, בכלל, ולמה דווקא כאן ? הרי באותה תקופה היו עוד הרבה נקודות בעולם בהן התקיימו מלחמות (אצלנו ב-67 ו-73), דרום-אמריקה, ניגריה, לבנון, צ'כיה ועוד. מה המיוחד באותה פינה נחמדה ומשובבת-חיים כפי שהייתה בעבר וכפי שהיא כיום, שכל כך הרבה דם ניגר על אדמתה ?

 

 

 

כדרכן של מלחמות "מורכבות" הן לא פרצו יש-מאין ולא כתוצאה מאיזו גחמה פתאומית חד-צדדית של איזה שליט מטורף. בהרבה כתבות כותביהן חושבים שזה "בון-טון" לכתוב שהאמריקאים פלשו לוייטנאם, מתוך מניעיהם הקולוניאליסטים והרגו ורצחו בעם המסכן הזה, או כפי שכינה אותו, למשל, ליאור בר, "צבא האיכרים והיחפנים", באחת מכתבותיו .

 

אני רוצה לתאר במאמר זה השתלשלות-עניינים של למעלה מ-50 שנים שהביאה למלחמה עד סופה ב-1975 וגם אח"כ, עד התייצבותה של המדינה הוייטנאמית, כפי שאנו מכירים ומטיילים בה היום.

 

הערה מתודית :כהיסטוריון אני יודע שישנם אירועים בהיסטוריה עליהם אפשר לומר כי היו בלתי-נמנעים. נוצרה קונסטלציה מסוימת שהייתה חייבת להביא למה שהביאה. למשל מערכת הבריתות וחוזי-ההגנה שקשרו את מדינות-אירופה ברשת כל-כך סבוכה עד כי ירייה אחת בסרייבו גרמה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האם גם מלחמה זאת ודווקא כאן, הייתה משום בלתי-נמנעת  ?

 

עוד הערה : אתאר פרקים שונים, מזוויות-ראיה שונות, ובסוף הכול יתחבר.

 

 

מלחמת-וייטנאם, כפי שהייתה, גם לאחר שפרצה, לא הייתה חייבת מציאות ובשלבים שונים של ההתפתחויות היה אפשר להסיט את האירועים ולשנותם.

 

ישנה, בעשורים האחרונים, גישה מחקרית בהיסטוריה השואלת "מה היה אילו….?".  בנקודות שונות אנסה לבחון שאלה זאת ולהראות שהיה אפשר גם אחרת, משני הצדדים.

 

 

 

 

 

 

הודו-סין צרפתית

 

מובנת כאילו מעצמה המורשת הצרפתית בארצות הודו-סין- וייטנאם, קמבודיה, לאוס. מדריכי-התיירים מראים בגאווה את שכונות-הווילות בהא-נוי, סייגון, פנום-פן, ויינטיאן. המבקרים בסה-פה שמחים למצוא את הקפה הצרפתי, לסוגיו, ואת הבאגט.

 

[בהערת אגב חשובה אעיר כי  בדיונים על ההיסטוריה של ארצות שונות במיוחד באפריקה ובאסיה (אך גם בדרום-אמריקה, שם מכנים את התרבויות המקומיות "פרה-קולומביאניות") מתייחסים אליהן כאילו היו שממה וריק ופתאום הגיעו האירופיים בחסדם וייצרו להם היסטוריה.

בכל ארצות דרום-מזרח אסיה היו ממלכות ומלכים ואף קיסרים; הייתה תרבות, נוצרו מסורות, נוצר כתב וספרות ואמנות ואמונות-דתיות. העמים היו מודעים להיסטוריה שלהם. גם אם כאן קיבלו והושפעו רבות מהצרפתים לא ויתרו על השאיפות הלאומיות הגאות שלהם.]

 

הכול התחיל בעקבות הפורטוגלים שדחפו, כבר במאה ה-15, למצוא דרך לייבא את שכיות-החמדה מהמזרח, ובעיקר את התבלינים, בדרך הים כחלופה לדרך היבשתית  הארוכה והמסוכנת. לא אכנס, במאמר זה, לרוחו ולפועלו של הנסיך "הנריקה הספן" . בכל אופן, ושקו-דה-גמה הגיע להודו ב-1502 והמשיך מזרחה עד יפן והפיליפינים. בעקבותיו באו ספנים ספרדים, במיוחד עם האיחוד הזמני בין פורטוגל לספרד, ההולנדים במאה ה-17 ואחריהם הבריטים והצרפתים של לואי ה-15. הוקמו עמדות-סחר ואיתם המיסיונרים שבנו כנסיות ומנזרים.

במאה ה- 18 כבר הגיעו מיסיונרים וסוחרים צרפתים לאנאם ולמפרץ טונקין.

 

מומחיותם הגדולה של הצרפתים הייתה בדיפלומטיה ובפישור או גישור בין צדדים לוחמים(כך נפוליון התבקש לפשר בין המלך קרלוס ה-4 לבין בנו, מי שיהיה אח"כ  פרדיננד ה-7. נפוליון השאיר את שניהם בפריס ושלח צבא עם אחיו יוסף להיות למלך ספרד).

כבר בסוף המאה ה-18 תמכו באחד מצדדים מקומיים במריבה ובתמורה קיבלו כמה איים בדלתה של המקונג.  בשנות ה-40-50 של המאה ה-19  גרם יחס עוין ורציחת 2 מיסיונרים ע"י מקומיים, עילה (כביכול) להתקפה גלויה של הצי הצרפתי. ב-1859 הם כבשו את סייגון, ב-1863 כבשו את המחוזות המזרחיים , וייטנאם, שהפכה למושבה צרפתית. משם חדרו לקמבודיה, שהייתה אז תחת השפעה או חסות של תאילנד.

 

אני מבקש להדגיש כי בתקופה זאת היה הקולוניאליזם האירופאי בשיאו באפריקה ובאסיה. בסין השתוללו המעצמות בקרען ממנה נתח אחרי נתח. הייתה אוירה של קבלה של ההשתלטות האירופאית. בחכמה נהג המלך רמה ה-5 מתאילנד, ("בנו" של יול ברינר מהסרט "אנא ומלך סיאם") שבתיווך הבריטים הסכים לוותר לצרפתים על החלק בקמבודיה בו שלטה תיילנד, בתנאי שתישמר עצמאות ארצו. באמת תאילנד היא המדינה היחידה שבה לא נגעו האירופים.

 

ב-1874 נאלץ שליט אנאם להעניק לצרפתים זיכיונות-מסחריים ומעמד אקס-טריטוריאלי בארצו. ב-1884 כבשו את כל אנאם, ב-93 סופחה אליהם כל לאוס ובהסכם חדש עם תאילנד סופחו אליהם שטחים נוספים בקמבודיה ובלאוס שהיו בידיה.

 

בראש כל האזור עמד מושל כללי שמושבו היה בהא-נוי. מתחתיו מושלי-משנה ל-4 המחוזות המינהלים. היו מלכים בכל מקום אך הם היו מלכי-בובות (בקמבודיה הושיבו על הכס את נורודום ה-1 שהיה בן 4. באמת בובה). היו פקידים צרפתים לרוב. מקומיים שותפו בפקידות, כמו באפריקה המערבית, אך בדרגות נמוכות-יחסית. מיעוטם של הפקידים קיבלו אזרחות צרפתית ורובם- נתינות צרפתית.

 

צרפת פיתחה כבישים ונמלים. גם את מערכות-החינוך והבריאות. אך כל-שעשו לא היה לטובת העמים אלא להגדיל את יכולתם שלהם למצוץ את לשד הארצות. אנו נבקר במטעי-גומי, למשל. הם שתלו אלפי-דונמים אך למעלה מ-90% מהתוצרת זרם לנמלים ויוצא לאירופה. כנ"ל האורז, עץ ומוצריו וכל מה שאפשר היה להוציא.

 

בכלכלה התחילו לשלוט מלווים בריבית סינים שבאו בהמוניהם, תוך שותפות עם פקידים צרפתיים . את התוצאות אנו פוגשים בשכונות הסינית בערים הגדולות.

 

את התלמידים הטובים בבתי-הספר שלחו לצרפת, במלגות כדי שיחזרו ויסייעו להם לנצל את העם.(מהם היו גם הו-צ'י-מין וגם פול-פוט).

 

 

הבאתי כל-זאת להסביר את  הרקע להתנגדות ולהתקוממות.

 

ההתנגדות התחילה כבר בשלהי המאה ה-19, אך אלה היו התפרצויות מקומיות, לא מסודרות ולא רציניות.

בתחילת המאה ה-20 התחילה באנאם תסיסה לאומית אנטי צרפתית בעיקר בקרב בני-הנוער שחזרו מהלימודים בצרפת ואיתם מונחי-היסוד- "חירות, שוויון, אחווה".

 

על האווירה בכל מזרח אסיה השפיע מה שקורה ביפן. אחזור אליה בהמשך אך 2 נקודות עיקריות :

 

1. ניצחונה במלחמה מול רוסיה ב-1904 (בה טרומפלדור איבד את ידו). רוסיה נחשבה לאירופאית והנה, בפעם הראשונה, בניגוד לתחושה הכללית של עליונות המערב על המזרח, במיוחד לנוכח שפלותה של סין- קם כוח "מזרחי" ומנצח. כלומר, זה אפשרי !

2. התעמולה של יפן "אסיה לאסיינים"! איתה הלכה בכיבושיה. באופן מאוד פרדוכסלי, הכיבוש היפני, על כל מוראותיו ואכזריותו, המשיך והביא איתו רוח-גאווה אסייתית- הנה, בני-אסיה כבשו תוך 3 חודשים כמעט את כל המושבות –אינדונזיה, מאלאיה ובמיוחד סינגפור, בה היה בסיס חזק של הצי הבריטי. כולנו יכולים להתנגד להם- לאירופאים!

 

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כשחזרו לוחמים ששירתו באירופה (גם אם שירתו, מתוך תפישה גזענית, כאנשי-עזר ובשר-תותחים) הם הביאו איתם רוח אחרת שחיזקה את התנועה לעצמאות.

 

תנועת-ההתנגדות הוייטנאמית ראתה עצמה קרובה, בתחילה, לקואומינטאנג (התנועה הלאומנית הסינית) ועל-כן ערכה את כנס-היסוד שלה בקאנטון, עירו של סון-יאט-סן.

 

בין שתי מלחמות-העולם גברה ההשפעה הקומוניסטית הן במקביל לעלייתו של מאו בסין והן מתוך פעילותו של הו-צ'י-מין שהקים, ב-1941 (בסיוע אמריקני!) את מחתרת הוייט-מין. זו,אגב, הייתה המחתרת היחידה שפעלה באופן פעיל ומתמשך כנגד היפנים. אלה פלשו להודו-סין בהסכמת ממשלת-וישי הצרפתית שהייתה כפופה לגרמנים, בני-בריתם של היפנים. במסגרת אותו הסכם, הצרפתים המשיכו לנהל את חיי היום-יום, כפי שהיה בוישי.

 

כשחשו היפנים שהם הולכים להפסיד, ניסו ראשי המחתרת להזיז את הפקידים הצרפתיים ולקחת הניהול לידיהם. הצרפתים מחו והתנגדו, גם פיסית. היו מקרים של קרבות ולמעשה הצרפתים חברו ליפנים בלחימתם במחתרת !

 

ב-1945, לקראת עזיבתם, החזירו היפנים את השלטון למקומיים ולא לצרפתים. הקיסר באו-דאי הוחזר לכיסאו באנאם, סיהאנוק בקמבודיה ומלך לאוס שם.  תנועת הוייט-מין של הו לא הכירה בבאו-דאי ותוך זמן קצר השתלטה על רוב וייטנאם.

 

זה היה יכול להסתיים כאן.

 

היפנים תפסו את מקומם של הזרים במזרח, הם הפסידו ונסוגו והמקומיים תפסו את מקומם הטבעי. אמרתי טבעי שכן ב"ועידת- ילטה" בה השתתפו צ'רצ'יל, סטאלין ורוזוולט סוכם ביניהם לתת זכות להגדרה-עצמית לכל העמים שנמצאו בזמן המלחמה תחת-כיבוש.

 

אלא שדה-גול, שבאורח-פלא מצא את דרכו למצעד-הניצחון בפריס  ונהיה מנהיג צרפת, הורה מיד לכוחותיו לחזור ולכבוש את הנחלות בדרום-מזרח אסיה (אלה שבצפון-אפריקה עדין היו בידי כוחות-הברית והוא לא רצה לריב איתם. כך רצה להחזיר לצרפת משהו ממעמדה הבינלאומי).

גחמה מאוד אישית ותסביך נחיתות שנוצר במיוחד בשנותיו בלונדון כשצ'רצ'יל כמעט לא התייחס אליו, והוא רוצה להוכיח לכל העולם כי צרפת היא עדין מעצמה !

 

הבריטים תפסו את סייגון ומסרוה לצרפתים. היה ניסיון קל של התנגדות בקמבודיה ובלאוס ואילו בוייטנאם הותחל במו"מ עם הו-צ'י-מין. היה סיכום כי וייטנאם תתאחד עם לאוס וקמבודיה במבנה פדרטיבי והפדרציה תהיה חלק מהאיחוד הצרפתי.

 

ההסכם הופר ע"י שני הצדדים וב-46 החלו פעולות האיבה. הצרפתים טענו שיש שלטון וייטנאמי בצורת הקיסר באו-דאי, אך העם לא תמך בו.

 

המלחמה החריפה שכן הקומוניסטים, שניצחו בסין ב-49, הכירו ב- 50 בהו-צ'י-מין כמנהיג הלגיטימי של וייטנאם וסיפקו לו נשק, תחמושת, אמצעי-הובלה, הדרכה ועוד. קמה מסגרת שחשבה ופעלה כצבא סדיר, באופן המיוחד לדרכו של הו, אליו אחזור בהמשך.

 

במקביל לכך, האמריקאים, שבזמן המלחמה סייעו להו-צ'י-מין בציוד ונשק והסתייעו בכוחותיו לביצוע פעולות-חבלה בסין ובצפון-וייטנאם, סייעו עכשיו לצרפתים.( יצא לאור לאחרונה, בתרגום לעברית, ספר אודות גנרל סטילוול שהיה מפקד הכוחות האמריקאים במערב סין והוא שהסתייע רבות בפעילותו שם של הו-צ'י-מין).

לאחר פטירת רוזוולט ב-45 ועלייתו של טרומן לכס-הנשיאות הייתה הפעילות המבורכת לשיקום אירופה במסגרת "תכנית מרשל" והחזרתה למקומה מול הגוש הסובייטי העולה (עוד אחזור לזאת), בראש מעייניהם של האמריקאים. וייטנאם לא עניינה אותם כל-כך.

יותר מאוחר, כאשר עלה, בתחילת שנות ה-50 ,הפחד מהקומוניזם, ראו האמריקאים בניצחון הצרפתים כאן משום עצירת הקומוניזם הבינלאומי ועל-כן השקיעו כ-3 מיליארד דולר בסיוע להם.

 

 

בתחילה לא העריכו הצרפתים נכונה את הכוחות ועוצמת ההתנגדות להם. אך בהדרגה העבירו עוד-ועוד חיילים. עד 1952 הם הביאו 160,000 חיילים למערכה.  ב-53 עבר הוייט-מין למתקפה כללית.

הצרפתים חשבו שיוכלו לשים קץ להתנגדות בקרב מוצלח אחד ובחרו בעמק של דיין-ביין-פו.

 

למערכת-השיקולים שהביאו לבחירה בדיין-ביין-פו יש מספר גרסאות:

 

החשובה בהן אומרת כי האמריקאים לחצו על הצרפתים לבחור בעמק, שגודלו 16 על 9 ק"מ, כי הוא היה המקום היחיד בצפון-וייטנאם בו אפשר לבנות שדה-תעופה המתאים למטוסים גדולים. הם תכננו להפוך את המקום לבסיס התקפה על סין.

מבחינת הקומוניסטים, היה האזור הנקודה הטובה להתקפה לכיוון הודו, היעד הבא להפיכתו לקומוניסט כפי  שלנין אמר :"עתידה של המהפכה העולמית הוא בהמונים הגדולים של אסיה".

הודו סגורה לרוסיה ע"י הרי-פאמיר ושרשרת הרי-אפגניסטן; לסין היא סגורה ע"י ההימלייה. נשארה הנקודה הצרה הזאת.

 

וסין פעלה כבר כדי לשריין נקודה זאת : דיין-ביין-פו הייתה הבירה הקדומה של בני התאי, השבט הגדול הנמצא גם ביונאן שבסין, גם בתאילנד,לאוס ובורמה. סין החלה כבר לטפח את בני התאי, הנקראים "שאן" בשפתם, נתנה להם אוטונומיה מסוימת ביונאן ורצתה שיהיה להם מרחב מוכר סביב דיין-ביין-פו,  על-מנת שכאשר ירצו יוכלו דרך אותו מרחב, לתקוף לכיוון הודו.

 

תפיסת המקום וביצורו ע"י הצרפתים חסמה את תכניותיהם. על-כן נתן מאו פקודה לגנרל הוייטנאמי גיאפ לכבוש את  המקום ויהי-מה.   גיאפ בכלל רצה להגיע כמה שיותר מהר לדלתה של המקונג.

 

בעמק היורד מהרמה הצפונית הגבוהה, ליד הגבול עם לאוס, היו 7 עמדות מבוצרות לא-גדולות.

בשנת 54 שיפרו הצרפתים  את העמדות כדי למנוע אפשרות של הוייט-מין לפלוש ללאוס מצד- אחד, וכדי שיוכלו להביא עוד כוחות, אם יהיה צורך, מלאוס השכנה וכך יכו את הוייט-מין מעורפם.

 

המפקד הצרפתי, דה-קאסטריס, היה קולונל שחצן, בדיוק כמו שהיינו מדמיינים כל קולונל שחצן בעולם – בעל שפם מסתלסל, מגפיו השחורים מבריקים תמיד, מטה-מפקד תחת זרועו הימנית והוא שתוי ברוב שעות-היום, כשבמפקדתו שורצות תמיד כמה בחורות צעירות על-שמן קרא את מוצביו השונים.

 

הטקטיקה שהוא הכיר עד-אז הייתה מלחמת חפירות והצרפתים התחפרו עמוק-עמוק וחשבו שהקומוניסטים ירוצו לעברם ויפלו אחד-אחד באש מקלעיהם. בהתחלה זה היה כך. גנרל גיאפ, סגנו הצבאי של הו, שלח, אכן, את חייליו שנקצרו גלים-גלים. הצרפתים שלחו ואף הצניחו עוד כוחות (מי שזוכר את כותרות-העיתונים מהימים האלה שהראו את החיילים צונחים).

 

אך הקומוניסטים התחילו כבר כאן בחפירות משלהם. הם חפרו מחילות, באמצעים מאוד פשוטים והגיעו איתן קרוב מאוד לעורף-עמדות הצרפתים.

העמק כולו חקלאי והיו בו גידולים שונים, בעיקר אורז. בשדות-אורז עבדו נשים. אך הנשים שהיו כאן, עם המכנסים השחורים וכובע-הקש, נשאו על-גופן חלקי-נשק. כשהנשק הגיע לחפירות הוא הורכב והיה מוכן לפעולה.

כך הם כבשו עמדה אחרי עמדה והצרפתים (כפי שנראה את האמריקאים, בהמשך) לא למדו לקח.

 

בלילה האחרון השמיעו רמקולים מהצד הקומוניסטי שירי פרטיזנים צרפתים מזמן  מלחמת-העולם.

 

ב-7.5.54 התרחשה ההתקפה האחרונה והצרפתים נכנעו לאחר שאיבדו 3000 לוחמים ו-10,000 נלקחו בשבי. אצל הוייטנאמים  נפלו 20,000 !

 

בסה"כ במלחמה בת 9 השנים נהרגו כ-100,000 צרפתים ו250,000 חיילים וייטנאמים !

 

השבויים חזרו אחרי מספר שנים מהשבי בו עברו "שטיפות-מוח" ו"חינוך מחדש". הם התרשמו מאוד מהעוצמה הרוחנית הוייטנאמית. בשובם לצרפת  חשו עצמם זרים לחלוטין וזלזלו בחברה הנהנתנית. הם התארגנו ויצאו כחבורה להילחם במסגרת הצבא, באלגי'ריה. (עליהם נכתב בספר "הצנטוריונים", אליו אחזור).

 

הכניעה השפילה מאוד את הצרפתים וגרמה להם לדרוש כינוס של וועידת-ג'נבה.  התחילו שיחות-השלום. הו לא היה מוכן לוותר על מאומה. צ'ו-אן-לאי, שר-החוץ הסיני, לחץ עליו להסכים למשהו כדי לרצות את האמריקאים מחשש שהם יתערבו ויכניסו כוחות.

 

כך הוסכם על חלוקה זמנית של וייטנאם ל-2, בקו הרוחב 17 (שלא היה סתם קו אלא שזה היה הגבול בין הממלכה הצפונית לדרומית, פעמים אחדות בהיסטוריה של וייטנאם והנקודה הצרה ביותר במדינה). בדרום ימשיך לשלוט הנשיא  דיאם  ואחרי שנתיים יערך משאל-עם לקביעת סדרי-הקבע.

 

מיליון פליטים עברו מצד לצד. דרומה הגיעו עשרות פליטים שהוכשרו כסוכנים-סמויים שיתסיסו את האוכלוסייה כשיקבלו הוראה.

 

מי שסירב לקיים את משאל-העם היה הנשיא הדרומי. הוא חשש מהתוצאות.

 

הצרפתים סיימו תפקידם ואנו עוברים הלאה.

 

הו- צ'י-מין

 

ישנם  סוגים עיקריים של גיבורים : הראשון הוא אלה שנולדים לתוך הגבורה, נסיכים כמו ריצ'רד-לב-הארי או "הנסיך השחור", למשל. השני הם אלה שההיסטוריה זימנה להם  הזדמנות להפוך לגיבורים כשללא אותה הזדמנות היו נשארים אנשים רגילים. צ'רצ'יל למשל, או טרומן או לינקולן, או גיבורי-מלחמה.

 

הסוג השלישי הם אלה שמאז שנולדו או עם הגיעם לבגרות חשו בתוכם שהם נועדו לגדולות או להוליך או לשחרר את עמם.

 

הו-צ'י-מין היה מהסוג השלישי. הוא נולד ב-1890 בעיר הבירה דאז, הואה.  בהיותו בן 17 גורש מבית-הספר התיכון בו למד כיוון שניסה לתווך (כנער) בין פועלים שובתים לבין השלטונות הצרפתים. כמובן שיותר משניסה לתווך, ייצג בתקיפות את השובתים.

הוא עלה על ספינה צרפתית כימאי פשוט בה עבר כמעט בכל העולם במשך מספר שנים עד שהגיע לניו-יורק שם היה בתקופת מלה"ע ה-1 ועבד בעבודות שונות (מזכיר את גאריבלדי).

עם סיום המלחמה הגיע לפריס שם התערה במושבה הוייטנאמית.

 

ב-1919 נערכה בוורסאי ועידה שבה , בין השאר, ניתנה לנציגי העמים שהיו תחת כיבוש האפשרות להביע דברם. אהרון אהרונסון שלנו הופיע בפניה כנציג הישוב היהודי בא"י.

הבחור הצעיר הו בן ה-29, צנום ובלתי-מרשים, ארגן עם חבריו סכום כסף בו יוכל לשכור חליפה מתאימה. הוא הגיע אל שערי ארמון ורסאי, הציג עצמו בפני השומרים כנציגו של העם הוייטנאמי אך נידחה. ניסה להידחף אך נהדף.

 

יתכן והקטע הזה הוא שדחפו להחלטה שעליו להיות נוקשה כי איש או אומה אחרת לא תעזור לו ולעמו.

בתקופה זאת כבר היו בפריס תאים בולשביקים. הו התחבר אליהם, לא כל-כך כיוון שהזדהה במלואו עם מצעם אלא כדרך כלשהי שהזדמנה לו  לקדם מטרותיו. כך היה לאחד מראשוני המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. בין היתרונות שהקנה לו מעמד זה הייתה האפשרות לנסוע למוסקבה ולעבור קורס בחינם, כולל כלכלה מלאה !הבחור הרזה אמר לעצמו "למה לא?" ונסע למוסקבה.

כשהגיע למרכז הקורסים לא ידע בדיוק איזה קורס הוא רוצה ואז אמרו לו שעומד להיפתח בדיוק קורס לפעילות-מחתרתית. טוב, שיהיה, אמר לעצמו וסיים הקורס בהצלחה מרובה.

 

הדבר הבסיסי שלמד, מעבר לאומנות -החתרנות, היא אמרתו של לנין "יש לפעול כשהתנאים יבשילו!". והוא חיכה בסבלנות. כמעט  30 שנים !

 

בשנים אלה ישב בדרום-סין. אומרים שהייתה לו שם אישה סינית צעירה. לא ברור. כל-הזמן אימן וארגן חברים מוייטנאם לפעולות מחתרת נגד היפנים. הוא גם חבר למודיעין הצבאי האמריקאי (ה- OSSשקדם ל-CIA.) שפעל שם בסיוע לסינים ובהפעלת הסינים נגד היפנים כדי לרתק צבא יפני בסין (הם באמת החזיקו שם 2 מיליון חיילים). הוא פעל גם , מרחוק, בתוך וייטנאם.

 

כאן אפשר לראות תופעה שאפיינה את האמריקאים שנים רבות עד-היום- כל סוכנות ממשלתית קובעת לעצמה מדיניות משלה. בעוד באירופה האמריקאים נלחמים עם הבריטים והצרפתים, כאן הייתה הנטייה נגד הצרפתים לסייע לוייטנאמים להשתחרר מהם

 

ההזדמנות קמה, לדעתו, לאחר שפורסמה הצהרתם של צ'רצ'יל ורוזוולט על שחרור כל המושבות-לשעבר. הו חדר לוייטנאם והתחיל בגיבוש הוייט-מין מתוך חייליו ומתוך מחתרות אחרות שפעלו בשטח  תוך הסתרת נטיותיו הקומוניסטיות.

 

על המאבק והלחימה בצרפתים כתבתי.

 

הו הסכים, בלחץ שר-החוץ הסיני להסכים לחלוקה זמנית של הארץ. בינתיים שלח בין הפליטים שעברו לדרום, מאות אנשים שאומנו לחתרנות על-מנת שיפעלו בעורף  לקראת משאל-העם. הוא הניח כי פעילות אנשיו והשחיתות הידועה של משטר דיאם, תביא להפלת משטרו מהר מאוד לפני שלאמריקאים יהיה זמן להתערב.

אלא שדיאם סירב לקיים את משאל- העם כי הניח מראש שהתוצאות יהיו לרעתו. המצב נשאר כמו שהוא והו נכנס לאמביציה ל"שחרר" את הדרום או לאחד את כל הוייטנאמים תחת שלטונו.

 

גם בנקודה זאת היה אפשר לעצור, מבחינתו, ולהגיד: בסדר. בינתיים אני שולט על חצי וייטנאם. אשקם את נחלתי, לאחר הקזת-הדם שעברה וההוצאות שעלתה המלחמה. אתן לדרום לעשות את שלו. נראה . כי דוגמה לכך הייתה – קוריאה שחולקה ל-2 והדרום פרח והשתקם להפליא. (כך חשב בן-גוריון כשהסכים לתנאי "החלוקה").

 

אך בער לו להלחם. וזו הייתה החלטה שעלתה בחייהם של עוד 3 מיליוני אנשים מאנשיו. וכיוון שזה לא נראה הגיוני, הוא עשה טעות והצהיר (בניגוד לקסטרו בקובה שהכחיש כל קשר בין ההפיכה שלו לבין קומוניזם) כי פעילותו- אז כבר היה ברור לכל כיוונו הקומוניסטי- היא לא רק לאחד את וייטנאם, אלא שהיא במסגרת המאבק הקומוניסטי הבינלאומי. לא בטוח שהתכוון לכך. קרוב לוודאי שעשה זאת כדי להמשיך ולהבטיח תמיכה גם של סין וגם של בריה"מ.

 

מה שדחף אותו הייתה השאיפה הלגיטימית לשחרר את ארצו, שפעם הייתה אימפריה וקיסרות, משליטה של זרים במשך כ-100 שנים! עובדת היותו יליד הואה, שהייתה בירת וייטנאם הרבה שנים ובה נמצאת "העיר האסורה", ארמון הקיסר, וסביבה קברות רבים מקיסריה ומלכיה של וייטנאם, בודאי שלהבה את רוח החופש שבו, מילדות.

 

וזה הדאיג מאוד את כל המערב ובמיוחד את האמריקאים.

 

הו דחף קדימה בשכל כאשר הדגש שלו היה על פעילות-מחתרתית, לא צבאית, ובכל-אופן, לא בקנ"מ נרחב. סוכנים נוספים נשלחו דרומה. מהם היה אחד שכינויו היה "אלברט" שהגיע לדרגה מאוד בכירה בממשל הדרומי עד שהאמריקאים נתנו לו אור-ירוק להתנקש בחיי הנשיא דיאם אחרי ששחיתותו ואפסיותו כבר הוציאו אותם מהכלים. הוא הצליח להעביר מידע על כל חוליית מודיעין, דרומית או אמריקאית שיצאה צפונה והביא לחיסולה. בסוף התגלה והוצא-להורג.

איש סוד של הו, טונג, שהיה איתו בפריס, הקים בדרום מחתרת שלימה ועצמאית, לכאורה, בשם "התנועה הלאומית לשחרור הדרום".

 

כבר ב-59 הגה הו  את הרעיון המבריק, מבחינתו,  להעביר ציוד ונשק דרך לאוס וקמבודיה, מעבר לגבול, והורה לאנשיו לסייר ולהתחיל לברא את היער לבניית הנתיב שכונה אח"כ על-שמו. (נתיב זה גרם, בהמשך, להפצצות האמריקאים, לבריחת הכפריים הקמבודיים לבירה פנום-פן, להפיכה נגד סיהאנוק ולעליית ה"קמר-רוז'" על הזוועות שביצעו בעמם. אך מבחינת הו-צי-מין זה היה גאוני)

 

ב-1963 כשקנדי נרצח והייתה לקונה -שלטונית אצל האמריקאים, לחצו עליו קציניו הבכירים לנצל האירועים להתקפה צבאית רבתי. הוא סירב בתוקף ואישר רק את הגברת הפעילות החתרנית.

 

יתכן-מאוד כי אם היה מאשר פעילות נרחבת, הייתה המלחמה מסתיימת 0 1 שנים קודם עם פחות אלפי נפגעים. בדרום היו אז רק כמה אלפי חיילים אמריקאים, לא צוותי-קרקע אלא, בעיקר, מדריכים וצוותים אוויריים. צבא הדרום , גם אם היה גדול יותר וחדיש יותר, היה ברובו בדרום, בדלתה של המקונג, מגן על גידולי-האורז.  היה יכול להצליח.

אך גם הוא, כאמריקאים בהמשך, נקט מדיניות של "מלחמה מוגבלת". ואולי היה זה מכיוון שעבר רק קורס בחתרנות ולא היה גנרל-צבאי אמיתי. אולי חשש פן במלחמה טוטלית יעלו ויבלטו אחרים ואולי מקומו יפגע.

 

לפני מותו ב-69, ניהל מגעים חשאיים עם ניקסון.  זה דרש כניעה מוחלטת והו סירב לוותר על חלומו.

 

האיש הצנוע הזה, שסירב, עם בחירתו לנשיא צפון-וייטנאם לגור בארמונו של המושל הצרפתי לשעבר, והעדיף לגור בבית החשמלאי של הארמון, ציווה  בצוואתו כי ישרפו את גופו ויפזרו את אפרו לכל-עבר, כדי לא לתפוס חלקת אדמה יקרה.

 

ההנהגה בחרה להפר את  צוואתו והוא נחנט והוצב במוזוליאום מפואר בהא-נוי שם כל תייר מבקר.

 

אחרי מותו  יכלו יורשיו לפתוח דף חדש ולחדש את השיחות.

אך הייתה כאן מלכודת פסיכולוגית מוכרת- אם היה כאן אדם אחד שמחליט, יתכן והיה מקבל החלטה נכונה או מתחיל בשיחות חשאיות עם האמריקאים (כפי שעשה דה-גול כשהחליט להחזיר את אלג'יריה). אך כיוון שהיו כאן חבורה של יורשים, שנטו לפרש את דרכו של הו לתוקפנות, לא רק שלא משכו לכיוון השלום אלא אף "חיממו" אחד את השני להגביר הלחימה. גם כאן הלכה ההזדמנות.    ואחר-כך אדבר על הצד האמריקאי.

 

 

 

"האדם הוויטמיני"

 

בספרו של העיתונאי הצרפתי ז'אן לאטרגי משנת 1960, "הצנטוריונים" (שתורגם לעברית בידי יהושע קנז), הוא מתאר את רוחם והתנהגותם של הלוחמים הוייטנאמים. הוא מתייחס, אמנם, למלחמתם נגד הצרפתים אך אין-ספק כי אפשר להקיש מתיאור זה גם על מלחמת-וייטנאם (אגב, חלק גדול מהתיאורים כאן נוכל לראות בציורים בביקורנו בקומה השנייה של מוזיאון האמנות בהא-נוי).

 

הוא טוען כי מדובר ביצירת אדם מסוג חדש, בלתי-מוכר ובלתי-מובן למערביים, האדם "הוויטמיני".

 

למשל :"…הם יצרו טיפוס אנושי החוזר-ונשנה בלי-קץ ונוצק באותו דפוס. לדוגמה: מדי-שנה, בכל האוגדות של וויט-מין, בתום עונת-הגשמים- מקיימים התבוננות, התרכזות פנימית בצוות, בדיקה מצפונית של שנה שלמה. זה נמשך 15 יום אצל הוייאטים וביחידות מסוימות מוציאים לפעמים להורג עד 10% מהאנשים כיוון ששוב אינם הולמים את המתכונת. במשפטים אלה הנאשמים הם המאשימים את עצמם בפומבי והם תובעים את עונשם".

 

את התנהגותם הכללית של הוייטנאמים מתארים כהתנהגות של טרמיטים. כשם שאם הורסים חלק מקן טרמיטים, הוא תמיד חוזר ונבנה, כך הם חוזרים לעצמם.

 

התיאור אומר כך : "ביום היו מעבדים את שדות-האורז ונלחמים. בלילה היו מארגנים וועדים, וועדי-משנה, אגודות של זקנים חלושים ושל נערים בני 12. האנשים הללו לא ישנו הרבה ולא אכלו הרבה. תמיד דומה היה שעוד מעט יכלו כוחותיהם ואף-על-פי-כן היה בהם האומץ להמשיך. האם לא התרשמתם כמוני ממראם הגופני- פנים סגפניות, עיניים פעורות,הילוך מרחף ודמום, בבגדיהם הגדולים ממידתם, הגזורים כדרך הסינים, דמויים כרוחות-רפאים ?"

 

"…לאורך כל הכבישים שהיו שיירותיהם עוברות בהם, חפרו אלפי גומות מתחת לעלי-הג'ונגל העבים. למשמע קול-אזעקה קל-שבקלים, כשהיו נגלים מטוס, היה הכול נעלם בן-רגע, מכוניות ואנשים כאחד ולא נותרה אלא הדרך הריקה. ….וכשאתה חושב על העבודה הזאת ! לאורך מאות ואלפי קילומטרים, ורק בידי "קולים" שלא היו בידיהם אלא אתים, מעדרים וגרזנים ולא היו יכולים לעבוד אלא בלילה. באותו זמן היינו אנחנו (הצרפתים) מתרוצצים בבתי-זונות ובמחששות".

 

"… כדי להחזיק מעמד היו הטיפוסים האלה זקוקים לכל כוחותיהם. היה עליהם לעמוד במסעי-הלילה, בקרבות קטלניים, במיעוט המזונות. ברגעי-המנוחה היו הופכים אותם לתלמידים. אז היו צריכים לחזור בלי-לאות על אותן סיסמאות פשטניות שצריכים היו להכניס לראשיהם האטומים . הם הקימו כל-מיני אגודות כדי לארגן את האוכלוסייה במסגרות… וחייבים היו לאמן מגויסים, לחייל את הקולים, לאסוף כסף. לאנשים האלה לא היה רגע לעצמם. שוב לא היו שייכים לעצמם."

 

"…נתאר את פעילותו של פעיל פוליטי- הוא מתגנב לכפר בלילה. במלונת-קש מוארת במנורת-שמן הוא מארגן פגישה…אין הוא מוכר אלא בכינוי מחתרתי סתמי…חייו מסתוריים ומושכי-לב…אל האיכרים האלה, שמימיהם לא יצאו משדה-האורז שלהם, הוא מדבר על סין ועל בריה"מ, רומז כאילו הוא מגיע מארצות הרחוקות האלה וכולם מסתכלים עליו בהתפעלות, בפה פעור. קולו נעשה חם, שובה-לב. הוא משתמש במילים בעלות משמעות מאגית, שהוא עצמו משתכר מהן "קולקטיביזם", למשל. הוא חי חיי הרפתקה והנערות, המפצחות גרעיני-חמניות, מביטות בו בחיבה…".

 

האם יכול היה להיות סיכוי כלשהו כנגד דבקות כזאת ?

 

 

[ד"ר גיל מרום מאוניברסיטת ת"א עסק רבות בשאלת הסיבות למלחמות בכלל וסיבות והיתנהלויות של מלחמות-גרילה. בסיכום קצר של דבריו, הוא מראה כי עד המאה ה-19 התגברו כוחות הממשלות על ארגוני-גרילה שכן יכלו להקציב כוחות גדולים ותקציבים לשם-כך.

 

במאה ה-20, לעומת-זאת, עם עליית והתגברות המשטרים הדמוקרטיים, בהם ראשי השלטון היו תלויים באישור המוסדות הדמוקרטיים, במיוחד באשר לתקציבים ויכולת סיבולת באבידות, קטנה לדבריו,  היכולת.

 

(אפשר לראות זאת אצלנו בזמן מלחמת-ההתשה ומלחמת לבנון הראשונה. העם סבר שאין לו יכולת סיבולת לעמוד בכמות הקורבנות. אך כמובן שיש כאן גם מידה רבה של תחושות סובייקטיביות של האזרחים ביכולתם לשלוט בשלטון ולהכפיפו לרצונם.

במלחמת לבנון נהרגו כ-650 חיילים ב-3 שנים וההפגנות רבו. באותן 3 שנים נהרגו בכבישי-הארץ 1400 אנשים בתאונות אך לא הייתה כל הפגנה. או כי הציבור חשב שזה לא חשוב או שחשב שעל-זה אין לממשלה או לא צריכה להיות לממשלה שליטה. בארה"ב נהרגו ב-10 שנים 58,000 חיילים בוייטנאם אך ממוצע ההרוגים בכבישים שם הוא 43,000 בשנה. אותם טיעונים].

 

 

הפחד מ"האדומים" ו"המלחמה הקרה"

 

יהיה קשה, אולי, לבני הדור הצעיר, לתפוס ולהבין את העוצמה של החשש ממלחמת-עולם שלישית- המערב נגד הקומוניסטים. אולי רק מי שחי בתקופת שנות החמישים והשישים למאה ה-20 יזכור את המועקה הכמעט יום-יומית (לנו היו את הערבים אך יחד עם זאת חשנו באיום מצפון-מזרח).

 

לא סתם שרת-החוץ האמריקאית, פרופסור למדע-המדינה, קונדוליסה רייס ושר- ההגנה ג'ונס התמחו בנושא המלחמה- הקרה. התקופה והפחד הם מאושיות ההיסטוריה האמריקאית ומהגורמים המתווים עד היום את מדיניות החוץ והביטחון. כלומר, ישנם כוחות רעים בעולם ויש להתכונן לקראתם ולעשות הכול כדי להקדימם.

 

כבר קרל מרקס, בספרו "קפיטל", קרא למלחמה עולמית של הפרולטריון בקפיטליזם.

מאז המהפכה הבולשביקית והתפשטות הקומוניזם, המערב פחד ממנו. בתקופת מלחמת-העולם ה-2 שיתף המערב פעולה עם סטלין כאשר היה ברור שהוא חותר ומרגל ומתכנן לפעול כדי להביא דרכו לכל העולם.

 

והיו סימנים רבים לחשש. הראשון הוא, כמובן, הסיוע שנתנה בריה"מ לכוחות הבינלאומיים במלחמת האזרחים בספרד (כיום, במסגרת השאלה "מה היה קורה אילו…?" כאשר שואלים מה היה קורה לו ניצחו הבריגאדות הבינלאומיות, נראה בבירור שמכאן, בסיוע מפלגות קומוניסטיות חזקות בצרפת ובאיטליה, היה המערב נופל !); אח"כ הקמת מסך-הברזל והצבת משטרים קומוניסטיים נוקשים בארצות שמעברו המזרחי; פיצוץ מיתקן-גרעיני כבר ב-49, הרבה יותר מוקדם מהצפוי; פתיחת המרוץ לחלל והחשש במערב כי הוא ישמש כבסיס אסטרטגי להתקפות; חציית-ברלין ובניית החומה במרכזה כולל  ירי על –כדי-להרוג -על כל המנסים לברוח ; ניצחון הקומוניסטים בסין, עליית מאו ומלחמת-קוריאה בה השתתפו סינים; חתרנות וסיוע מאסיבי מצד בריה"מ וסין למדינות המשתחררות באפריקה ולמחתרות קומוניסטיות בדרום-אמריקה (קובה, בוליביה); "משבר הטילים "בקובה.  ריגול והשתלת מרגלים בכל רמות השלטון בארצות המערב (בוגרי אוניברסיטאות היוקרה בבריטניה כפילבי וחבריו. היום הם יושבים ומבקרים באנגליה וצוחקים על התקופה אך המידע שהעבירו סיכן באופן ברור את המערב).  ועוד.

 

לא הייתה כאן שאלה מה יקרה עם תום המלחמה- היה ברור למערב כי מיד יש להיערך למלחמה עולמית שהוגדרה כ"מלחמה הקרה".

 

שתי דוגמאות קטנות לאווירה זאת :

 

המלך אדוארד ה-8 הוסר מכס המלוכה באנגליה, כביכול בשל נישואיו לגרושה אליס סימפסון. הסיבה האמיתית, שהייתה ידועה גם לו, הייתה הערצתו להיטלר. כשהסביר זאת לחבורתו אמר כי רק "ברנש כזה" יהיה מסוגל לעצור את סטאלין !

 

ב-2004 התפרסמו יומנים סודיים של הנשיא האמריקאי טרומן. מעניין גם אותנו כישראלים וגם לצורך הנקודה שאני מעלה, הפרק העוסק בהצבעה באו"ם על הקמת מדינת-ישראל. לקראת ההצבעה התייעץ טרומן עם כל זרועות- השלטון. כולם-כאחד המליצו בחום להצביע נגד ! הנימוק העיקרי היה – תהיה מלחמה נגד בריה"מ (לא אולי- תהיה!), המלחמה תצריך דלק ושיתוף פעולה עם המדינות שיש להן דלק ושתאפשרנה גישה לכיוון בריה"מ ואלה הערבים. אם נצביע בעד היהודים יהיו הערבים נגדנו ויחברו ואויבינו. ה-אף.בי.אי הגדיל לעשות והמליץ אף לעצור מיד את כל מכירת הנשק ליהודים בארה"ב (הם ידעו על כל תנועה של אנשינו- לאחרונה פורסם ספר על פועלו והרפתקאותיו של אל שוימר) ואף לאסור את הישראלים העוסקים בכך!

טרומן ישן על-זה לילה ובבוקר הורה לנציגו באו"ם, חרף כל האזהרות, להצביע בעדנו(היה איש יקר באמת. אגב, הוא נפטר בפברואר 73, בלי שנכח באופן בו הסתיימה המלחמה. אני חתמתי , בשם העם בישראל, בספר- התנחומים שנפתח בשגרירות-ארה"ב בפנום-פן).

 

עוד דוגמה הקרובה לוייטנאם- צ'אנג-קאי-שק בחר להילחם בקומוניסטים ולא ביפנים שכבשו את ארצו. זו הייתה טעות אנוכית ביותר. אם היה עושה כן, היו היפנים נעצרים או מוסגים מסין, היו נחסכים חיי מיליונים ופצצת-האטום לא הייתה באה לעולם. אך הוא חשש כל-כך מהאיום "האדום" שהעדיף לנהוג כך.

 

והמערב הגיב בפחד והתכונן לבאות:

לפני כשנתיים התגלו בניו-יורק מקלטים לרבבות אנשים ובהם קרייקרים בקופסות אטומות. בשוודיה הוקמו מקלטים אטומיים להמונים.

 

כשמזכירים היום את הימים "הנוראים" של "ציד המכשפות"  של הסנטור מקארתי, במיוחד כלפי סופרים, במאי-קולנוע ושחקנים, בפרספקטיבה של 50 שנים זה נראה מוגזם ביותר. ננסה להבין את הפחד. העולם עבר במשך כ-30 שנים  שתי מלחמות עולם נוראיות.  מיליוני אנשים נהרגו או מתו ברעב. ערים נהרסו. כבישים נשמו. כבר הייתה עייפות. אם אחרי "המלחמה הגדולה" כפי שכונתה הראשונה, הייתה אווירה של חופש והשתחררות, כאן היא לא הייתה. הפחד כמעט שיתק. הנה מסתמן אויב חדש, ענק !

 

 

ארה"ב לקחה על-עצמה, באופן טבעי, להיות המושיעה של העולם. אם עד ערב מלחמת-העולם ה-1 שררה דוקטרינת- ההתבדלות של הנשיא מונרו, עתה, אחרי סיוע בשתי המלחמות, בכול-חלקי תבל, בלוחמה ובציוד ואספקה, עם הפעלת "תכנית מרשל" לקימום אירופה, ארה"ב היא האח הגדול, בלי מרכאות.

 

סיבה משמעותית לתחושות אמריקאיות אלה, ולנכונותה להילחם למען שאר העולם, הייתה הכאתם  של המנהיגים האמריקאים על-חטא על שלא פעלו במהירות ובזמן בשני מקרים:

הראשון- השתלטות היפנים על מנצ'וריה ב-1927-28 ומכאן, כשתאבונם גבר, על  סין ב-37 ואחר על כל המזרח.  אם היו האמריקאים מתערבים מיד, היו פני-הדברים אחרים. באותו עניין, המודיעין האמריקאי ידע כי יפן חתמה הסכמים סודיים עם היטלר ב-36 ועם מוסוליני ב-37. זה היה אמור להדליק פרוז'קטור אדום.

 

הנקודה השנייה היא "חרפת-מינכן", ההסכם שבו המערב נתן להיטלר כל-מה שהוא רצה תמורת "חוזה השלום" של צ'מברלין, והפשיזם העולמי הבין, בלי שאיש העמידו על-טעותו, שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

 

נאומיו התוקפניים של חרושצ'וב באו"ם, אירועי "משבר הטילים בקובה", ב-62, כשהאמריקאים גילו, באמצעות תצלומי-אויר כי אניות סובייטיות פרקו גופים מעוגלים ענקיים בנמלי-קובה ואח"כ מוקמו בבסיסים מול חופי-פלורידה והתגלו כטילים בליסטיים (נחישותו ההחלטית של הנשיא קנדי וקידום כלי-שיט צבאיים בסביבת חופי-קובה הביאו לפירוק הטילים וסילוקם), בני-הזוג רוזנברג, מרגלי-האטום בניו-יורק של תחילת שנות ה-50 והמרגלים שהתגלו בבריטניה, היוו אישור יוצא מן-הכלל לכוונות התוקפניות של  בריה"מ. מה יותר מאיים מסוללה של טילים ארוכי-טווח היכולים לפגוע באדמת ארה"ב ?

 

"תיאורית הדומינו" אותה ביטא יותר מאוחר קיסינג'ר, כשהיה היועץ לביטחון-לאומי של ניקסון, כבר הייתה לפני העיניים- אם ניתן לקומוניזם את וייטנאם הם ימשיכו הלאה ומדינה תיפול אחרי מדינה. הודו,  מלזיה, תאילנד, אינדונזיה ומכאן אוסטרליה וניו-זילנד, ואזורי ההשפעה והעורף של ארה"ב באוקיינוס השקט.

 

עד-כמה שוייטנאם נראית קטנה על המפה, בודאי ביחס לסין ולרוסיה, ארה"ב ואיתה כל המערב ראו בנקודה זאת את "החור בקיר" שאותו יש לסתום.

 

פרופסור שלמה זנד, בספרו המצוין "הקולנוע בהיסטוריה", אליו אחזור, מתאר את האווירה של הפחד מהקומוניסטים כפי שבא לידי ביטוי במאות סרטים, בכל ארצות- המערב, החל משנות ה-30 למאה ה-20.

בשאלה מי משפיע על מי- הקולנוע על המציאות או המציאות על ההיסטוריה אני מאמין שהקולנוע מביא לידי ביטוי תקוות, רצונות ושאיפות, פנטזיות אך גם פחדים. כאן הפחדים היו מוחשים ואמיתיים וכך הוצגו.

 

פרופסור אייל נווה מאוניברסיטת ת"א מתייחס לשאלת ה"מלחמה הקרה" בספרו "המאה האמריקאית", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.

הוא מספר כי כיום, תוך נבירה במסמכי הקרמלין, אין מוצאים כל אסמכתה לכוונותיה הזדוניות, כביכול, של בריה"מ לכבוש את כל המערב. הוא מסביר את הקמת "מסך הברזל" והשתלטות בריה"מ על מדינות מזרח-אירופה לא כצעד תוקפני אלא, להיפך, אקט הנובע מפחדיה של בריה"מ מכוחה הבולט והנראה מאיים של ארה"ב על עולמה ועל-כן הקמת חיץ גדול בין המערב לבינה בדמותן של ארצות "מסך הברזל".

הוא מוסיף ומסביר כי אחרי מלחמת-העולם השנייה השתנו פני העולם בכך שהמעצמות המסורתיות ,בריטניה וצרפת,  נעלמו ועלו שתי מעצמות עולמיות חדשות – בריה"מ וארה"ב שעדין לא כל-כך ידעו מה עושים בתור ככאלה, מה מותר להן ומה גבול כוחן. גם אם המלחמה הקרה נערכה נגד כל מדינות המערב, כולל סקנדינביה, עיקר העימות היה בין המעצמות החדשות. לסיכום, אומר נווה, אפשר להניח כיום כי מה שנראה כתוקפנות היה צעדי-הגנה.

 

נניח שכן. אך זה במבט מפוקח ואף מחויך בפרספקטיבה של 50 שנים. העובדה, ובזאת מודה אף פרופ. נווה, כי סטלין היה טירן שהיה מחליט ומסוגל לכל סוג של החלטה, גם אם הרת-גורל, אם היה סובר שיש בה תועלת לעמו ולעצמו. וזאת ידעו גם במערב.]

 

 

 

שלבים עיקריים במלחמה

 

צריך לזכור כי האמריקאים לא הגיעו פתאום לוייטנאם כדי להשתלט עליה.

הם היו במזרח-הרחוק, ללא הפסקה, מאז ראשית המאה ה-20 כשישבו בפיליפינים ובודאי מתום המלחמה. ביפן היו עשרות-אלפי חיילים בפיקודו של מק-ארטור. במלחמת-קוריאה היו  מאות-אלפי חיילים שישבו גם בפיליפינים ובסינגפור ובודאי באוסטרליה שהיוותה בסיס עורפי קרוב. כלומר שהם לא היו זרים וחיצוניים לזירה.

הם פעלו בוייטנאם שכן הוזמנו ע"י המשטר בדרום לסייע להם להשתקם לאחר המלחמה בצרפתים. ישיבתם שם גם סייעה לשמירת יציבות המשטר – ב-1955 היו מרידות והתפרעויות נגד הקיסר באו-דאי אך האמריקאים איימו כי אם המהומות יימשכו הם יעזבו, וזה עזר.

הם החזיקו אז כמה אלפים מדריכים לצבא למשטרה ולשירותים החשאיים.

 

הקיסר הודח ע"י וייטנאמים  ב-56 ועלה לשלטון בבחירות נגו-דין-דיים. מהר מאוד התברר שהוא מושחת גדול. הוא הפך את השלטון לעסק משפחתי- אחיו הבכור מונה לארכיבישוף , אחיו הצעיר לשגריר בלונדון, אח אחר למושל המחוז הצפוני של המדינה. עוד אח- יועץ עליון לנשיא וממונה על שירותי-הביטחון.

אשתו של דיאם, שהייתה קתולית אדוקה, יזמה ודחפה חוקים נגד הפלות, נגד הזנות, נגד ריבוי נשים ,בעד פיקוח על הילודה, נגד ריקודים בפומבי ועוד. זה קומם נגדה ונגד הנשיא את הרוב הלא-קתולי.

המשטר הפעיל רשת של מאות-אלפים סוכנים ומלשינים. הייתה אווירה של טרור.

 

במקביל, היו, כאמור, סוכנים של הו שפעלו בקרב האוכלוסייה.

 

רבים מתושבי-הדרום שהיו בעלי-נשק בתקופת הפעילות נגד הצרפתים, החביאו את הנשק אצלם ולא מסרו אותו לשלטונות.

ב-58, כאשר החלו הפגנות יותר ויותר נגד השלטון, התחילו לוחמי-הגרילה לפגוע ולהרוג אנשי-ממשל מקומיים כדי לערער את אחיזת-השלטון. בתחילה היו אלה יוזמות מקומיות אך לאט-לאט השתלט עליהן הצפון והתחיל להכווינן.

 

ב-1960 פעלה באופן גלוי המחתרת שכינתה עצמה "החזית הלאומית לשחרור הדרום" שנשענה על לוחמי-גרילה שקראו לעצמם "וייט-קונג", היינו,"הקומוניסטים הדרומיים". היו בה גם פעילים לאומניים ימניים ולא דווקא קומוניסטים. באותה שנה הכריז הצפון רשמית על נכונותו וכוונתו לסייע למחתרת זו והותחל בהעברה מסודרת, בדרכים חשאיות, של כסף וציוד.

 

בהמשך, ככל שגברה המעורבות האמריקאית, הוכנסו גם כוחות-לוחמים. על-פי הערכות  פעלו בדרום, ב-1961, כבר כ-200,000 אנשי-גרילה שתפסו כבר שטחים משמעותיים.

 

לאור הפעילות החתרנית הממשלה מבקשת מארה"ב להגביר את  מעורבותה. מספר החיילים גדל מ-5000 ל15,000, שאינם כוחות קרקעיים אלא מדריכים וכוחות-אוויר.

האכזבה מהנשיא גברה. האמריקאים לחצו עליו לבצע צעדים לליברליזציה של שלטונו. העיתונות שנשלטה ע"י הממשלה יצאה בכתבות אנטי-אמריקאיות (תחילת הבוגדנות!).

 

באביב 63 היו הפגנות-ענק של סטודנטים ושל נזירים בודהיסטים שהאשימו את דיאם בשחיתות- משפחתית ובהעדפת-הקתולים.  ב-11 ביוני הגיע הנזיר טהיצ' קואנג דוק ממנזרו ליד העיר הואה, התיישב בתנוחת לוטוס באחד מרחובותיה הראשיים של סייגון, ובעודו במצב של מדיטציה עמוקה הציתו אותו למוות חבריו הנזירים במחאה על שלטון הנשיא.

דעת-הקהל העולמית נסערה. ארה"ב ניתקה כל-קשר עם הנשיא והתחילה לתמוך בגלוי במתנגדיו.

 

ב-1.11.63- הפיכה בראשות הגנרל דונג-לאן-מין. הנשיא ואחד מאחיו נרצחו. אח אחר הועמד לדין והוצא להורג. מכאן ועד 66- שלטון צבאי חרף הפגנות חוזרות ונשנות של סטודנטים ונזירים למסד ממשלה אזרחית.

 

את המהומות ואי-היציבות השלטונית ניצלו היטב הכוחות-החתרניים והשתלטו.

השתלטו פירושו ששתלו אנשים שלהם בכל כפר ובכל משפחה, אם בתשלומי-כסף, אם באיומים וסחטנות, אם בהשלטת-טרור, בחיסול מתנגדים ועוד. האוכלוסייה, שרובה איכרים שאינם מעורבים בפוליטיקה, רעדה מפחד. כאשר נפוצו ידיעות על שחיתות השלטון המרכזי ועוד, נוח  היה להם להיצמד לשליטים המקומיים החדשים.

 

ככל שגברו פעולות-החבלה בתוך הדרום, האמריקאים  נהיו משוכנעים יותר בצדקת התיאוריה שהמגמה היא להשתלט הלאה והלאה מעבר לוייטנאם.

 

קנדי אישר ב-63 להפעיל חוליות בתוך שטח הצפון כולל פגיעה במטרות חיוניות מבחינת "נעשה להם מה שהם עושים לנו". הוקם פיקוד נפרד ללוחמה בשטח. אך בנובמבר קנדי נרצח.

 

בינואר הושבע לנשיא לינדון ג'ונסון, שהיה סגנו של קנדי. בנאום "המצב לאומה" שנשא ב-4.1.65, בפני שני בתי-הקונגרס, לא דיבר על המלחמה. הוא התמקד בתוכנית "החברה הגדולה" תוכנית-העל שהגה במשך זמן רב עבור תושבי ארה"ב. בין השאר אמר :"בנינו את האומה הזאת לרווחת אנשיה. אנו רוצים לצמוח,לבנות וליצור, אבל אנו רוצים כי הקדמה תשרת את בני-האדם ולא תשעבד אותם. אין בכוונתנו לחיות באדישות, מבודדים משכנינו ומסביבתנו, מסוגרים בערים חרבות ובפרברים עגומים,כשדלות החינוך והריקנות שבפנאי מעכבות את צמיחתנו".

היה זה בתקופה שבא רווח הרעיון הליברלי האומר שכל אדם אחראי על גורלו. גונסון רצה שהמדינה תתערב בגורלם של אלה שאין להם, ולא משנה מאיזו סיבה. השמרנים בבית-הנבחרים התנגדו לגישה זו ולהזרמת כספים לטובת העניים והוא נאלץ, כדי לקבל את הסכמתם, להבטיח להם כי על כל דולר שיקציב למלחמה בעוני, יקציב דולר לטובת המלחמה בוייטנאם, שכאמור, ממש לא הבין מה קורה איתה ורצה לסיימה.

 

הסתבר שג'ונסון ידע מעט מאוד על-מה שקרה בוייטנאם. מתחילת 64 התחיל לעסוק בהכנות לבחירות לסוף אותה שנה והתייעץ עם כל יועציו מה לעשות עם "הדבר הזה".

 

יש כאן דוגמה היסטורית מאלפת (בדומה למה שהיה לנו בלבנון)- "לא לבלוע ולא להקיא!".

מצד אחד ג'ונסון  הרגיש שאינו יכול להחזיר הביתה את 15,000 חייליו בוייטנאם. לדעתו כל העולם המערבי בכלל, והמדינות איתן היה לארה"ב הסכם-הגנה כמו תאילנד, הפיליפינים, מדינות בדרום-אמריקה ובמיוחד גרמניה המערבית, שם החזיקה ארה"ב מאות-אלפי חיילים (קנדי הצהיר בביקורו בברלין "אני ברלינאי!!)- אם תפר הבטחתה לוייטנאם היא הורסת את מעמדה ואמינותה בעולם.

מעבר לכך הוא היה משוכנע בעצמו, ושמע זאת מהנשיאים לשעבר טרומן ואייזנהאור, אותם הזמין אליו, כי אכן במידה וייסוגו, הקומוניסטים ינצחו וימשיכו הלאה.

 

הייתה אפשרות, אם-כן, להגביר הפעילות הצבאית, ברוחו של קנדי, ולהפציץ מתקנים חיוניים בצפון (התכניות לכך היו מוכנות במלואן) עד שייכנעו. אך זאת הוא לא רצה לעשות כי זה היה בדיוק מה שהטיף לו יריבו הפוליטי, מועמד הרפובליקנים, הסנטור בארי גולדוואטר שהלך על מצע של מלחמה טוטאלית בצפון.

ג'ונסון גם הניח שהעם האמריקאי, שכל-כך תמך עד-כה בסיוע לארצות אחרות במלחמות, יכעס עליו אם ייסוג והוא יפסיד, עקב-כך, בבחירות.

 

כך נשאר המצב כפי שהיה. הוא אישר , במרץ 65, לאחר שנבחר לנשיאות, את המשך הפעילות-המיוחדת מעבר לגבול והוחלט כי בינתיים יפעלו נגד "נתיב הו-צ'י-מין" שהורחב והלך. כמו-כן הוחלט לשלוח סיירות-ימיות למפרץ-טונקין.

 

כאן אנו מגיעים לאירועים המוכרים בשם "אירועי-מפרץ-טונקין" שעד היום יש ויכוחים אם היו או לא היו.

ב-3.8.64 הסיירת "מדוקס" שטה במימי המפרץ. סירות-קלות וייטנאמות חלפו לידה ופתחו עליה באש.הסיירת השיבה. חילופי-יריות. הסירות נפגעו ונעלמו. ב-4.8.64 האירוע חזר על-עצמו.

 

הדיווח הגיע לוושינגטון. ג'ונסון כעס. ההתלבטות נפסקה. הסנאט אישר, ב-7 לאוגוסט, כי יש כאן "עילה למלחמה" והעניק לנשיא סמכויות נרחבות "לנקוט בכל פעילות למניעת הישנות מקרים כאלה".

 

[על-פי שיטת הממשל בארה"ב היה רק הקונגרס מוסמך להחליט על הכרזת-מלחמה, זאת במסגרת עקרון האיזונים והבלמים. על-כן יש הגורסים כי לא הייתה, למעשה, כל התקפה והנשיא "פיברק" אחת כדי שהקונגרס ימצא "עילה למלחמה". כך יש הטוענים שהנשיא תיאודור רוזוולט יזם את הפגיעה במשחתת "לואיזיאנה" ובכך פתח במלחמת "ארה"ב-ספרד, ואחיינו, פרנקלין רוזוולט, לא עשה דבר למניעת ההתקפה ב"פרל-הארבור" למרות שהיו לו ידיעות מוקדמות אודותיה, כדי שארצו תוכל להיכנס באופן פעיל למלחמת העולם ה-2, דבר לו הקונגרס התנגד בתוקף עד-כה].

 

אושר מבצע "רעם מתגלגל" בו הופעלו 100 מטוסי B-52 כבדים שהפציצו את הצפון. המגמה הייתה להמשיך בכך עד שייכנעו. משחתות יצאו למפרץ טונקין והתחילו בהפגזה מסיבית של מתקני-החוף. הוכנסו לשימוש שיטות-לחימה כמו "חפש והשמד" ושימוש בנפאל"ם.

 

אך הוייט-קונג המשיך בפעולות-החבלה והפעם- ישירות נגד מטרות צבאיות אמריקאיות. בסיס של חיל-האוויר, שנמצא 12 ק"מ דרומית לסייגון הותקף, מטוסים ומסלולים חובלו.

 

מיד עלתה השאלה בקונגרס- מה אנחנו עושים כדי להגן על הבחורים שם ? הוחלט לשלוח חיילי- מרינס שישמשו לאבטחת הכוחות האוויריים. חטיבת מרינס נשלחה. בפעם הראשונה לוחמי-קרקע ומכאן, ברגע שהעיקרון נשבר, הוזרמו עוד-ועוד כוחות.

 

מפקד הצבא האמריקאי היה גנרל (4 כוכבים) ויליאם ווסטמורלנד. במלחמת-העולם הצטיין והגיע לדרגת קולונל. במלחמת-קוריאה היה כבר מפקד רג'ימנט קרבי. ב-53 היה לגנרל. ב-58 מונה למפקד הדיוויזיה המוטסת 101 (אחת היחידות המהוללות בצבא האמריקאי), ב-60 מפקד "ווסט-פוינט(האקדמיה הצבאית) וב-64 מפקד כול הכוחות האמריקאים בוייטנאם בפיקוד מיוחד שכונה "פיקוד הסיוע הצבאי בוייטנאם".

הוא היה ידוע כתומך נלהב בפעילות כאן ובתחילה סבר שהבעיה תבוא על פתרונה בקלות. אך ככל שרבו ההתקפות של הוייט-קונג דרש עוד ועוד צבא. כאשר הגיע היו 100,000 חיילים- ב-68 היו יותר מחצי-מיליון.

 

[בשנת 1982 שידרה רשת הטלוויזיה CBS תחקיר מיוחד בו טענה כי ווסטמורלנד ובכירים נוספים המעיטו במתכוון בכוחו של הווייט-קונג כדי לשמור על מורל גבוה בצבא ולקבל תמיכה ציבורית בלחימה. על-כן, על-פי הטענה לא הכינו היטב את הצבא והתוצאה הייתה "מתקפת-הטט", אליה אגיע עוד מעט. הוא תבע אותם למשפט-דיבה ובסופו של דבר התפשר על התנצלות. הוא נפטר, אגב, ביולי 2005 .]

 

בממשל ג'ונסון היה שר-ההגנה רוברט מקנמארה שלפני כ-5 שנים התבטא שהמלחמה הייתה טעות אחת גדולה. לפני היותו מזכיר-ההגנה היה נשיא חברת "פורד", מומחה גדול לניתוח-מערכות(אם איני טועה, הוא גיבש תורה זאת). בסרטים מהתקופה הוא נראה דווקא תומך נלהב במה שקרה שם והעובדה שנענה לכל בקשה של הפיקוד להזרים עוד כוחות. מעבר לכך, כאשר הציע ג'ונסון להחליף את ווסטמורלנד, לאחר "מתקפת-הטט", לא ניסה לגבש תפיסה חדשה ושונה אלא לחץ להשאירו  על מקומו.

 

הבעיה העיקרית עם מקנמארה הייתה שהוא חשב שיקבל את כל המידע הנחוץ במספרים. כמנתח-מערכות אולי זו הדרך. אך אי-אפשר לגבש כל מסקנה מקבלת דוחות יומיים על כמה תחמושת נורתה וכמה הרוגים ופצועים יש לאויב ולכוחותינו, כמה שבויים, כמה שעות-טיסה ושעות-מנועי-הטנקים. המספרים נערמו בערימות אך כל מודיעין טוב לא הופק מהם. (הוא הוחלף ע"י פיטר קראופורד, כשניקסון עלה לנשיאות.)

 

השגריר בסייגון היה גנרל בדימוס. הרעיון לכך היה אולי טוב, כדי שיבין את המהלכים הצבאיים  , במיוחד כשהוא מדווח למשרד-החוץ, אך כיוון שחשב, לעיתים, שהוא מבין יותר מווסטמורלנד, הייתה אווירה עכורה.

 

בינתיים הורחב והלך "נתיב הו-צ'י-מין" שעבר בלאוס ובצפון-קמבודיה. עברו בו משאיות כבדות שגררו תותחים, תחמושת לרוב ונשק. מפציצים אמריקאים הפציצו את האזור בכמויות אדירות של פצצות. לאוס, שבתחילה רק היא הופצצה, יכולה "להתגאות" בהיותה המדינה שהוטלה עליה כמות-הפצצות הגדולה בהיסטוריה האנושית.

ההפצצות פגעו גם באוכלוסיה הכפרית המקומית שברחה לערים הגדולות והאווירה נגד האמריקאים הייתה עוינת.

האמריקאים ידעו על הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית. כדי לצמצמו פוזרו בתחום הנתיב אביזרים אלקטרונים שדיווחו, למקלטים שהוצבו על הגבול, בתאילנד, על נסיעת רכב כבד. כך יוזנקו מטוסים ויפציצו רק כשישנה סיבה ולא סתם.

 

בינואר 66 הציע ג'ונסון להו-צ'י-מין הסדר בן 14 סעיפים כבסיס לשלום : מו"מ ללא תנאים מוקדמים; שביתת-נשק; בחירות חופשיות; איחוד וייטנאם וסיוע כלכלי אמריקאי גדול במיוחד.

 

הו-צ'י-מין השיב – קודם-כל הוצאת כל הכוחות האמריקאים מוייטנאם, נטרול הדרום, הכרה בחזית לשחרור הדרום כנציג הרשמי היחיד של הדרום ! (אנחנו מכירים סוג כזה של תשובות !).

 

התנאים נדחו, כמובן, ע"י ארה"ב והדרום.

 

לא מובנת התעקשותו של הו. הייתה בכך ממש שחצנות. הרי אם, לדעתו, היה כל העם, כולל בדרום, איתו, מה היה איכפת לו להתחיל בשלב ראשון בהפסקת-אש ולהגיע לבחירות חופשיות  מאוחר יותר ?

 

באותה שנה היה מרד בודהיסטי גדול. השלטון בידי המרשל נגויין-קאו-קי.

 

בארה"ב התלבטו כיצד להמשיך. הנשיא נפגש עם המרשל קי בהונולולו והביע תמיכה במשטרו. מרד הנזירים דוכא. ההפצצות המסיביות על הא-נוי נמשכו. העיר כמעט נמחקה ופונתה מתושביה, עם ערים אחרות. הצפון התעקש להמשיך וקיבל סיוע מסין ומבריה"מ.

 

הצבא האמריקאי פעל בשלומיאליות. בשלבים הראשונים, פעלו לפי טקטיקות שהכירו ממלחמות קודמות – הגבול עם הצפון הוא בצפון לכן נערוך את כוחותינו במיוחד בכיוון זה. ליד מחנה "קי-סאן", קרוב לגבול עם לאוס, הוקם שדה- תעופה גדול. אלפי-חיילים רותקו אליו להגנתו (וחסרו במקומות אחרים). העיר דא-נאנג הייתה כ-200 ק"מ מקו- הגבול (DMZ).  מעיירה בת 20,000 תושבים נהפכה לעיר "אמריקאית" בת כמיליון תושבים.

 

פתאום האויב היה בכל מקום. ההרגשה הייתה נוראה. שום שביל-גבעה, כפר או סמטה בעיר לא היה בטוח שאין בו אויב. והאויב משתמש בנשק מודרני. לא בחיצים ואבנים. רובים ומטולי-רקטות- נגד-טנקים ומרגמות (נראה טנק פגוע ביער בקו-צ'י) וגם מכמונות או "מלכודות-פתאים" (גם מהם נראה בקו-צ'י).

 

כשהבין הצבא שיש כאן לחימה מסוג חדש ושצריך לאסוף מידע, התגלתה הרעה-חולה, אותה כבר הזכרתי, לפיה כל סוכנות ממשלתית עושה בשביל-עצמה, בפני-עצמה ואין משתפים או מתייעצים עם סוכנות אחרת ! כך פעל ה-CIA בעצמו, גיבש תפישת-עולם ומדיניות שלא בהכרח תאמה את מדיניות הנשיא והממשלה, והמודיעין הצבאי פעל בנפרד.

שתי הזרועות הפעילו סוכנים ולא פעם נפלו סוכני-רשת אחת קורבן מקרי בידי אנשי הכוח השני כיוון שלא היה תיאום. כשתפסו אנשים שנחשדו בשיתוף-פעולה, חקרו אותם בברוטליות עד-מוות, לעיתים.

 

הרגשות האנטי-אמריקאים גברו.

 

ג'ונסון שראה עצמו בעיקר נשיא "סוציאלי" הדואג למערכת-החינוך ולביטוח-בריאות ממלכתי לכולם, רצה בכל-מאודו להיפטר מהמלחמה הזאת. הוא יזם פנייה נרגשת לשני בתי-הקונגרס כדי שיאשרו לו סכום של מיליארד דולר, כתשלום לוייטנאמים. הסכום אושר. הוא הציע את הסכום האדיר הזה להו-צ'י-מין בתנאי שייחתם הסכם שלום. הו דחה את ההצעה.

 

האם הייתה כאן גאווה  מטופשת, שהביאה לסירוב להצעה כל-כך נדיבה ?

 

 

"מתקפת-הטט"

 

בליל ה-31 בינואר, ראש השנה הוייטנאמי של 1968, "הטט", כאשר למעלה מחצי מחיילי צבא-הדרום היו בחופשת-חג,  והצבא האמריקאי נערך רק כלפי הגבול הצפוני בהנחה שאם האויב יתקוף יהיה זה כנגד מחנה "קי-סאן", חרף שלל ידיעות מודיעיניות שהודיעו על ההתקפה הצפויה והאמריקאים לא האמינו, ("קונספציה", זוכרים?) רעדה האדמה – ב-100 נקודות שונות ברחבי וייטנאם היו התקפות ופיגועים.

 

כאן באה לידי ביטוי גאוניותו הצבאית והאסטרטגית של הו-צ'י-מין. בלי מערכות-קשר מתוחכמות, תחת עיניהם וסוכניהם של צבא-הדרום והאמריקאים, בסיוע שליחים שהיו ילדים, תלמידות-בית-ספר או קשישים בלי-שיניים – הועברו מסרים, תחמושת וחומרי-חבלה, הוראות לתיאומים מבצעיים ועוד.

 

הואה, הבירה העתיקה, נכבשה כמעט לגמרי והיה צורך בכמה שבועות של לחימה קשה כדי לשחררה. רובע צ'ולון בסייגון, הרובע הסיני, נתפס כולו ו-3 שבועות עד שטוהר.

 

השיא, אולי לא הצבאי אך ללא-ספק הפסיכולוגי, הייתה ההתקפה על השגרירות האמריקאית. מבנה סגור בן 6 קומות, מוקף חומה שגובהה 2.5 מטרים. בתוכו החיילים. בשערים אנשי-מרינס עומדים דום עם נשקם בידיהם. נפרצה פרצה גדולה בחומת-השגרירות ולוחמי-הוייט-קונג פרצו פנימה. נהרגו 4 חיילי-מרינס וכל התוקפים.

 

הצבא, בפיקוד ווסטמורלנד, שהפעיל את כל ניסיונו ושליטתו, הגיב במהירות ובצורה נכונה, כדדו, עליו השלום, ביום-כיפור, ותוך מספר שבועות  הכול חזר לקדמותו. אך עכשיו התחילו השאלות להיות יותר נוקבות –"איך זה אפשרי? מה בדיוק הם עושים שם?"

 

בניתוח האירועים נמצא כי הצבא לא היה מצויד בציוד כלל ללחימה בשטח-בנוי, לא נכתבה תורת-לחימה מתאימה ובוודאי שלא התקיימו אימונים. אפילו חיילי- המרינס ששמרו על השגרירות לא עברו כל תרגול מה לעשות במקרה של התקפה, כפי שהייתה!

 

התקשורת בבית התחילה להיות יותר ויותר תוקפנית. עוד אחזור אליה.

 

כפי שכבר ציינתי, הנשיא ביקש ממקנאמארה להחליף את ווסטמורלנד. מקנאמארה יצא בבהילות לסייגון. גובשה תכנית-פעולה חדשה אך היא הצריכה הרבה -הרבה יותר חיילים.

 

האניות הועמסו. הצבא הגיע ל750,000 חיילים.

 

המקונג, עליו ותעלותיו הרבות אנו שטים ונהנים, שרץ חיילי וייטקונג. הצבא החזיק בסיסים וכלי-שיט רבים, כפי שראינו בסרטים. קשה היה, בצורה בלתי-רגילה, לשלוט כאן בשטח.

 

במקביל המשיכו הלוחמים הוייטנאמים להתחפר.

אנו מבקרים באתר נוח לביקור, 30 ק"מ מסייגון, קו-צ'י.  נראה דוגמית מהאתר שהוא אחד מיני עשרות בכול דרום-וייטנאם. ננסה לתפוש מה פירוש 250 ק"מ חפירות באזור זה, בין סייגון לגבול עם קמבודיה. כמה קומות של חפירות, בהן הלוחמים חיו, אכלו, נחו, למדו, ייצרו כלי מלחמה משרידים מתחתיים של פצצות אמריקאיות, ייצרו סנדלים ("סנדלי-הו") מצמיגים ישנים, בישלו תוך הפעלת פטנטים לפיזור עשן-הבישול. ויצאו להתקפות חפוזות על כוחות אמריקאים בשטח.

 

האמריקאים ניסו לפתח חוליות מתמחות בלוחמת החפירות (כמונו ב"ציר פילדלפיה" ) אך ללא תועלת. כלוחמי בר-כוכבה בחבל עדולם וכנוצרים בקפדוקיה של תורכיה, למדו הלוחמים להציב חסימות בין הקומות (3 או 4 ) לגלול אבנים בניהן ולברוח לתוך נהר סייגון אם הייתה סכנה.

הצבא האמריקאי בייאושו הפציץ את השטח בטונות רבות של חומרי-נפץ. נוכל לראות את המכתשים שיצרו הפצצות באדמה. נוכל גם לראות את "מלכודות- הפתאים " הנוראיות שפיזרו בשטח הלוחמים הוייטנאמים ושהרגו ובמיוחד פצעו כוחות-סיור אמריקאים.

 

רגשי התסכול הנוראים והידיעה שכל אחד מהוייטנאמים עלול להיות אויב ( ראה המקרה של האח בסרט "בוקר טוב וייטנאם" ) הביאו גם למעשי-טבח שהידוע בהם הוא בכפר מאי-לאי. ב-16.3.68 נכנס כוח קטן מהדיוויזיה ה-23 לכפר לאחר שהתקבלו ידיעות כי שוכנים בו כוחות לוחמים של הצפון-וייטנאמים.  במקום לא נראו לוחמים אלא רק אזרחים. בכל-זאת פקד המפקד בשטח, בדרגת סגן,  לחסל את כולם ו-400 קשישים, נשים וילדים נהרגו.

המקרה "טויח" ע"י מפקד החטיבה ונודע במקרה כעבור שנה. היו עוד מקרים.

 

האם זה בר מניעה ? האם מלחמה יכולה להיות רק דברים יפים ? נמצא במחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים כי יוצאי יחידות לוחמות בוייטנאם היו מעורבים פי כמה וכמה במעשי אלימות לאחר שובם לארצם,  מאשר אלה ששירתו בתפקידים מנהליים או שלא שירתו כלל בוייטנאם. האם זה מפליא ?

 

בתוך אותם רגשות- תסכול וכיוון שבפעילות הצבאית הרגילה נפגעו גם אזרחים,  הוחלט על ביצוע " תכנית פניקס" לפגיעה בבודדים מיוחדים.

כבר ב-1963 הפעילו כוחות ה- CIA  "צוותים נגד טרור". מפעיליה גייסו וייטנאמים מקומיים בעלי קשרים ושכנעו אותם, באמצעים שונים,  לתפוס או לחסל  לוחמי "וייאט-קונג".

 

גילי חסקין  כותב באתר הבית שלו שתכנית "הפניקס" מוכיחה עד-כמה הנוכחות האמריקאית בוייטנאם הייתה "בלתי-מוסרית". האומנם ? אם הפצצות והתקפות מסיביות עלולות לפגוע ואף פוגעות באוכלוסיה חפה-מפשע, האם לא ראוי לנסות לכוון היטב אל האחראים והאשמים ?

לקראת מינויו של דן חלוץ כרמטכ"ל העלתה כל התקשורת הישראלית לחובתו את אמרתו הידועה "הרגשתי רטט קל בכנפיים ותו-לא " כשתיאר הפצצה של בית מחבל בעזה בו נהרגו גם ילדים. האם עדיף היה להפציץ בתותחים את כל השכונה?

 

לאור הצלחת התכנית הוחלט להרחיבה החל ב-מאי 67 ע"י  ג'ונסון. הרעיון היה, אם אנו לא פועלים מחוץ לגבולות כנגד "נתיב הו-צי-מין" נפעל בתוך הגבולות כנגד תשתית הטרור. כל מי שפעיל כטרוריסט או מסייע באכסון, מתן מחסה, מתן סיוע רפואי, העברת מסרים ו\או ציוד, הריהו אויב והמדינה רשאית, במסגרת הגנתה על-עצמה, לטפל בו.

 

כך התחילו וייטנאמים בכל מחוז להכין רשימות-שחורות.  ההנחה היא שבשנות הפעלתה נוטרלו (נהרגו או נעצרו) כ-80,000 קומוניסטים או סייענים.

 

גם על כך, במיוחד אחרי גילוי פרשת "מאי-לאי", קמו זעקות מרות בתקשורת במולדת.

 

כנראה שלא הובהר מספיק שכל זה נעשה על אדמת דרום-וייטנאם. לא נשלחו חוליות-רצח לצפון, לא הופעלו מחסלים נגד הו-צ'י-מין והגנרלים שלו. חיל רגלי אחד לא חצה את הגבול צפונה !

 

 

התקשורת וההפגנות

 

בשונה ממלחמת-העולם השנייה וממלחמות המפרץ, וממה שקורה אצלנו, אז היו העיתונאים וצוותי-הצילום משובצים על ידי הדוברים ליחידות מסוימות, במלחמת-וייטנאם היו אנשי-התקשורת עצמאים בשטח. היה עליהם לפעול להשגת קשרים עם מפקדי-יחידות, שלמים, פקידות וכדומה כדי להשיג מידע ולקבל רשות לעלות על מסוק. בהערת-אגב אזכיר כי אם במלחמת-העולם היה הג'יפ כלי התחבורה הפופולרי והנפוץ, במלחמה זאת היה זה המסוק ששימש לכל סוגי התעופה הנחוצים, מלחמתיים כמנהלתיים.

 

כשעיתונאים וצלמים עובדים עצמאית ורוצים שהחומר שהם שולחים, הוא זה שיתפרסם, הם מתחרים מי ישלח חומר או תמונות יותר סנסציוניות. כך ראה הציבור בארה"ב ובעולם כולו את תמונתה של קים-פוק, הילדה השרופה שצילם ניק-אוט (וחרג מחובתו המקצועית להישאר ניטרלי, אסף את הילד ורץ איתה לבי"ח), תמונות של וייטנאמי התלוי מתחת להליקופטר באוויר, חיילים מרוסקים, חיילים בוכים ועוד, תמונות שראינו גם אנו בזמנו ושאנו רואים בביקורנו בביתן הצלמים הצבאיים ב"מוזיאון המלחמה" בסייגון.

 

(אגב, נהרגו במלחמה זאת 139 צלמים, עיתונאים ועוזריהם, אם איני טועה, והאגף לזכרם במוזיאון נקרא "רקוויאם" כי תמונותיהם זעזעו את העולם וגרמו או סייעו למפגינים נגד המלחמה!) . מכשירי-טלוויזיה היו בכל בית. לא עוד יומני-חדשות כהקדמה לסרטים אלא כל-ערב, האנשים יושבים בסלון שלהם וצופים בתמונות הקשות.

 

הציבור ניזון ממה שמביאים אליו.

 

אמת שרוב האוכלוסייה לא ממש התעניינה במה שקורה שם. הייתה מלחמה. רחוקה. נקווה שהכול בסדר. כפי שאמר הבר-מן, בסרט "ציד-הצבאים" כשאחד הגיבורים חוזר הביתה :"ניצחנו שם, נכון?" זה מה שהיה חשוב באמת.

 

אך הייתה אוכלוסייה שחשבה שהמלחמה היא טעות ויש להפסיקה.  תחושה זאת גברה, כאמור, לאחר הגעת הידיעות על מתקפת-הטט.

לשם כך יצאו להפגין, כבר ב-66, משמרות מול "הבית הלבן" שנשאו שלטים "ג'ונסון, כמה בחורים הרגת היום?"(זה מאוד כאב לו כי הוא ממש לא היה "האיש הרע!". הוא לא הפסיק להתלבט ולבחון את עצמו, יום-יום מה אפשר לעשות).

[ישנה אנקדוטה שלא ברור אם היא אמת. על-פיה, כשנמאס על ג'ונסון להישאל כל-פעם על הפעילות בוייטנאם, הוציא, במסיבת עיתונאים את איבר-מינו ואמר "זאת הסיבה!". הוא כינה אותו, אגב, "ג'מבו". כנראה שזו הסיבה שאחד משמות-התואר שניתנו לאיבר בארה"ב היה "ג'ונסון".]

 

ב-15.11.69 התקיימה בוושינגטון ההפגנה הגדולה ביותר נגד המלחמה- כ-600,000 איש. הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר עד זו של 2003 נגד המלחמה בעירק.

הייתה גם  הפגנה באוניברסיטת "קנט" באוהיו, שם אנשי המשמר-הלאומי פתחו באש והרגו 4 סטודנטים. הרעש שהירי גרם היה יותר גדול מהנושא עצמו.

 

ידוענים כג'ון באייז ופיט סיגר הפגינו ושרו וכתבו והתארגנו, במקביל לתנועה של השתמטות מצווי-הגיוס, בריחה לקנדה תוך הקמת ארגוני-סיוע לבורחים.

 

המחאות לא היו רק בצורה של הפגנות אלא גם בשימוש בגרפיקה עוקצנית. היו צוותי-תגובות  שהפיצו במהירות כרזות פשוטות. המפורסמות בהן היו : כרזה מ-1967 , בחיקוי לכרזה מסחרית ידועה "מלחמה היא עסק טוב. השקע בה את בנך "; כרזה בה בחורה מפתה מתעלסת עם רובה וכרזה ברוח הקריאה ממלחמת-העולם ה-1. אז, ב-1917, הראו את ה"דוד סם" שאמר " אני זקוק לך !"- כאן הוא נראה חבול וחבוש ואומר "אני רוצה החוצה !".

 

ג'ין פונדה, תרמה את חלקה האמנותי למחאה בסרט "השיבה הביתה" בו מוצג הניכור העצום בין השבים מהלחימה, על כל-קשייה וזוועותיה לבין האוכלוסייה שהמשיכה את חייה כרגיל ואינה מוכנה להקשיב ולהבין מה שעבר על הבחורים שם.

אחר יצאה לוייטנאם, נאמה בפומבי נגד המלחמה, בהא-נוי, והצטלמה עם חיילי-סוללת תותחים אנטי-אוויריים, אותם תותחים שירו לעבר מטוסים אמריקאים.

במרץ 2005 היא הוציאה לאור ספר אוטוביוגרפי ובו הודתה שהופעתה ליד התותחים הייתה הטעות הגדולה שאדם יכול היה לעשות.

אגב, ג'ון וויט, בן זוגה לסרט, ששיחק בסרט את דמותו של לוק מרטין, פצוע מלחמה, מרותק לכסא-גלגלים שנעל עצמו בשלשלאות לשערי הבית-הלבן, ואף קיבל אוסקר על תפקידו, טוען (לא מזמן ביקר בארץ) כי (כך הוא טוען) כיום לא היה בוחר בדרך שבחר כי הוא מבין שהתנועה האנטי-מלחמתית הונהגה ע"י קומוניסטים.

 

 

למה זה קרה ?

 

הרי ארה"ב שלחה חיילים להילחם רחוק מאוד מהבית במשך עשרות שנים ובמלחמות שונות ולא היו הפגנות כאלה. למה דווקא נגד מלחמה זאת ?

 

החברה פשוט השתנתה. ג'ונסון פחד אמנם מתגובת הציבור אך הניח כי התגובה תבוא, כמו פעם, רק באקט הבחירות.

 

אציין, כדי לא להאריך, כמה נקודות משמעותיות לשינוי בחברה האמריקאית בשנות ה-50-70 :

 

"הסכם ילטה" אותו כבר הזכרתי פעמיים, וההצהרה להגדרה עצמית לעמים הכבושים, גרמה למלחמות מחתרתיות באפריקה ובאסיה ולהשתחררות הדרגתית של האוכלוסייה תוך הקמת מדינות חדשות. למשל בהודו ובקניה, המחתרת בקפריסין, בצפון-אפריקה- מרוקו, תוניס, אלגי'ריה.

 

עם השגת העצמאות והקמת מדינות עצמאיות באפריקה, בשנות החמישים והשישים, האוכלוסייה השחורה בארה"ב, שסבלה מאפליות ידועות, רצתה גם היא חופש כאחיה השחורים באפריקה.

 

את מחאתה הוביל הבחור הצעיר מרטין-לותר-קינג. אנשים שונים מחאו במקביל- הזכות ללמוד באוניברסיטה בג'ורג'יה, הזכות לנסוע באוטובוס באלבמה גם בכיסאות קדמיים, הזכות להתאהב בבן גזע אחר. ועוד.

הלאומיות השחורה המשיכה להתפתח במיוחד בשנות ה-60. התנועה לזכויות-האזרח בדרום עברה לשלב של אי-ציות המוני לחוקי-ההפליה.

לבנים בני גילים שונים ובמיוחד צעירים, הצטרפו לזרם המחאות  נגד השלטונות ובמיוחד נגד הטיפול הברוטלי של המשטרה.

 

ההפגנות היו מעשי יום-יום כמעט.

 

העולם המערבי כולו השתנה. אם בשנים הראשונות אחרי גמר מלחמת-העולם ה-2, עדיין היו כולם בשלב ההתאוששות, באו השנים של סוף ה-50 ותחילת ה-60 והביאו איתם רוח חדשה : רוקנרול (אלויס פרסלי), לבוש מודרני- יותר קצר וצמוד, "ביקיני" (!), אמנות "פופ-ארט", הג'ז נהיה סמל למחאה, סמים-מריחואנה וחשיש והדבר הלוהט –LSD  וטימוטי לירי נביאו.

המצאת הגלולה נגד-ההריון תרמה לשחרור האישה מהחשש להריון. התעוררה מהפכה-מינית במלוא מובן המילה. אורגיות, חילופי-זוגות, יחסים חופשיים על כרי-דשא. תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים התפתחה לשיאים לא-ידועים (אחד הסרטים המפורסמים בסוף שנות ה-60, נקרא "גרון עמוק". באופן אירוני, זה היה כינויו של מדליף פרשת ווטרגייט שהביא לנפילת ניקסון ואיתו חרץ את גורל מלחמת-וייטנאם.). הגירושים הפכו לתופעה נפוצה.

המבנה הכלכלי התערער. יותר שפע אך גם יותר עניים (כמו אצלנו). פרסומות לצרכנות יתרה ותחרות. חלום הבית הפרטי והמכונית המרווחת.

קמו כיתות שונות כמו ה"סיינטולוגיה" או כיתות בעלות גוון מזרחי שונות. העולם נהיה מבולבל.

 

פסטיבל "וודסטוק" ב-69, תמצת את הכול לכמה ימים- גם מוסיקה חדשה, מילים של מחאה, גם אהבה חופשית על-הדשא. גם סמים  ללא הגבלה. גם פרחים בשערות.

 

"דור ילדי-הפרחים" נולד כאן וכשהם אמרו "MAKE LOVE NOT WAR" זה לא היה כל-כך נגד המלחמה אלא יותר בעד הסקס. המלחמה הוצגה כאנטי-תזה של האהבה כי במעשה-אהבה נולדים ילדים ובמלחמה הם נהרגים.

 

השינוי החשוב ביותר בתקופה זאת היה היקפה של אוכלוסיית הצעירים ומאפייניה- לא רק שהיו בני 25 ומטה במספר שלא היה מעולם (הדור שנולד אחרי מלחמת-העולם ה-2) אלא שהם זכו גם לחינוך יותר טוב : בשנת 1930 היו בארה"ב מיליון סטודנטים. ב-1970 הם מנו 7 מיליון.  השינוי הכמותי הפך לאיכותי כי הם היו יותר מגובשים וחשבו שהם יודעים איך לנהל את העולם.

 

קם "שמאל חדש" שלא ידעו בדיוק מה זה אומר. אך הוא, בכל מקרה רצה להיות שונה, כלומר, יותר קיצוני, מ"השמאל הישן" שנחשב כבר לשמרני.

 

השמאל עקב אחרי מה שנעשה בעולם- בסין התחוללה "מהפכת התרבות" בניצוחו של מאו. רוחו נשבה גם בקרב הצעירים במערב.  ב-68 יצאו הסטודנטים בפריס כשבראשם "דני האדום"(בנדיקט-כהן), תוך נפנוף ב"ספר האדום", והפילו את דה-גול.  בפראג הפגינו סטודנטים נגד הפלישה הסובייטית ובגרמניה קמו חבורות כמו "כנופיית באידר מיינהוף" והכריזו כי יש בידן את התשובה לסדר עולמי חדש.

 

גם הצעירים, ובמיוחד הסטודנטים, בארה"ב, חשו שיש בידם לעשות וחובה עליהם לעשות. והרבה יותר פשוט להפגין בבית נגד המלחמה מאשר להצטרף אליה, כאשר זרם ההרוגים גדל והפצועים בגופם מגיעים והפגועים בנפשם אינם מתערים ויוצאים להתבודד ביערות אורגון או שהופכים לרוצחים-שכירים או שודדי-בנקים.

 

ההיסטוריה שוב היתלה: ג'ונסון, האיש היקר הזה, החליט כי אינו רוצה לרוץ שוב לבחירות ב-68, למרות שהסקרים ניבאו לו ניצחון ברור, כדי שהעולם ובמיוחד הוייטנאמים, לא יחשבו שהוא ממשיך במלחמה כדי לשוב ולהיבחר ! ממש איש יוצא דופן.

 

עוד אירוניה : באוגוסט 68 התכנסה המפלגה הדמוקרטית בשיקגו כדי לבחור מועמד חדש מטעמה לנשיאות. חודשיים וחצי לפני-כן נרצח רוברט קנדי שהיה מועמד בטוח, עם תקווה ליצירת עידן פוליטי חדש. יוג'ין מקארתי התבלט כמתנגד הראשי להמשך המלחמה בוייטנאם ומועמדותו זכתה לתמיכת סטודנטים רבים.

בתוך "השמאל החדש" קמו קבוצות "אנארכיסטים" שהידועה בהם הייתה "החזאים"  שהיו נגד כל דבר ובמיוחד נגד כל מסגרת פוליטית חברתית. במסגרת זאת הצטרפו, בלי להבין בודאי מדוע,  לתנועה נגד המלחמה בויייטנאם. הם הפגינו ובהמשך גם הפעילו מטעני-נפץ במקומות שונים בארה"ב במאבק להפסקתה. אך כיוון שהם דחו את המערכת-הפוליטית בשלמותה, חבריהם  נהרו באלפים לשיקגו כדי להפגין שם. כאן  נתקלו בראש-העיר הקשוח, ריצ'רד ריילי, שלא אפשר להם להשתולל; שיקגו הפכה למשך שבוע לזירה של מהומות, גז-מדמיע ואלימות; המראות שודרו בכל הרשתות בארה"ב וגרמו לפגיעה דווקא בשמה של המפלגה הדמוקרטית.

מועמדה הסופי, יוברט האמפרי, הפסיד לניקסון הרפובליקני, ניקסון שחשד בכל העולם כולל בצילו שלו, שלא יכול היה להגיע להחלטה רציונלית.

 

הדברים היו יכולים להיות שונים.

 

רצח מרטין-לותר-קינג ואחריו רצח רוברט קנדי והידיעות על ההפצצות האוויריות בקמבודיה אותן אישר הנשיא החדש ניקסון,(מ-68), הבעירו אש גדולה יותר מתמיד.

הייתה תחושה שהשלטון פוגע במוחים נגדו והשלטון עושה מה שהוא רוצה בלי להתחשב בציבור. אני לא בטוח  שהמפגינים נגד ההפצצות בקמבודיה ידעו בדיוק היכן למקם אותה על המפה. ההפגנות היו פוליטיות-פנימיות- הנשיא חייב לשחק לפי הכללים. אסור היה לו לאשר את ההפצצות, מה שהוא אכן עשה, בלי לקבל אישור הקונגרס.

 

(דניאל אלסברג, מי שהדליף אז את "מסמכי הפנטגון", בהיותו עובד-מדינה, הצדיק, בראיון שנתן לעיתונות באוקטובר 2004, את ההדלפה. הוא אמר כי אמנם היה חייב נאמנות לשר ההגנה ולנשיא אך הייתה לו נאמנות גבוהה יותר- לחוקה, לשלטון החוק, לחיילים בחזית ולאזרחים בבית. )

אפשר לקיים דיון מעמיק בשאלה זו. האם ישנה חובת ציות עיוורת. מה גבול הנאמנות. אך מאידך- מי שמך ? ישנם מוסדות ואנשים נבחרים שנבחרו כדי לקבל החלטות. מה קודם- לחסל את נתיב הו-צ'י-מין שהוא שאיפשר המשך והרחבת הלחימה או שאלה של פרוצדורה מנהלית ?)

 

כאן, כפי שהיה הדבר לאורך כל המלחמה,  נכשל הממשל בהסברה. אי-אפשר לעשות פעולות שעולות כל-כך הרבה במונחים של כסף ושל חיי-אדם בלי להסביר בדיוק מה ולמה.

 

הרי ההפצצות בקמבודיה לא היו נגד העם הקמרי. הרי לארה"ב לא היה דבר וחצי-דבר נגד קמבודיה(למרות שכעסו על המלך סיהאנוק, כפי שעשו צבאו ושכבת המשכילים בארצו, על-כי הרשה לצפון-וייטנאמים לפלוש ולעבור בארצו בלא כל תגובה אחת!). להזכיר- "נתיב- הו-צי-מין" עבר בלאוס ובקמבודיה ודרכו הועבר ציוד, נשק ותחמושת ללוחמי-הוייט-קונג בדרום. היה הכרח לעצור את האספקה הזאת ! בתחילה הפציצו את לאוס מתוך מחשבה שבזאת יחתכו את קו-האספקה, אך משראו שאין הדבר כך, קיבל ניקסון החלטה נבונה ונכונה והפציץ לכל-אורך הנתיב. לא האמריקאים תקפו את קמבודיה. מי שפלש באופן ברוטלי היו הצפוניים. אולי, אם היו מסבירים זאת כך, היו הדברים מובנים. אולי.

 

ההפגנות הועילו וניקסון החל לפנות את הצבא. ב-71 כבר היו כ-171,000 כאשר בינתיים צבא הדרום מתעצם ונוטל יותר חלקים בלחימה.

 

ב-72 התנהלו שיחות-שלום בין קיסינג'ר, שכבר היה שר-החוץ לבין לה-דוק-תו, סגנו האזרחי של הו-צ'י-מין. השיחות הסתיימו בהסכמה על העקרונות בסוף 72 ובמרץ 73 נחתם הסכם השלום בפריס. סוכם להפסיק את הלחימה, האמריקאים יעזבו. יהיו שיחות-שלום ישירות בין הצפון לדרום.

 

העולם צהל. כולם האמינו. האמריקאים המשיכו לעזוב והצפונים המשיכו לתקוף.

 

פרשת "ווטר-גייט" ב-73, בה נתפס הנשיא ניקסון כמי שנתן הוראה לצוטט למטה המפלגה הדמוקרטית (רק לאחרונה נפטר "הגרון העמוק" שהדליף לעיתונאים ברנסטיין ווודוורד על המעשה), הכחשותיו ואח"כ התפוטרותו ועליית פורד לכס-הנשיאות, לא תרמה לנחישות האמריקאית.

 

אפשר לומר כי וייטנאם וקמבודיה שילמו הכי הרבה את מחיר השטויות של ניקסון. יכול להיות שנשיא חזק היה נוכח שהצפון אינו מקיים את חלקו בהסכם ושוב מפעיל את הצבא. ניקסון היה עסוק בהכחשותיו ודכאונותיו ופורד מעד כל-הזמן. העסק נדון לכישלון.

 

הסוף ידוע – מאז תחילת אפריל פעלה רכבת-אווירית מבסיס "טן-סון-נוט" בו הועלו אלפי-אנשים על מטוסי-תובלה והוצאו מוייטנאם. תחושת-הסוף הייתה באוויר.

 

ב- 30 באפריל 75, 7 דיוויזיות שריון מקיפות וחודרות לתוך סייגון. חיילים דרום-וייטנאמים השליכו את נשקיהם וברחו לנהר שם קיוו לעלות על סירות ולברוח. פקידים וייטנאמים במשרדים עסקו בשריפת מסמכים שונים פן יקשרו אותם עם ארה"ב. שוטרים-צבאיים ניסו לעשות סדר. השגרירות האמריקאית הוקפה.

 

התחיל מבצע של פינוי-אווירי מחצר השגרירות לנושאות-מטוסים שהתקרבו לחוף. משתפי-פעולה ופקידים מקומיים שעבדו עם האמריקאים , ולא הספיקו להתפנות עד-כה, באו עם בני משפחותיהם, ניסו להיכנס לבניין השגרירות, נהדפו והושארו שם לחסדי השלטון החדש.

 

 

————————————–

סיכום האבדות במלחמה : 58,000  חיילים אמריקאים הרוגים. מיליון חיילים צפוניים ואנשי וייט-קונג, הרוגים. 220,000 חיילי הדרום, הרוגים. כ-4 מיליוני אזרחים פגועים.

 

האם ארה"ב הפסידה במלחמה ?

 

 

פרופסור אייל נווה כותב : "בעקבות נפילת וייטנאם לידי הקומוניסטים לא התרחשה קריסה בדרום-מזרח אסיה ורוב מדינות האזור נשארו תחת השפעה מערבית. תופעה זו רק העצימה את התחושה שכל ההתערבות היקרה והטרגית הזו הייתה למעשה מיותרת ?".

 

הוא מוסיף :" כולם מסכימים כי ההתערבות בוייטנאם הייתה כישלון".

 

האומנם ?  איך אפשר לקבוע זאת ? איך מודדים, ושאלתי זאת כבר, הצלחה וכישלון ?

 

ניתוח של היסטוריונים שונים אומר כי המחיר, מבחינת האמריקאים, היה נחוץ וכדאי. הופגנה והוכחה דבקותו של המערב  שלא להרשות לקומוניזם לחרוג מגבולותיו. בכל מחיר. והמסר הובן.

יותר מכך- יש הטוענים כי כיוון שהקומוניזם ירד מכוונתו להשתלט על כל העולם הוא עבר ל"גלאסנוסט" ולפיוס.

 

מאידך יש הטוענים כי אכן הפסידה. ומי שרוצה לבחון סיכוייה של מדינה, כגון ישראל, למשל, מול מחתרת או לוחמי-טרור, משתמש בלקח הזה וטוען כי רק מו"מ מדיני  יביא לפתרון העוינות.

 

אלא שארה"ב לא הפסידה אלא התאבדה, צבאית, מרצון. אי- היכולת להחליט מה לעשות באמת, במיוחד נוכח ההפגנות מהבית, עצרו ובלמו את הנחישות בה היה צריך לנקוט. כמעט כל ההיסטוריה של המלחמה עוסקת בשטחים ובנקודות הנמצאות בדרום-וייטנאם. בהיותנו  בדלתה של המקונג נדמיין את קארי שט בספינתו בין התעלות. אך רק רגע- איך זה יכול להיות- הרי צפון-וייטנאם נמצאת כה רחוק והדלתה כל-כך רחוקה מנה ? איך הם הגיעו לכאן ?

 

הם הגיעו כיוון שזו הייתה המדיניות של הו-צ'י-מין- לקיים את הלחימה בתוך השטח הדרומי תוך גיוס אלמנטים גדולים באוכלוסיה. המלחמה לא קוימה בצפון, למעט פעילות מעטה וקצרה של יחידות-מיוחדות בתקופת קנדי כי עוד בימי ג'ונסון נקבעה הנוסחה כי חיילים רגליים לא יחצו את הגבול לאדמת צפון-וייטנאם, למעט קצת יחידות-מיוחדות. למה ?

 

ארה"ב הגדולה שבמלחמת-העולם השנייה יכלה לשלוח מיליונים ללחימה בזירות שונות של העולם הגבילה את עצמה וכאילו התאגרפה עם יד אחת קשורה.

 

אין לי ספק כי העתקת הלחימה ותפיסה בכוח של צפון וייטנאם או החלקים הדרומיים שלה, כולל הא-נוי שהריסתה בכוחות אוויריים לא פתרה דבר, היה מביא לשינוי. אולי היו האמריקאים אוסרים או מחסלים את הכת השלטת (שכן זו לא נבחרה מעולם בבחירות דמוקרטיות) ומציבים במקומה ממשלה שוחרת שלום.

 

כנ"ל לגבי נתיב הו-צ'י-מין. מה מנע מכוח צבאי שכן היה על אדמת וייטנאם לעבור את הגבול לקמבודיה וללאוס ולחסל את הציר? האם הריסת עשרות כפרים והריגת אלפי אזרחים וגרמה לרבבות ויותר לברוח היה בהם משהו מועיל יותר ?

 

אלא שהיה כאן, כאמור, ממשל מבולבל שנתן לקבוצות- שוליים צעקניות להחליט בשבילו.

 

ויחד עם-זאת- המטרה האמיתית של הלחימה בוייטנאם הושגה- הועבר המסר לקומוניסטים- אנו איננו ברוטליים. יכולנו להרוס את צפון-וייטנאם. יכולנו להתנקש בהו עצמו. אך אין לנו מלחמה עם העם הוייטנאמי. הניחו אתם את כוונות ההתקפה של ,ברית ורשה, את מערב אירופה (שהיה ברור שזו הייתה וקיימת מטרת גיבושה והקמתה) ואנו ניסוג.

 

האם אנו יכולים ללמוד מכך משהו ?

 

האם היה כדאי לוייטנאמים להקריב 3 מיליונים על מזבח האחדות ? למבקר היום בוייטנאם ונוכח בכך שהשיטה הקומוניסטית נכשלה ועקרון " השוק החופשי" ניצח- התשובה צריכה להיות ברורה.

 

התחלה חדשה :כשם שניקסון ראוי לשבחי-ההיסטוריה עקב "ביקור הפינג-פונג" שלו בפקין (דאז), ובכך קידם את הנורמליזציה ביחסי ארה"ב- סין, כך ראוי להערכה רבה קלינטון שבא , בנובמבר 2000, להא-נוי כביקור ראשון של נשיא אמריקאי בוייטנאם המאוחדת. הקשרים התהדקו מאז, מאוד.

 

 

———————————————————————————————–

האם ארה"ב אימפריאליסטית?

 

בשנת 2005, יצא ספר של  היסטוריון צרפתי ידוע, ניאל פרגוסון, בשאלה זאת. הוא מנתח את סוגי האימפריות ומצביע על הבדל משמעותי בין האימפריות ההיסטוריות הקלאסיות או אלה, המודרניות, של ארצות אירופה במיוחד באפריקה ובאסיה אל מול ההתנהלות האמריקאית.

האמריקאים, קבע, גם אם לחמו בארצות אחרות, מעולם לא נשארו לשלוט (למעט היוצא דופן של יפן ששם עשה מק-ארטור במיוחד לשיקומה) ולא ניצלו את משאבי הארצות בהן ישבו, לטובתם !

זה עיקרון אידיאולוגי ממוסד בתרבות האמריקאית.

 

הנקודה המעניינת ביותר, לדעתי, היא המסקנה שלו (והוא אינו נחשד האהדה לאמריקאים) שטוב לו לעולם שישנה מעצמה כזאת המוכנה להשקיע משאבים וכוחות לוחמים להתערבות בכול אירוע של רצח-עם או מלחמת-אזרחים או סכנה לעולם כולו, כמו ארה"ב.

הוא מקבל בשלווה את העובדה שאירופה ירדה מגדולתה ומדגיש כי גם עם התעצמות האיחוד האירופאי על עוצמתו הכלכלית הגוברת, הוא אינו רואה מצב בו יוכפל התקציב הצבאי או יהיו כוחות צבאיים בכוננות מתמדת ליציאה לקצווי-תבל.

 

 

 

אחד האופנים הברורים באמצעיתו התמודדה ארה"ב עם זכר-המלחמה היה בתחום בו היא טובה מאוד-

 

סרטים.

 

אזכיר מספר שמות-סרטים שנעשו על מלחמת-וייטנאם (רק לפני כשנתיים נעשה סרט נוסף, "חיילים היינו", עם מל גיבסון) :

"הכומתות הירוקות", "אפוקליפסה עכשיו" (עם מרלון ברנדו), "ציד-הצבאים" (עם רוברט דה-נירו), "השיבה הביתה",  "שיער",  "קאטר ובון",  "בירדי", "רמבו "והמשכיו, "פול-מטאל-ג'אקט",  "בוקר טוב וייטנאם" (עם רובין ויליאמס, כמובן), "פלאטון", " נולד ב-4 ביולי",  "חטאי-המלחמה", "מ.א.ש.".

 

בזמן המלחמה ממש נעשה סרט בשם "רחוק מוייטנאם" ובשנת 69, בין הסרטים התיעודיים, נעשה "בשנת-החזיר" (71).  הוליווד לא העזה להוציא, בשלב ההוא, סרטים ביקורתיים.

ב-68 יצא הסרט המאוד אוהד, "הכומתות הירוקות" בכיכובו של ג'ון וויין, שהראה את האכזריות של הוייטנאמים ודוגמאות ל"מלכודות-פתאים" שאנו רואים בביקורנו בקו-צ'י.

 

רק בתום העשור, כפי שמנתח פרופסור שלמה זנד, בספרו "הקולנוע כהיסטוריה", לאחר התבוסות  הצבאיות וההתפקחות שבעקבותיהן וצילומי חדשות הטלוויזיה שהגיעו לכל בית, קיבלה גם הוליווד כיוון שונה.

"חיל כחול" ו"איש קטן גדול", שנעשו ב-1970, היו אמנם מערבונים אך היו אלגוריה ל"אכזריות"(הגרשיים שלי) של החיילים באשר הם (עם השלכה ברורה לוייטנאם), "מילכוד 22" הראה את איוולתם של המפקדים באשר הם, ו"מ.א.ש.", היה, אמנם, פרודיה על מלחמת-קוריאה אך התכוון למלחמת-וייטנאם.

 

רק 3 שנים אחרי התבוסה הותרה הרצועה. ברבע האחרון של המאה ה-20, כפי שכותב זנד, נעשו יותר מ-150 סרטים עלילתיים ותיעודיים על המלחמה. הרבה סרטים הראו את ההשפעות הנפשיות על החיילים שחזרו מהמלחמה.  בשנים 78-79 הופקו 4 סרטים מצליחים : "צייד הצבאים", שיער", "אפוקליפסה עכשיו", ו"השיבה הביתה".  "ציד-הצבאים ו"אפוקליפסה עכשיו" זכו לפרסי-אוסקר.

 

בתחילת שנות-ה-80 נעשו עוד סרטים "פציפיסטיים" כמו "בירדי" ו"קאטר ובון", אך ברוח השלטון הרייגני, התחילו שוב סרטי גבורה כמו "רמבו" והמשכיו ועוד סרטים בסגנון "טרזן" המראים לוחמים בודדים המנצחים לבדם את האויב הצהוב הקטן.

 

בסוף ה-80 ותחילת שנות ה-90, חזרה שוב הנימה הביקורתית על המלחמה בסרטים "פול מטאל ג'אקט" (שאגב, מזכיר את המודיעין שהיה לצבא על מתקפת-הטט הצפויה), "בוקר טוב וייטנאם", "חטאי-מלחמה", "פלאטון", "נולד ב-4 ביולי" ו"שמים וארץ".

 

אנו סוגרים כאן מעגל של התייחסויות. אם במרבית סרטי-הביקורת הייתה הבנה למניעיהם  של הוייטנאמים השואפים לחירות ועל-כן מלחמתם הייתה צודקת והפסדה של ארה"ב היה צודק, הרי בסרט "שמים וארץ" מביע הבמאי אוליבר סטון (שבעצמו שירת במלחמה וזכה לעיטור גבורה) את האכזבה הכללית שהייתה בעולם המערבי ממה שקרה ברוב, אני נזהר, אותן ארצות בהן מחתרות לחמו לחופש וזכו בו.

 

בשנות ה-90 בוייטנאם עצמה עדין התקיים זכר הטרור שהטיל המשטר החדש על כל-מי שנחשד בכך ששיתף-פעולה עם המשטר הישן ועם האמריקאים, ונעבור במיוחד לרפובליקות החדשות שקמו באפריקה על משטרי-העריצות בהן ו-או-מלחמות האזרחים העקובות מדם.

 

 

איזכורים שונים

מלחמת-וייטנאם מוזכרת בצורה מרגיזה ומבישה, לדעתי, בתשדיר פרסומת בה חיילים מקפצים בשדות-האורז כשיורים עליהם אך היא חוזרת גם במשחקי-מחשב- ב-2003 יצא משחק בשם "וייטקונג" וב-2006 כבר גרסה הרבה יותר תוקפנית בשם "וייטקונג 2".כאן בא לידי ביטוי המצב הטרגי בו החייל אינו יודע היכן העורף והיכן החזית- היריות עליו יכולות לבוא מכל כיוון.

 

אולי כי ישנה היום יותר פרספקטיבה כתוצאה ממרחק השנים ואולי כי הרבה אמריקאים מבקרים בוייטנאם והזיכרונות צפים ועולים.

 

מלחמה זו הועלתה אצלנו מספר פעמים ומכמה היבטים בזמן מלחמת לבנון השנייה.

 

הועלו שאלות ענייניות ועקרוניות באשר למניעיהם של לוחמי-גרילה באשר הם (חיזבאלה);

סיכויי ההצלחה של לחימה מולם;

אופני-לחימה- האם התקפה אווירית מסיבית מספיקה או שיש צורך גם בכוח רגלי, ואם כן מאיזה ובאיזה שלב;

האם יש דבר שנקרא "טוהר-הנשק"; מה בדבר אוכלוסייה אזרחית הנותנת מחסה, ברשות או מחוסר ברירה, ללוחמי-אויב; האם דינה כאויב עצמו ?

 

 

 

 

ישראל בוייטנאם

 

שני סיפורים קטנים, עם נימה אישית:

1.         יחסים  דיפלומטיים – ממשלת-ישראל נעתרה, באמצע 1972, לחיזוריה של הנהגת דרום-וייטנאם, והסכימה לפתוח איתה בקשרים-דיפלומטיים. קבוצה של פרופסורים למדעי-המדינה, ובהם אהרון שי, פנו אל משרד-החוץ והביעו את דעתם על האיוולת שבכך, לאור הסיכויים האפסיים של ממשלה זאת לשרוד והנזקים שיגרמו לדיפלומטיה הישראלית בעולם ובמיוחד ב"עולם השלישי", אך ההחלטה לא בטלה.

 

 

התקיימו מגעים עם הממשלה בסייגון היכן יקוים טקס החתימה על כינון היחסים. סוכם שהוא ייעשה בפנום-פן, בירת קמבודיה, בה הייתה הנציגות הישראלית הקרובה לסייגון.

 

בתחילה שקלו לעשות זאת באולם מפואר או בבית-מלון אך לאור הסכנות מהמחתרת הקומוניסטית בקמבודיה, ה"קמר-רוז'" בוצע הטקס באופן הבא :

 

ב-13  בינואר 1973, באה אל השגרירות שלנו משלחת של כמה אנשים ובראשה מספר 2 של הוייטנאמים. הורמו כוסיות לכבוד נשיא וייטנאם. השגריר שלנו, שמעון אבימור, חתם, בשם ממשלת ישראל על ההצהרות. המשלחת עזבה וחזרה לשגרירותה.

 

אחרי חצי-שעה, אני, ששרתתי כמספר 2  בשגרירות שלנו, נסעתי עם שני מומחים חקלאים שלנו, שהמירו בגדי-העבודה בחליפות, אל שגרירות וייטנאם. שם הרים השגריר כוסית שמפניה לכבוד נשיא ישראל "זלמן" (שז"ר) והוא חתם על המסמכים מטעם ממשלת וייטנאם.

 

כך נכונו יחסים דיפלומטיים באופן מוזר וכמעט חשאי – לא היו צלמים זרים אלא רק צלם קמבודי אחד). איני יודע אם אי-פעם נכונו יחסים דיפלומטיים כך.

 

 

 

2.         סיפור ה"עוזי"-  כשבועיים לאחר מכן הוזמנתי אל הוייטנאמים. השגריר סיפר לי כי שמעו אצלם על הנשק הישראלי המשוכלל ששמו "עוזי" והם מבקשים פרטים עליו. דיווחתי ארצה וקיבלתי אישור להראות להם בשגרירות את ה"עוזי" שהיה בשגרירות שלנו להגנתה.

הדגמתי פירוק והרכבה והסברתי מידות ומשקלות וקצב- אש וכדומה.

 

שבועיים אח"כ הגיעה פניה אלי כי אסע עם ה" עוזי" לסייגון להדגימו בפני קצינים בכירים בצבאם.

קיבלתי אישור מהארץ לקחת  את ה" עוזי" עם כל התחמושת שהייתה לי בשגרירות.

בלילה כלשהו נלקחתי לגדת נהר המקונג לשם הגיעה מסוק דרומי. הוטסתי למחנה צבאי, סמוך לסייגון, שם הדגמתי, במשך 4 ימים, שוב פירוק והרכבה (מאוד התפעלו מהכת המתקפלת) וירי בכל המצבים.

 

השארתי, באישור, את ה"עוזי" בידיהם.

 

חודש לאחר מכן קיבלתי הודעה מהשגרירות הוייטנאמית שהצבא רוצה להוציא הזמנה לכמות של עשרות-אלפים יחידות. ישראל, לאחר דיונים שונים, סירבה והנושא ירד מהפרק כמו הרבה דברים שם.

 

לא רשמתי ואיני זוכר את מספרו של ה"עוזי" שהשארתי.

 

ב"מוזיאון המלחמה" יש קיר ועליו תלויים סוגים שונים של כלי-נשק שנתפסו שלל או נמצאו בסייגון אחר הכיבוש. אין לי כל יסוד לשלול את האפשרות שה"עוזי" התלוי שם, הוא ה"עוזי" שלי.

 

 

(נכתב בידי גיורא ברק)