מסורת מול שינוי באיחוד האמירויות

זָאיִד נשען על גזע עץ הדקל, והביט לעבר נצנוצי האור הראשונים של מפרץ עומאן. סירת דאו (Daw) ובה דייגים מקומיים פילחה את קרני האור ולרגע העלימה את אור הזריחה. הוא הגיע הבוקר אל המקום האהוב עליו, החוף של חור פקאן (Khor Fakkan), החוף המזרחי של אמירות שארג'ה (Sharjah): מובלעת קטנה שממוקמת בין הים הצלול לבין הרי אל חג'ר (Al Hajar) האדירים. ההרים האלו שמכונים "הרוקיס של המפרץ הערבי" נמתחים אל תוך אמירות פוג'אירה (Fujairah) ואל סולטנות עומאן – והם ההרים הגבוהים ביותר באזור המפרץ. כאן, בין הוד ההרים לבין משיכת המים הצלולים מרגיש זָאיִד שהוא באמת בבית, עטוף בהגנת ההרים, באהבת המשפחה, בהגנת השבט. אך ממש בעוד כמה שעות הוא ייאלץ לעזוב את החוף האהוב והבטוח הזה, ולצאת אל אבו דאבי. "אבו דאבי ממש קרובה", אומר לו אבא, "רק כמה שעות מהבית", אך בליבו הוא מרגיש שאבו דאבי גם רחוקה, ונשמעת לפחות כעת מנוכרת.

רשרוש מוכר נשמע מאחוריו, מלווה בחרחור עמוק, ובלי ששלט בכך התפשט חיוך על פניו, חיוך שאיתו תמיד באה הצביטה הזו שבלב. הוא לא היה צריך להסתובב בכדי לדעת שגמל צועד על החוף לכוונו. הוא כפה על עצמו שלא להסתובב, שלא להיזכר בתשוקת ילדותו. במה שבאמת רצה זכה דווקא אחיו הבכור מוחמד, מוחמד הקרוי על שם האמיר של שארג'ה, הקרוי על שם הנביא. מוחמד הוא הבכור, והבכור הוא זה שזכה בכבוד המשפחתי, הוא שקיבל את האחריות לגמלי המרוץ, שערכם זינק באופן כמעט בלתי הגיוני לאחר האליפות השנתית של אל מארמום (Al Marmoum), כחצי שעה נסיעה מדובאי.

זָאיִד היה הבן השני, הבן שנקרא על שם הח'ליפה הראשון של האמירויות, האמיר הנערץ של אבו דאבי והנשיא הראשון של איחוד האמירויות – האיש שבזכותו הוקמה הפדרציה של האמירויות.

"אנחנו מאד גאים בך", אומרים לו כולם שוב ושוב, "לימודי ההנדסה והארכיטקטורה הם העתיד של כולנו", הוסיף אביו ומילא את טופס ההרשמה לאוניברסיטת NYU באבו דאבי בלי ששאל לדעתו. הלימודים נשמעים… "בסדר". מעולם לא חשב שחייו יתמקדו בהנדסה וארכיטקטורה… הוא רואה כמובן מדוע מפנים מנהיגי איחוד האמירויות את מבטם אל העתיד. גם זייד כמו רבים מתושבי האמירויות, מבין שלחגיגות עושר הנפט יש תוקף. מקורות הנפט יאזלו עם הזמן, אנרגיה ירוקה משפרת את יכולתה, ואיחוד האמירויות לא יכול עוד לעצום את עיניו ולהישאר תלוי בנפט לבדו. הוא מבין הכל, הוא מתרגש לקראת הלימודים, אך הוא דווקא נמשך אל המסורת, אל האסלאם, אל הגמלים, וליבו גס במבנים הגדולים שמכסים מקצה לקצה את קו האופק של דובאי.

החרחור העמוק נשמע כעת קרוב, וזָאיִד מסתובב. הגמל שצעד על החוף היה מפואר, עיניו צלולות ורגליו שריריות ומוצקות. הרוכב נופף לשלום לזָאיִד, הוא מכיר אותו, בחור פקיסטני שהגיע לאחרונה מקשמיר ועובד כיום בחווה המשפחתית. כמעט 89% מתושבי איחוד האמירויות הם עובדים זרים! "העובדים הזרים הם הרוב כאן", חושב זָאיִד, "ולמרות זאת במידה מסוימת הם בלתי נראים…" גם אל הבחור הפקיסטני לא היה זָאיִד שם את ליבו, אלמלא הגמל המפואר שהוא מצעיד, "בר מזל שכמותו!".

>> קורס איחוד האמירויות בביה"ס לתיירות

השוק של שארג'ה

בית משפחת זָאיִד ממוקם בסמוך לשוק אל ארסה (Arsah), בלב המרכז ההיסטורי של שארג'ה היה שקט בשעות בוקר מוקדמות אלו. בעבר שימש השוק הזה כנקודת מפגש של סוחרים פרסיים, הודים ובדואים שהחליפו פחם תמורת אורז.

עם השנים, ובעיקר עם העושר, שינה השוק לחלוטין את מראהו. כיום מוכרים בו כמעט הכל, ממחרוזות פנינים (גאוות האמירויות) ותכשיטים שונים, עבאיות (שמלות) מפוארות לנשים (שלעיתים גם מפוארות בחוטי זהב), קנדורות (ג'לביות) מהודרות לגברים, בשמים במגוון מרשים, קטורת, כלי נחושת מרשימים, שטיחים. כמעט הכל יש פה… חוץ מפחם ואורז…

המזוודה כבר ארוזה, זָאיִד נפרד קצרות בחטף ממשפחתו ועולה על האוטובוס. "בדרך לאבו דאבי", לוחש לו אביו בקול תקיף, "תעבור בדובאי. יש לך שם וגם באבו דאבי כמה מקומות שחשוב שתראה עוד לפני תחילת הלימודים." אביו דחף לידו צילום דהוי שבו לא רואים יותר מאשר נוף מדברי, דרך ראשית וכמה בתים לא מרשימים, דובאי בשנות השישים. ההנחיות שהתלוו לצילומים היו מסקרנים והדגישו לבחור הצעיר את העובדה שהוא יוצא לדרך חדשה, להרפתקה. אביו של זָאיִד היה אדם שמרני שהקפיד לתכנן היטב את מעשיו. הפעם הייתה משמעות דבריו לוטה בערפל – על בנו לעבור בחמישה  אתרים לפני שיגיע אל הדירה שנשכרה לו באבו דאבי.

אמירות חסרת נפט

הרבה מעברים צפויים בדרך. מחוף חור פקאן שבמובלעת המזרחית של שארג'ה יחלוף האוטובוס דרך אמירות פוג'אירה, משם לאמירות ראס אל-ח'ימה (Ras el Haima), ואז שוב לאמירות שארג'ה וממנה אל אמירות דובאי. זייד נזכר בלימודיו בבית הספר היסודי. מפת איחוד האמירויות תלויה תמיד מעל לוח הלימודים עם כתובת ברורה ועליה המוטו של האמירתים: "נאמנות לאמיר" , נאמנות לשבט", "נאמנות לח'ליפה". המעברים בין האמירויות כמעט ואינם מורגשים, לא יותר מאשר שלט על הכביש, שבע אמירויות / נסיכויות הפכו בתהליך מורכב ומרתק לפדרציה מגובשת אחת.

התחנה הראשונה בדרכו היא המקום שממנו צולמה התמונה שנתן לו אביו. כעת מבין זייד את התעקשותו של אביו שיגיע דווקא לנקודה הזו. הוא אוחז בצילום שצולם לפני כ-75 שנה, וחש בהלמות ליבו שפועם בעוצמה. הניגוד בין העבר לבין מציאות ההווה זועק. במקום שהיה פעם מדבר צחיח עומדים כיום מבנים מפוארים, גורדי שחקים במגוון צורות וצבעים. מעל אוסף המגדלים והצריחים מתמר "המבנה שראשו בשמים" – בורג' ח'ליפה. שמו המקורי של המבנה הגבוה בעולם היה בורג' דובאי, ועל שינוי השם החליט האמיר של דובאי כמחוות תודה לנשיא איחוד האמירויות, הח'ליפה בִּן זָאיִד אָאל נַהְיָאן. בשנת 2008 כאשר העולם צלל אל תוך משבר הסאב-פריים, נכנסה דובאי לקשיים כלכליים. האמיר של דובאי הסתכל ימינה ושמאלה, אל הנסיכות המדברית וחסרת הנפט שמהווה את אזור שלטונו. הוא צפה בעשרות חברות מסחריות קורסות כתוצאה מהמשבר העולמי, והביט כלא כמאמין בנתונים הכלכליים שהציגו חובות בני מיליארדי דולרים. דובאי נקלעה אז לצרות קשות, ומי שעזר ללא היסוסים הוא האמיר של אבו דאבי, הח'ליפה הנערץ, שהזרים במהירות את הסכום האדיר, הנדרש – והציל את אמירות דובאי.

מסורת מול שינוי

זָאיִד ממשיך אל התחנה הבאה במסלול שרקם לו אביו. הוא צועד ברגל ועומד נפעם מול מוזיאון העתיד. המבנה האליפטי שלפניו מרהיב, מזכיר לולאה אדירה יותר מאשר בניין. האמיר של דובאי הקדיש את המבנה לחדשנות, יעד לממציאים מכל העולם.

פסי הפלדה שמחפים את המבנה יוצרים חלונות בצורה של אותיות קדושות, קליגרפיה ערבית, השפה בה הורד הקוראן אל הנביא מוחמד. לאותיות יש כוח משל עצמן להעביר חוויה דתית, וכעת, בעמידה מול הוד הבניין חש זָאיִד בחוויה מנטאלית עמוקה, הבניין כאילו קם לתחייה ומשקף בצורה מוזרה ונדירה גם עבר וגם עתיד.

התחנה הבאה היא המלון המפואר בורג' אל ערב, אחד מסמלי אמירות דובאי. זָאיִד מתבונן כמהופנט במלון המפואר שמתנשא לגובה של 321 מטר, ושמחובר לחוף בגשר. בעיצובו הפנימי קיבל המלון את השראתו מהמסגד הגדול של קורדובה, ובצורתו החיצונית הוא מזכיר את מפרש סירות הדאו (Daw) המסורתיות.

על קו החוף של דובאי נמצאים איי התמרים: פרויקט שאפתני של איים מלאכותיים שעוצבו בצורה של עצי דקל. הדקל מוזכר בקוראן בהקשרים שונים לפחות 15 פעמים, במגוון גדול של פסוקים. הדקל משול למוסלמי ביופיו הפנימי והחיצוני, בחוסנו. פרי התמר הוא ששובר את צום הרמדאן בתום כל יום, הדקל מופיע בציורי העולים לרגל למכה, הוא אלמנט חשוב ורב ערך במסורת המקומית, והוא גם העץ הלאומי של האמירויות.

מסר של שלום אל עמי העולם

נסיעה קצרה מביאה את זָאיִד אל אבו דאבי, שם הוא מבקר במוזיאון הלובר, שהוקם על אי מלאכותי. במבט אל המוזיאון בולטת מאד הכיפה הגדולה שמכסה אותו, כיפה שדומה לאריג מוסלמי משוכלל או לשבכה מסורתית שניתן למצוא בבתים מוסלמיים כה רבים, משרבייה, המשרבייה הגדולה בעולם!

עם כניסתו אל המתחם האדיר הבין זָאיִד מיד מדוע רצה אביו שיגיע גם לכאן. מתחת לכיפה ענקית בקוטר של 180 מטר שוכן נווה מדבר של ממש, נווה מדבר בתוך בועה. ערוץ המים הזורם בתוך מבנה המוזיאון מזמין את המבקרים לטייל לאורך קו המים, ולהתרשם מהשתקפויות האור ומפכפוך המים. התקרה המשוכללת יוצרת שליטה על אור המדבר, ומכניסה אותו באופן מבוקר.

מסגד שייח' זָאיִד הוא תחנתו האחרונה של גיבורנו.

המסגד נבנה ביוזמה של המנהיג הראשון של איחוד האמירויות. שיח זאיד כמו שליטים לפניו, הבין את כוחה של האדריכלות להלל, לרומם ולשבח את האמירות ולבסס את תדמית עצמו כמנהיג.

עם זאת את במסגד של אבו דאבי הצהיר השייח' על מטרה יוצאת דופן: להקים בית למאמינים מכל העולם, להדגיש ערכים של סובלנות, תקשורת בין תרבויות ודו קיום בין עמים. המסגד הזה, אחד מעשרת המסגדים הגדולים והמפוארים בעולם, נושא עמו מסר של שלום.

יום ארוך שהחל בלבטים הגיע אל סיומו. זָאיִד שלנו נפעם, תכניתו של אביו הייתה מלאכת מחשבת שהפיגה את כל חששותיו, הוא הבין משהו היום, קלט משהו חשוב לגבי המדינה המדברית הנפלאה בה הוא חי. הוא הבין שהבחירות האדריכליות של המבנים האדירים נעשו בתשומת לב רבה. המבנים הגדולים והמפוארים הם לא אוסף פראי וסתמי של ארכיטקטים מגלומנים. "אדריכלות האמירויות" מתכתבת, מהדהדת ומצטטת שוב ושוב את תרבויות העבר האיסלאמי. המבנים האדירים משקפים את הכבוד לעבר המכובד, ומתבוננים בעיניים נוצצות ומציאותיות קדימה, אל העבר שנראה כעת משובח מתמיד.

מפת איחוד האמירויות והמפרץ הפרסי

גיא נוימן הוא מרצה בביה"ס לתיירות, ומדריך טיולים ומארגן קבוצות בארץ ובחו"ל.